לא צללו לפרטים

חנוכה 2010 ייזכר כנקודת המפנה החשובה ביותר בתולדות מערך הכיבוי בישראל. השריפה בכרמל, שבה נספו 44 בני אדם, הפכה במדינה שבה אסונות שריפה אינם כה שכיחים לטראומה לאומית. 

גם היום, כשהמודעות הציבורית לנזקי אש גבוהה מאוד, יש מי שמסרבים לקחת חלק בהיסטריה הכללית. הם טוענים כי למרות האסון, וחרף הצתות מכוונות על רקע לאומני שמתבצעות מדי פעם בפעם, אין מקום להקמת מערך כיבוי מנופח הכולל מינהלה ארצית וצי מטוסים בעלות של מיליונים.

בשיקול של כסף מול תועלת אין צודק וטועה. כשיורד שלג בירושלים והעיר משותקת במשך כמה ימים, כולם זועקים שאין היערכות. אם העירייה היתה מחליטה להחזיק צי מפלסות גדול כמו במונטריאול או בקרקוב, העיר אמנם לא היתה משותקת אפילו יום אחד - אבל כדי לממן זאת היו צריכים להכפיל את תשלומי הארנונה לאורך כל השנה. עם כל הכבוד, בכל מה שנוגע לשלג ירושלים היא לא ברלין, ובעניין השריפות ישראל היא לא קליפורניה או יוון. 

נתניהו לא ראה זאת כך. כשהתגלו מימדי הסכנה באסון הכרמל, הוא ביקש סיוע מכל העולם ואשתו וגם הביא את הסופרטנקר מארה"ב, מה שהתברר כמהלך בעל תרומה מכרעת לכיבוי השריפות. מאז פעל לשקם את מערך הכיבוי והעביר משאבים רבים לרכישת מטוסים מתאימים ולהכשרת לוחמי אש. מערך כיבוי האש החדש הוא פרויקט כמעט אישי של נתניהו. בתדרוכים שערך לכלי התקשורת בחודשים האחרונים הוכנס מערך הכיבוי במצגת המיוחדת שהכינה לשכתו כחלק מההיערכות הביטחונית של המדינה, לא פחות. 

"לפני שש שנים", נזכר השבוע השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, "ביקרתי באתר השריפה בכרמל. הייתי אז השר להגנת הסביבה. רואים הבדל ענק בין אז להיום, ולשמחתי הופקו מירב הלקחים. אפשר לראות זאת בחפ"ק האחוד של כל הכוחות, בשפה המשותפת שיש לכולם, בהחלטות המהירות על פינוי תושבים, בסגירת הצירים ובאי לקיחת הסיכונים באשר לחיי אדם, לצד שדרוג יכולת החוזי והעברת תמונות מהשטח לכוחות".

בלי קשר לוויכוח על המשאבים ועל סדרי העדיפויות, אין ספק שמערך הכיבוי הקודם, זה שלפני אסון הכרמל, לא היה מצליח להתמודד עם השריפות השבוע בלי שייגרם נזק חמור ביותר. הדבר היחיד שנשאר דומה הוא החיצים שמופנים כלפי ראש הממשלה. הוא לא קיבל קרדיט אז; הוא לא יקבל קרדיט גם היום.

סלט ים־תיכוני

נושא הצוללות הוא עניין אסטרטגי כמעט ראשון במעלה לביטחון הלאומי. נשק יום הדין, מכנים את זה בארה"ב. מפעילים אותן כשהכל כבר אבוד, כשעל היבשה כבר לא נשאר כלום. 

אבל התכלית היא לא להנחית את המכה הנואשת האחרונה, אלא להביא לכך שמלכתחילה לא יעזו להנחית עלינו את הראשונה. במילים אחרות, המטרה העיקרית של הצוללות היא שלא יהיה צורך להשתמש בהן. ככל שיש יותר צוללות, כך אזורים רבים יותר בעולם חשים מאוימים. קשה לקבוע כמה צוללות צריך, ובאיזה פיזור בדיוק, כדי להביא ליציבות אזורית. שלוש, שש, תשע - כל מספר נכון, ואולי לא. מי יודע? זו אחת הסיבות שהעניין מופקד בידי ראש הממשלה, ואצלו בלבד. אין שום משמעות להתנגדות או לתמיכה של גורמי ביטחון, שר הביטחון, הרמטכ"ל, המל"ל ואחרים. 

הפרשה שמכונה כעת "פרשת הצוללות" החלה כאשר התברר שעו"ד דוד שמרון, מקורבו של נתניהו, קשור לחברת הספנות הגרמנית שממנה נרכשו הצוללות. כשהתברר שאין בשר אמיתי בפרשה, ובעיקר שאין הוכחות, הפך הסיפור ל"פרשת האוניות". החברה אותה חברה, שמרון אותו שמרון ונתניהו אותו נתניהו - מי כבר יבחין בשינויי הגרסאות והפרטים? 

בהתחלה היססו פרשנים רבים ודוברים מטעם האופוזיציה להאשים את נתניהו בשחיתות בקנה מידה כה גדול. הם דיברו רק ברמזים, והעלו ספקות וחששות יותר מאשר קבעו עובדות. אבל ככל שחולף הזמן והפרשה לא מתרוממת, ציבורית או משפטית, הטונים מחריפים וסימני השאלה הופכים סימני קריאה. כן, הם פוסקים, נתניהו מושחת. ולא סתם מושחת, אלא מגה־מושחת; כזה שהיה מוכן להפקיר את ביטחון המדינה בנושאים אסטרטגיים כדי שמקורבו, ואולי גם הוא עצמו, יגזרו קופון. צוללות, אוניות, מהנדסי תחזוקה גרמנים - מה זה משנה. עושים סלט אחד גדול, ומלעיטים את הציבור ברעיון שראש הממשלה מושחת עד העצם. 

לפחות את מטרתם הם השיגו: היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבסוף על בדיקת העניין. 

בין עמונה לקפריסין

שעון החול עד לפינוי עמונה ממשיך לאזול. למרות כל הסחות הדעת, מצד הצוללות ומצד שאר הפרשות, עמונה נותרה הסיפור הפוליטי הגדול ביותר של ממשלת נתניהו הנוכחית. ככל שהמועד מתקרב והפתרונות האפשריים מתרחקים, גוברת ההערכה כי הממשלה לא תוכל לשרוד פינוי אלים. אנשי הציונות הדתית, הנושאים עימם את צלקת ההתנתקות ופינוי עמונה הקודם, לא יוכלו להישאר - ולא תעזור לנפתלי בנט היאחזותו בכוח בכיסא. גם ליו"ר חזק ודינמי כמוהו יש גבולות שאותם לא יוכל לחצות. הוא כבר חווה את זה על בשרו עם אלי אוחנה, כשחברי מפלגתו התקשו להאמין שתומך התנתקות יתפוס כיסא בכנסת על חשבון איש ארץ ישראל נאמן. 

בנט יודע זאת היטב, ולכן נלחם לחלץ את עצמו מדין התנועה. ההליכה שלו בכל הכוח על חוק ההסדרה, אף שהוא עצמו אינו מאמין שיעזור, נועדה לרצות את תושבי עמונה ואת מצביעי הבית היהודי. אבל אפילו בנט יודע: בשורה התחתונה, אין אופציה טובה יותר מאשר פתרון אמיתי לתושבים. 

השר בנט. נלחם לחלץ את עצמו מדין התנועה // צילום: נועם ריבקין פנטון

למרבה האירוניה, מי שהכי קרוב להביא פתרון כזה הוא דווקא שר הביטחון אביגדור ליברמן. בעוד שיו"ר הבית היהודי עוסק בקוסמטיקה ובפוליטיקה, פועל ליברמן - שכבר הודיע שעמונה לא תישאר כפי שהיא היום - למצוא פתרון אמיתי שאיתו יוכלו התושבים לחיות.

הפתרון שעליו עובד ליברמן הוא יישוב עמונה על אדמות נכסי נפקדים. העסק לא הולך חלק: הפתרון הזה טומן בחובו בעיות משפטיות, המינהל האזרחי התנגד וכבר הוריד את האפשרות הזו מסדר היום, אבל הלחץ הפוליטי חזק יותר מכל. 30 דונמים על אדמת עמונה עצמה עשויים להיות מוכשרים לבנייה בתוך זמן קצר, אם יתגברו על כל המכשולים. ליברמן חשף השבוע חלק מהפרטים בעצמו והפתיע את השרים בפורום ראשי המפלגות.

מתברר שחוק ההסדרה, שבו עסקו כולם עד לפני שבוע, נועד רק להפעיל לחץ על המערכת למצוא פתרונות אחרים, אמיתיים. היועץ המשפטי לממשלה, שפעל ככל יכולתו לטרפד את חוק ההסדרה, מגויס לחשיבה על פתרונות אחרים ומשתתף בכל הישיבות שעוסקות בכך. 

באחת הישיבות דובר על הקמת טריבונל שיפוטי בסגנון קפריסין. הטריבונל המדובר נוסה בהצלחה במאבק בין קפריסין לטורקיה, ובית המשפט המיוחד שם זכה גם להכרה בינלאומית. המודל הקפריסאי לא עסק כלל בהצעה לקרקע חלופית עבור אדם פרטי הטוען כי אדמתו הופקעה, אלא אך ורק בפיצוי כספי. ההערכה היא כי למרות החלטת בג"ץ בעניין עמונה, איש מבעלי הקרקע כביכול לא יוכל להוכיח בעלות על שום חלקה ביהודה ושומרון. המעטים שיצליחו, יפוצו כספית. 

הבעיה היתה ונותרה בג"ץ. הנחת העבודה של כל הגורמים כעת היא שבג"ץ ישמח להיפטר מתפוחי האדמה הלוהטים הללו, המתגלגלים לפתחו זה אחר זה בדמות עתירות של ארגוני השמאל. בממשלה משוכנעים כי אף שמדובר על יצירת גוף שיפוטי חיצוני, שאינו כפוף להנהלת בתי המשפט ולנשיאת העליון, בג"ץ יאפשר את הקמתו. 

אבל זו הערכה בלבד. אין כרגע שום ערובה לכך שבג"ץ לא יתהפך על הממשלה וייצא נגד הקמת הטריבונל - הן משיקולים משפטיים והן משיקולים פוליטיים. 

השר ליברמן. הכי קרוב להביא פתרון // צילום: יהושע יוסף

חסרי כושר שיפוט

בשנים האחרונות התרגלו שופטי בית המשפט העליון להיות חסינים מכל ביקורת. הפוליטיקאים יכולים להתקומם ולהתמרמר, אבל הרבה הם לא יעזו לעשות. בכל קואליציה שקמה, תמיד יהיה הגורם שלא יאפשר פגיעה בבית המשפט. בממשלות שמאל זה ממילא לא רלוונטי, שכן הממשלה ובג"ץ מחזיקים באותה האג'נדה. ב־2009 היה זה אהוד ברק בממשלת נתניהו, ב־2013 היו אלה יאיר לפיד וציפי לבני, ועכשיו - כחלון. 

כך מרשה לעצמה נשיאת העליון לכתוב מכתב פומבי נגד החלטה ממשלתית של שרת המשפטים לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. באותו אופן, מרשה לעצמו בית המשפט לעכב מינוי של רב צבאי ראשי. הטענה שעל בסיסה נפסל הרב קרים היא בלתי נתפסת. הגדיל לעשות השופט ג'ובראן, שאף ניסה להפגין בקיאות בהלכה היהודית בפסיקתו. במערכת הפוליטית שאלו רבים השבוע לאילו שיאים של הזיה עוד יכולים להגיע בבית המשפט. בהחלטותיהם התמוהות והשערורייתיות, הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים.

בסופו של דבר, החלטתו של כחלון לשמש המגן האנושי של בית המשפט העליון נובעת מהבטחת בחירות. המשבצת הזאת, השמורה בדרך כלל לאנשי שמאל מוקירי בית המשפט ומכבדיו, לא בדיוק מתאימה לו; כולם זוכרים את ימיו העליזים אצל מורדי הליכוד. פתאום, דווקא עכשיו, בית המשפט חשוב יותר מפינוי יישובים. 

ייתכן שכחלון יחזיק בעמדתו זו במשך זמן רב, וייתכן שילך עם זה עד הסוף, כלומר עד סוף הקדנציה. אבל ייתכן שהביקורת על בית המשפט תגרום גם לו לשחרר קצת ולאפשר לממשלה לשנות כמה מסדרי בראשית, כאלה שממש הכרחי לשנות בעת הנוכחית. 

זמן של מספרים

בשבוע הבא יסתיימו שלושת השבועות שהוקצו לוועדה המשותפת של משרדי הממשלה לדון בגורל תאגיד השידור הציבורי. הדיונים כמעט הגיעו לקיצם, אבל המחלוקת נותרה אותה מחלוקת. אין ויכוח על המספרים, רק על הפרשנות. 

במשרד ראש הממשלה הציגו רפורמה שאכן עומדת במבחן התקציבי שהציב כחלון, אבל באוצר פשוט לא מאמינים שהיא יכולה לצאת אל הפועל. 

אחרי כל הוועדות ומריחות הזמן, הנושא ייפתר בפגישה של שני אנשים שצריכים לקבל החלטה: נתניהו וכחלון. אם נתניהו יחליט ללכת עד הסוף, ואם הרפורמה שהציג אכן יכולה להתקיים במציאות ולא רק כהבטחות באוויר, גורל התאגיד למעשה כבר נחרץ. 

השר כחלון. מחלוקת התאגיד היא על פרשנות, לא על מספרים // צילום: אורן בן חקון

מחלוקת על החלוקה

בחודש יולי הוקמה בכנסת ועדה חדשה: ועדה לצדק חלוקתי. בראש הוועדה עומד ח"כ מיקי זוהר. הוועדה נתפרה למידותיו של זוהר, אחרי ששקל לפרוש מהכנסת בשל חוסר עניין. באופוזיציה נתפס המינוי ככזה שנעשה משיקולים פוליטיים ולעגו לוועדה, לעומד בראשה ואפילו לשמה. 

מי שנתן ביטוי לסלידה של חברי האופוזיציה בשל הקמת הוועדה היה ח"כ איל בן ראובן (המחנה הציוני), שעלה על דוכן הכנסת והטיח: "הקמת הוועדה היא כפילות על הוועדות הקיימות, כי הגדרת המטרה של צדק חלוקתי, הדאגה לכלל הציבור והדאגה לאוכלוסיות החלשות היא מטרה של כל ועדה. היא באחריות של כל אחד מאיתנו, בכל מקום שהוא נמצא. לכן, אדוני היו"ר, אי אפשר לאשר ועדה שמראש היא מיותרת - מעבר לשאלה אם צריך להשקיע סכום כזה בוועדה חדשה, שלא היתה בתולדות הכנסת". 

ח"כ בן ראובן הדגיש כי הוועדה החדשה "מיותרת. מה שהיא רוצה לעשות עושים גם אחרים, ועושים טוב". 

לאות מחאה, חברי הכנסת של המחנה הציוני סירבו לקחת חלק בוועדה והחרימו את דיוניה. השבוע נשברו ושלחו שלושה נציגים. אחד מהם, אגב, הוא בן ראובן. 

מי שלא נשבר עדיין הוא יו"ר יש עתיד יאיר לפיד. סיעתו טרם שלחה נציגים לוועדה. מיקי זוהר אמר על כך כי הוא "מברך על הצטרפות שלושת חברי הכנסת של המחנה הציוני. לא מפתיע אותי שיש עתיד לא שלחה נציג, מאחר שזו לא מפלגה המייצגת את כלל הציבור, אלא את ציבור המתנשאים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו