היא נכנסת לכיתה, מברכת לשלום את הסטודנטים שלה ומתחילה עוד שיעור. אנרגטית, תוססת, שולטת היטב בחומר. אף אחד מהנוכחים לא מעלה בדעתו שהמרצה שלהם, דוקטור לפילוסופיה, צעירה יפה וחייכנית, היתה פעם ילדה חרדית, שחוותה אלימות פיזית קשה מצד אביה, ובבגרותה ניהלה מערכת יחסים עם צעירה אמריקנית שהתעללה בה.
"אני לא מתביישת בסיפור האישי שלי", אומרת שרית (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה). "אבל אני לא נוהגת לשתף את הסטודנטים בחיים האישיים שלי. זה לא נראה לי מתאים. התפקיד שלי הוא להיות מרצה שלהם, להעביר את החומר כמו שצריך. אני לא חושבת שאני צריכה להכניס את החיים האישיים שלי לתוך הכיתה".
היא בת 33, נולדה וגדלה בירושלים, בת שנייה למשפחה חרדית בת עשרה ילדים. "זה היה בית קטן מאוד, שלושה וחצי חדרים ל־12 נפשות, הכל היה צפוף, המצב הכלכלי היה איום.
"ההתעללות של אבא שלי התחילה כשהייתי בגיל מאוד צעיר. סטירות, בעיטות, מכות בטוסיק, מה לא. הוא היה מרביץ בעיקר לי ולשני אחים שלי, אנחנו היינו אלה שעונים לו, וזה עיצבן אותו. אם הייתי מעזה לענות לו על משהו שהוא אמר, הייתי מוצאת את עצמי מהר מאוד על הרצפה וחוטפת מכות.
"יום אחד שמעתי ברדיו, בחדר של אמא, את השיר 'סיגליות' של דיוויד ברוזה. אבא התעצבן איך שמעתי 'שיר חילוני', ומייד זרק אותי על הרצפה ובעט בי בכל הגוף.
"אחרי שהוא היה מרביץ לי, הייתי בורחת לשמוע חדשות ברדיו. כששמעתי חדשות, לא חשבתי על כלום.
"אמא לא הצליחה למנוע את המכות. אני זוכרת שיום אחד, כשהייתי בת 6, היא יצאה מהבית ואמרה לו, 'אל תרביץ להם'. הוא כמובן הרביץ לי אחרי שהיא יצאה.
"אבא גם התעלל בי רגשית. קרא לי 'מכשפה' ו'חיה' ועוד שמות מעליבים, ואני הייתי צריכה לחיות ולתפקד בתוך כל הגיהינום הזה. בבוקר הייתי קמה כאילו לא היה אתמול, מתלבשת יפה והולכת לבית הספר. המוח שלי למד לעשות את הניתוק הזה. אם הייתי חיה כל הזמן עם המחשבה שבכל פעם שאני חוזרת הביתה אני מקבלת מכות, לא הייתי יכולה לחיות".
היא הצטיינה בלימודים. עשתה את כל המטלות ושיעורי הבית ("לא מעט לבד"), ואפילו קפצה כיתה, מ־ד' ל־ה'. "אולי זה היה חלק מהמזל שלי, ששכל אף פעם לא חסר לי".
כבר בכיתה ג' גילתה שהיא נמשכת לבנות. "מייד חשבתי שזאת מחלה. אני, שחיה בחברה דתית, כל כך שמרנית וקפדנית? אני חולה. נלחמתי בזה. חשבתי שאם ארצה מספיק חזק, אתגבר על זה.
"הייתי עם זה לבד. את מי בדיוק יכולתי לשתף? בטח לא את הוריי, בטח לא מישהו בסביבה הדתית שלי. החברה הזאת לא רוצה לדבר על דבר כזה, לא רוצה להתמודד עם נטיות מיניות אחרות.
"גם בתיכון היו לי כל מיני התאהבויות, אבל החנקתי אותן. היו כל מיני ליטופים, שלא תמיד ידעתי איך לפרש, היו פלרטוטים עדינים, אבל לא יותר מזה. לא נתתי לזה להתפתח".
בגיל 17 סיימה את האולפנה הדתית־לאומית והחלה שירות לאומי בפנימייה. אחרי שנה השתחררה והחלה לעבוד כמדריכה בפנימייה לנערות בסיכון. במקביל למדה ייעוץ חינוכי ופילוסופיה יהודית לתואר ראשון.
בגיל 20 החליטה לעזוב את הדת. "שלוש שנים התלבטתי בשאלות אמונה. במכללה שלמדתי בה היה אינטרנט, נכנסתי לפורום של יוצאים בשאלה, והתחברתי למה שהיה כתוב שם. הרגשתי שאני לא באמת מאמינה באלוהים.
"כשהייתי חוזרת הביתה, בסופי שבוע, לבשתי חצאית והתנהגתי כמו דתייה, אבל עם הזמן שיתפתי את אמא שלי. היא מאוד כעסה עלי, וביקשה ממני ללכת לסמינריון של חזרה בתשובה. אמרתי לעצמי שאעשה לה את הטובה הזאת. בילבלו לי שם את המוח במשך כמה ימים, אבל כמובן שזה לא עבד עלי.
"אחרי כמה חודשים נודע גם לאבא שלי שהפסקתי להיות דתייה. הוא שלח לי מייל על החשיבות של שמירת כשרות, שמירת שבת, טהרת המשפחה ועוד. בחג הפסח ביקרתי אצלם, והיה לי איתו ויכוח קשה. הוא רצה להרביץ לי, וברחתי משם".
• • • • •
מייד אחרי התואר הראשון החלה שרית את הלימודים לתואר שני בחינוך באוניברסיטת ת"א. רק אז, בגיל 22, החליטה לתת דרור לזהות המינית שלה.
"בראש השנה יצאתי עם חברה סטרייטית למועדון של לסביות. הרגשתי שאני רוצה להתאהב בבחורה. אחרי שמונה חודשים, ידידה שלי הכירה לי מישהי.
"התחלנו לצאת ביחד. בהתחלה היה נחמד, אבל לאט לאט התחלתי להבין שהיא משקרת לי בכל מיני דברים. עושה לי מניפולציות. זה היה קשר מקולקל. אחרי כמה חודשים נפרדתי ממנה.
כשנה לאחר שיצאה מהארון, נודע להוריה של שרית שהיא לסבית, כנראה על ידי אחד מבני המשפחה ששמע על כך. "ברגע שהוריי שמעו, הם ניתקו איתי את הקשר. אחרי חודש אבא הלך לרב, והרב אמר לו שיחזור להיות איתי בקשר, אבל שחלילה לא אביא הביתה את בת הזוג שלי. אבא צילצל אלי וגם ביקש סליחה על ניתוק הקשר".
עם נגה (מימין), ביום חתונתן. "הצלחתי להביא את עצמי למקום אחר, אחרי חיים מאוד קשים וכואבים" // פיקסל צילום
בשנת 2009, כשהיתה בת 26, נפטר אביה של שרית. גם היום, למרות כל הסבל שידעה בגללו, היא עדיין מוצאת מילות זכות לומר עליו. "קל להגיד שהוא היה רק רע, אבל זה לא נכון. היו בו שני צדדים מנוגדים מאוד. מצד אחד הוא אהב אותי ודאג לי, ומצד שני הוא ריסק אותי והשפיל אותי עד עפר. הוא היה אדם ישר, אבל מלא בעיות".
ב־2009, במהלך לימודי הדוקטורט שלה בפילוסופיה, קיבלה שרית מילגת מחקר מטעם אוניברסיטה בבוסטון. במפגש של להט"בים בקמפוס היא פגשה את דיאנה, סטודנטית יהודייה ללימודי מגדר וספרדית לתואר ראשון, שהיתה אז בת 23 - צעירה משרית בשלוש שנים.
"דיברנו קצת וקבענו לצאת ביחד למסיבה אחרת של הקהילה בבוסטון. הרגשתי די בודדה בארה"ב, עוד לא שלטתי היטב בשפה, לא היו לי חברים, והיא היתה בשבילי קרן אור. די מהר היא היתה אצלי, בדירה השכורה שמכון המחקר העמיד לרשותי. הקשר שלנו היה מאוד אינטנסיבי, כמעט מדי לילה היא באה לישון אצלי.
"אחרי שלושה חודשים נחשפתי בפעם הראשונה להתקפת זעם שלה. היינו בבית של הוריה בשיקגו, והיא התעצבנה על ההורים שלה, לקחה כוס זכוכית וניפצה אותה על הרצפה. זה לא היה זר לי. להפך, זה אפילו הרגיע אותי, הרי הכרתי את זה מהבית, חשבתי שככה בכלל זה צריך להיות".
בתום שמונה חודשים בארה"ב, סיימה שרית את תקופת המחקר שלה וחזרה לישראל עם דיאנה, שעשתה עלייה והעתיקה את מקום מגוריה לארץ.
"שכרנו ביחד דירה בתל אביב, אני המשכתי בעבודת הדוקטורט והיא למדה לתואר שני באוניברסיטת ת"א, וגם לימדה אנגלית באוניברסיטה. אחרי כמה שבועות התווכחנו על משהו והיא פשוט נתנה לי סטירה. זה היה בסלון הדירה שלנו, ואחר כך היא דרשה ממני להגיד לה שאני אוהבת אותה ושהכל בסדר.
"גם זה עדיין לא הדליק לי נורה אדומה. חייתי בהדחקה מושלמת. האשמתי את עצמי שהיא סובלת כאן, כי היא באה בעקבותיי, ומאז המצב שלה הידרדר.
"האלימות שלה כלפיי הלכה וגברה. כשנסענו לבקר חברים בקיבוץ בצפון, באחת הירידות התלולות ליד הגלבוע היא התעצבנה עלי והסיטה את ההגה בעצבים באמצע הנסיעה. זה היה פחד מוות. שוב היא דרשה ממני להגיד לה שאני אוהבת אותה, ואני מייד עשיתי את זה.
"אחרי כמה ימים היינו בקניון בהרצליה. שוב היה ויכוח סתמי, ובום, חטפתי ממנה סטירה. היו סביבנו אנשים שראו את זה. זה היה נורא. הייתי מיואשת לגמרי. זה כבר היה אחרי לא מעט מריבות, ופשוט הרגשתי ייאוש גדול.
"יום אחד נסענו לירושלים, לאירוע משפחתי. היינו בבית של אמא שלי, התחלנו להתווכח ולריב בחדר, והיא הסתערה עלי במכות. היא היתה יותר קטנה ממני בגוף, אבל כשהיתה בהתקף אלימות, יצא ממנה כוח פיזי מטורף.
"היא נתנה לי אגרופים וקרעה לי את הבגדים, ואני החזרתי לה. הרבצתי לה בחזרה ממש חזק. שרטנו אחת את השנייה בפנים, זה היה נורא. הייתי חייבת לקחת בגדים מהארון של אחותי במקום הבגדים הקרועים שלי.
"כמו תמיד, היא דרשה שאני ארגיע אותה ואגיד לה שאני אוהבת אותה, אבל הפעם לא רציתי לוותר לה. אמרתי לה שאנחנו לא מסתדרות וכדאי שניפרד. היא איימה לפגוע בעצמה, ומייד נכנעתי.
"כשיצאנו מהחדר, אחד האחים שלי ראה שהפנים שלנו שרוטות ושאל מה קרה ואם הכל בסדר. אמרתי לו במבוכה שכן, אבל הרגשתי נורא".
המריבות לא פסקו כמעט לרגע. שרית הרגישה שהיא מאבדת שליטה על חייה.
"מערכת היחסים שלנו הפכה לאלימה מאוד, גם פיזית, גם מילולית, גם רגשית. כל שלושה־ארבעה ימים היה משהו. היינו רבות על איזו שטות, דיאנה היתה לוקחת את המחשב שלי, שעליו היתה עבודת הדוקטורט שכתבתי, ניגשת לחלון ומאיימת לזרוק אותו למטה.
"כשדיברתי עם אחותי בטלפון ומשהו עיצבן אותה בדברים שאמרתי, היא ניתקה את קו הטלפון בדירה. לא פעם היא היתה מטיחה אותי לרצפה וחונקת אותי עם כרית. לפעמים הייתי גם מחזירה לה, כדי להגן על עצמי. ותמיד אחר כך ברחתי לשמוע חדשות, כדי להיאחז במשהו שפוי".
• • • • •
אני שואל אותה למה לא הפסיקה את הקשר ההרסני הזה. למה לא קמה ועזבה. היא מביטה בי במבט של מישהי שכבר שמעה את השאלה הזאת אינספור פעמים.
"לא הייתי אז במקום שאני נמצאת בו היום. גדלתי בבית עם דפוסים מקולקלים, ובעצם שיחזרתי במערכת היחסים הזאת את מה שהכרתי. מי שחווה טראומה בחיים שלו מחפש לא פעם לחזור אליה, כמה שזה נשמע הזוי.
"אני חיפשתי מישהי אובססיבית, שאהיה כל עולמה. דיאנה היתה מאוד טוטאלית בזוגיות שלנו, וזה התאים לי, בטח בהתחלה, כשהייתי לבד בארה"ב. פחדתי שלא יהיה לי מה לאכול, שלא אסתדר".
ב־2011, אחרי שנה ושלושה חודשים בישראל וכמעט שנתיים של זוגיות קשה ואלימה, החליטו שרית ודיאנה לטוס לחודש וחצי להוריה של דיאנה בשיקגו.
"הגענו לבית של הוריה, אבל היא לא נרגעה. ברגע שלא מנעתי ממנה מלהפעיל את האלימות שלה כלפיי, היא לא הפסיקה, ורק הגבירה את הקצב.
"אחרי שבוע שוב רבנו. רציתי לצאת לחנות מחשבים בעיר, והיא לא רצתה שאלך. היינו בחדר שלה, והיא החזיקה אותי והרביצה לי בהתקף של טירוף. אמא שלה נכנסה לחדר ונעמדה בינינו, אבל דיאנה היתה באמוק והמשיכה להשתולל. גם אבא שלה הגיע וניסה להרגיע אותה, והיא הרביצה גם לו.
"נדהמתי. ישבתי שם על הספה, הסתכלתי על המחזה המטורף הזה, ובפעם הראשונה חשבתי - אולי אני בעצם לא אשמה, אולי היא באמת אישה אלימה. הוריה לא נראו בכלל מופתעים מההתנהגות שלה, אז אמרתי לעצמי, אולי הם מכירים את הצד הזה שלה.
"בערב באו אליה חברים. היא ישבה איתם בקומת הכניסה, ואני הייתי למעלה בחדר. ב־11 בלילה כתבתי מייל למרצה במכללה שבה למדתי, היא ידעה בעבר על האלימות של אבא שלי ותמכה בי רגשית.
"בפעם הראשונה, התוודיתי בפני מישהו על מה שעובר עלי. סיפרתי לה שאני במערכת יחסים עם אישה אלימה, ושאני חייבת לברוח, כמה שיותר מהר.
"אחרי שעה דיאנה עלתה לחדר, ושוב רבנו, כרגיל. אחר כך היא נרדמה. ב־2 בלילה אזרתי אומץ, ירדתי לקומת הכניסה ונכנסתי לסקייפ. התקשרתי לשלושה אנשים בישראל: לאחותי, למרצה שלי מהמכללה ולידידה תל־אביבית, שידעתי שיש לה קשרים בקונסוליה הישראלית בשיקגו.
"פחדתי נורא שדיאנה תתעורר ותשמע אותי, אבל התגברתי. ידעתי שאני חייבת להציל את החיים שלי ולברוח משם כמה שיותר מהר.
"סיפרתי לשלושתן את מה שאני עוברת. הן תמכו בי וניסו להיות איתי ולהרגיע אותי. האישה מתל אביב הבטיחה שתדבר עם הקונסוליה ושהם ייצרו איתי קשר.
"חזרתי לחדר, ולא הצלחתי לישון כל הלילה. הייתי בחרדות קשות. בבוקר התחרטתי. אמרתי לדיאנה, 'אולי נלך ביחד לטיפול?'. היא השתוללה והרביצה לי שוב. ברגע הזה החלטתי סופית שאני עוזבת, שאני בורחת היום לישראל".
עיניה הירוקות הגדולות מאדימות. דקה ארוכה היא מתקשה לדבר.
"הייתי חייבת מישהו שיציל אותי, שיגאל אותי מהמעגל המסויט הזה". שרית // צילום: אפרת אשל
"ירדתי לקומה התחתונה, וכשהייתי שם התקשר אלי מישהו מהקונסוליה. קבענו שאגיע ברכבת למקום מפגש בעיר, והוא יאסוף אותי לקונסוליה. עליתי לחדר, הסתכלתי על דיאנה ואמרתי לה שהתקשרו אלי במפתיע מהקונסוליה בשיקגו וביקשו שאתן להם היום הרצאה. היא קנתה את זה, למזלי.
"נעלתי סנדלים, לבשתי מכנסיים שאני אוהבת, הכנסתי לתיק קטן דרכון, כמה ספרים, כסף מזומן שהיה לי, כרטיס אשראי - וזהו. השארתי את כל הציוד שלי שם - הבגדים, הנעליים, התמרוקים, כל המזוודה שלי. לא רציתי לעורר אצלה חשד שאני עוזבת.
"נסעתי לרכבת עם דיאנה ועם אמא שלה. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותן. אם דיאנה היתה מגלה שאני בורחת, היא היתה דורסת אותי במקום. היא היתה במצב פסיכוטי לגמרי".
• • • • •
היא עלתה על הרכבת ולא הפסיקה לבכות. בנקודת המפגש אסף אותה איש הקשר והביא אותה לקונסוליה הישראלית. "איש הביטחון בכניסה, שידע כנראה שאני עומדת להגיע ומה הסיפור שלי, הגיש לי פתק שבו היה כתוב: 'את לא צריכה לחיות ככה, תחזרי לארץ, תנתקי את הטלפון ותחיי חיים אחרים וטובים'. קראתי את זה ושמרתי את הפתק. הבנתי לאיזה מקום נמוך הגעתי בחיים שלי".
זה היה מבצע חילוץ של ממש. הקונסוליה הישראלית הצליחה להקדים את הטיסה של שרית לארץ, שמועדה המקורי היה כעבור חודש. אחרי ארבע שעות היא נסעה עם איש הקונסוליה לשדה התעופה ועלתה למטוס למדריד, בדרך לארץ.
"לפני שעליתי למטוס ניסחתי, עם הבחור שליווה אותי, מייל לאמא של דיאנה. קבענו שהוא ישלח לה את זה רק בערב, כשכבר אהיה על המטוס. כתבתי לה שהבת שלה התנהגה כלפיי באלימות, ושאם היא תנסה ליצור איתי קשר, לא אהסס לנקוט את כל האמצעים החוקיים שעומדים לרשותי.
"ברגע שפתחתי את הטלפון הנייד בשדה התעופה במדריד, דיאנה היתה על הקו. היא ראתה שאני לא חוזרת הביתה ולא עונה לה, התקשרה לקונסוליה, ושם אמרו לה שלא היתה לי שום הרצאה. היא כבר הבינה שברחתי והיתה בהיסטריה, צרחה שאחזור.
"אני הייתי מבולבלת וחלשה, אמרתי לה 'נראה', וסגרתי את הטלפון. מאוחר יותר התברר לי שהיא נסעה לקונסוליה ועשתה שם בלאגן שלם".
שרית נחתה בישראל ביום שישי בצהריים, ומכיוון שהשכירה את הדירה שלה לחודש וחצי וחזרה מוקדם מהצפוי, נסעה היישר לביתה של הידידה שקישרה בינה לבין הקונסוליה.
"כל השבת דיאנה לא הפסיקה להתקשר אלי. עניתי לה, אבל הייתי מטושטשת מעייפות, אחרי יממה שלמה בלי שינה. בלילה שבין שבת לראשון החלטתי להפסיק לענות לה, ובבוקר נסעתי לאמא שלי בירושלים והלכתי להתלונן במשטרה. הם שלחו אותי לבית משפט, לבקש צו הרחקה קבוע. השופטת הוציאה לה צו הרחקה למשך חצי שנה.
"במשך שבועיים היא הפציצה אותי בעשרות שיחות, הודעות ומיילים. הייתי בחרדה. לילה אחד היא תפסה אותי בטלפון ושוב התחננה שנחזור, ואני התבלבלתי ואמרתי לה שאולי הייתי נואשת. במשך כמה ימים דיברתי איתה.
"הייתי חייבת מישהו שיציל אותי, שיגאל אותי מהמעגל המסויט הזה".
שרית התקשרה למרכז לאלימות במשפחה בירושלים, והופנתה לפגישה עם עובדת סוציאלית במקלט לנשים מוכות של נעמת בתל אביב. "העובדת הסוציאלית הבהירה לי שאסור לי להיות בקשר עם דיאנה. שצו הרחקה זה דבר הדדי. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: אני לא אדבר איתה יותר.
"חזרתי הביתה לתל אביב, נשכבתי על המיטה, ואמרתי לעצמי: עדיף לי למות מאשר לענות לה. היא המשיכה להיות באטרף עלי. התקשרה עשרות פעמים, שלחה מיילים וסמסים. בחלק מההודעות כתבה שהיא מתגעגעת אלי, ובחלק איימה שתשלח אלי אנשים. אבא שלה שלח לי מייל שאני חייבת להם כספים. נורא ואיום".
• • • • •
שרית הופנתה למטפלת בטראומה מתל אביב. "זה היה טיפול קשה מאוד, שארך שנתיים. נעמת השתתפה בחלק מהעלויות. ממש נכנסתי לסיטואציות, כפי שהן קרו. למשל, הייתי ילדה בכיתה ב', שחטפה מכות מאבא שלה, ממש חייתי את זה מחדש. זה גרם לי לחרדות אמיתיות. לפני הטיפול היו לי כאבי בטן ופחד ממה שיעלה שם. אבל אחריו הייתי מתפנקת בגלידה ובביסלי שאני מאוד אוהבת, ואומרת לעצמי בלב: אני אצא מזה.
"אחרי שלושה־ארבעה חודשים של טיפול, הכרתי בחורה צעירה ממני בשנה. התחלנו לצאת. גם היא דיברה אלי לא יפה. בהתחלה לא סיפרתי על זה למטפלת, אבל אחרי כמה חודשים פתחתי את זה מולה. סיפרתי לה שהיא מתעללת בי מילולית ורגשית. היא לא פגעה בי פיזית.
"לאט לאט התחלתי להבין שמותר לי להגיד 'לא' כשלא נוח לי, בלי להרגיש אשמה. התחלתי להבין שיש בתוכי ילדה קטנה עם חרדות וטראומות, שצריך להפסיק לפחד מהן ולהתחיל להסתכל להן בעיניים ולהתמודד איתן. לקבל את מי שאני".
שוב היא לוקחת מהשולחן טישו ומנגבת את הדמעות. אוכלת תמר ולוגמת מהקפה שכבר התקרר. בפעם הראשונה בראיון היא גם מחייכת חיוך גדול, שובה לב.
"נפרדתי מהחברה שלי, ובמשך שנה שלמה הייתי שלמה. הרגשתי שהמצב שלי משתפר, שאני מתקדמת, ומבינה הרבה יותר נכון ומדויק את מה שעבר עלי מאז הילדות. אחרי שנתיים בטיפול הרגשתי הקלה גדולה. התחלתי ללכת ברחובות ולהרגיש שאני חזקה, ושאצא מזה".
בטקס נישואיה לנגה. "בגיל 17, כשעדיין נאבקתי בנטייה שלי, לא האמנתי שיום אחד אעמוד מתחת לחופה עם בחורה" // פיקסל צילום
שרית סיימה את הדוקטורט והחלה לעבוד כמרצה בכמה מכללות. את בת זוגה הנוכחית, נגה (26), הכירה לפני שלוש שנים אצל חברה משותפת. "איתה הכל היה שונה", היא אומרת בגאווה. "היא התייחסה אלי בכבוד, זו הפעם הראשונה בחיי שאני חווה מערכת יחסים בלי אלימות משום סוג.
"בהתחלה היה לי קשה. חששתי שהיא תעזוב אותי, סבלתי מחרדת נטישה. זה לא קרה. הביטחון שלי בקשר הלך וגבר, הרגשתי שאיתה אני יכולה להיות מי שאני, עם כל הטוב שלי, וגם הרע. אחרי חודש סיפרתי לה על כל מה שעבר עלי. נרקמה בינינו מערכת יחסים של זוגיות בריאה וטובה".
לפני שנה וחצי הן נישאו, בחתונה רפורמית בארץ. "אמא שלי לא באה, באו רק שתי אחיות ואח אחד, אבל הם לא ליוו אותי לחופה ולא עמדו לידי. זה כאב לי, אבל עדיין מאוד שמחתי להתחתן. היתה איתי חברה טובה שליוותה אותי לחופה, והיה שמח.
"אחרי שלושה חודשים התחתַנו גם בניו יורק, בטקס קטן בעירייה, כדי שנוכל לרשום בתעודות הזהות שלנו שאנחנו נשואות. זה היה ניצחון ענק בשבילי. בגיל 17, כשעדיין נאבקתי בנטייה המינית שלי, לא האמנתי שיום אחד אעמוד מתחת לחופה ואתחתן עם בחורה".
בימים האחרונים עברו שרית ונגה לבית חדש, שקנו באזור המרכז. "היום אני מאושרת", שרית שוב מחייכת. "הזוגיות עם נגה היא תיקון לכל מערכות היחסים שלי בעבר. מאוד טוב לנו ביחד".
חשוב לה להעביר מסר לנשים שחוות אלימות מצד בני ובנות זוגן, ונמצאות עדיין במעגל הקשה הזה. "אל תוותרו, אל תדחיקו ואל תתעלמו מהבעיה שלכן. אפשר לצאת מהמעגל, גם אם זה נראה מאיים ומפחיד וסוף העולם. תאזרו אומץ, תטפלו בעצמכן.
"אני עשיתי את זה והצלחתי להביא את עצמי למקום אחר, אחרי חיים מאוד קשים וכואבים. גם אתן יכולות. אין תחליף לאושר ולתחושת הסיפוק שאני מרגישה היום, אחרי כל התלאות הקשות שעברתי".
erann@israelhayom.co.il--------------------
היום מצוין ברחבי העולם היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. יו"ר נעמת, גליה וולוך, החליטה להקדיש את היום הזה להעלאת המודעות במקומות העבודה לתופעת האלימות במשפחה, למאפייניה ולדרכים שבהן ניתן לסייע לנשים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו