"נהיה חזקים מול השורפים"

תושבי נווה צוף (חלמיש), שביתם נשרף בסוף השבוע, חזרו אתמול לאמוד את הנזקים העצומים. היישוב, שטובל בירק ומוקף יערות ועצי חורש, נראה אתמול כמו אחרי חורבן. האש שהוצתה ביער חצתה במהירות את גדר היישוב והשאירה אחריה נזק עצום. חלק מהבתים נפגעו ואחרים לא, אבל את ריח העשן החריף רק הגשם, כשיגיע, יוכל לשטוף. 

בתוך הבתים שנשרפו חם מאוד. הפחמים, שפעם היו זיכרונות וחיים שלמים, מעלים עדיין עשן. התושבים נכנסים ויוצאים מבתיהם, מתעלמים מסכנת הקריסה, מתקשים להרפות. 

יוסי בן נון מול שרידי ביתו  //  צילום: מירי צחי

כך, למשל, בני הזוג אמי ומיכאל רוזנבלו. שניהם פרופסורים, אמי שימשה בעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני ומיכאל עומד בראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר־אילן. ביתם הוא הבית הראשון שנפגע בשריפה. המעטפת החיצונית עדיין עומדת אך בפנים, במקום שהיתה קומת הכניסה, הכל שחור ומפויח. מול הצבע השחור בפנים, בולט הצבע הוורוד של הקיר החיצוני. רק לפני כמה ימים סיימו לצבוע. 

הזוג רוזנבלו הגיע לנווה צוף לפני 18 שנה, בעקבות הסכם אוסלו. "נבנה מחדש ויפה יותר, זה ברור לנו", הם אומרים, "ברוך השם, לא היו פגיעות בנפש. מה שחשוב עכשיו זה לעצור את הדבר הזה, לייצר הרתעה כדי שלא ימשיכו לנסות להרוג אותנו". 

"איך נספר לאמא?"

ברחוב הסמוך נמצא ביתם של בועז ועפרה ארנון שממנו לא נותר דבר. בועז משמש יו"ר המזכירות של נווה צוף, ובעת שהשריפה השתוללה היה מהמתנדבים שנשארו ביישוב כדי לסייע. אשתו עפרה נסעה יום קודם לכן לטלמון כדי לסייע לאחותה התאומה, אביגיל סרוסי, שביתה נשרף בשריפה שפרצה שם, גם היא כתוצאה מהצתה. אתמול הגיעו התאומות לראות מה נשאר מהבית בנווה צוף. "עדיין לא סיפרתי לאמי, לא הייתי מסוגלת", מספרת עפרה, "איך אומר לה שהבית של שתי בנותיה נשרף יום אחרי יום? היא לא תעמוד בזה. אנחנו החברות הכי טובות, מתלבשות אותו דבר, אפילו את הכאבים בלידות אחת של השנייה הרגשנו, אבל על דבר כזה לא חשבנו אף פעם". 

אמי רוזנבלו בביתה שנשרף  //  צילום: מירי צחי

מוקדם יותר היה כאן גם בועז, שהתבונן דקות ארוכות בערימת האפר בבית והחזיק בידיו דפי גמרא שהיו של סבו. רובם לא שרדו את האש. "פעם היה כאן ארון ספרים מלא ספרי קודש", הוא אומר, "הגמרא של סבא שלי שרדה את ליל הבדולח בברלין, את זה היא לא שרדה. כאן היה גם ספר פירושים שאבי סבי כתב. לפני שמת במלחמת העולם השנייה, הוא החביא את דפי הפירושים במרתף הבית וביקש מילדיו לחזור לקחת אותם אם ישרדו בלודג', וכך היה. בנינו בית לפני 20 שנה ונבנה אותו מחדש. מול מי שמנסה לשרוף אותנו, נהיה יותר חזקים". 

הלב נחמץ גם כשיוסי ואביגיל בן נון, ניצולי שואה, עומדים ומסתכלים על מה שהיה ביתם במשך 40 שנה. השניים, מהגרעין המייסד של היישוב שמנה שש או שבע משפחות, מנסים לשמור על אופטימיות, אבל הסערה הפנימית ניכרת. "צריך להתחיל מחדש, אבל נסתדר", אומר יוסי, "נלך להוציא תעודות זהות חדשות. אפילו זה לא נשאר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו