הרבה שנים אחרי שסבא שרוליק הלך לעולמו, הייתי מסתכל בתמונה ההיא שהוא צייר אז, בשנות השמונים המוקדמות, כשהייתי ילד. נוף אירופי של אגם וילד קטן שרוכן כדי לשתות ממנו ביום סתווי, עצי הצפצפה והליבנה אדומים משלכת שעוד רגע נושרת לקרקע. מי היה הילד בתמונה? מה עלה בגורלו? האם זה זיכרון רחוק של סבא מהילדות שלו בארץ קרה במזרח אירופה? סבא נפטר כשהייתי רק בכיתה ב', ויחד עם מותו, נעלמו גם התשובות.
סבא היה בן לדור שבו מיעטו לספר על מה שקרה בפולין לפני שנבראו להם חיים חדשים בארץ ישראל, ואני הייתי בקושי בגן. אבל התמונה הזו לא עזבה את התת־מודע שלי. מדי כמה שנים היא היתה חוזרת ועולה, ואיתה גם השאלות הלא פתורות. מי היה מאמין ששלושים ומשהו שנים אחרי, אני אנהג בציור שצייר סבא, במכונית עם מנוע מפלצתי, בדרך שמתעקלת בין אגמים ועצים בשלכת מצפון לוורשה, העיר שבה נולד.
רגע. עוד לפני הנסיעה בתוך גלוית הנוף של סבא, צריך להסביר איך הגענו עד הלום. גם בהסבר אין הרבה היגיון, כי "פורשה משיקה מכונית ספורט חדשה בפולניה" נשמע כמו התחלה של בדיחה. למה, בשם אלוהי הסובלים, לקחת אוטו שכל לחיצה על דוושת הגז שלו משחררת טונות של אנדורפינים למערכת הדם ומעלה על הפרצוף חיוך אינפנטילי - ולשים אותו בתוך תרבות שבה אין חטא גדול יותר מאשר לעשות חיים?
את ההשקות של מכוניות חדשות נוהגים יצרני הרכב לעשות בלוקיישנים הכי אקזוטיים. כתבי רכב ותיקים יידעו לספר לכם על ההשקה ההיא של רכב הספורט בין המפרצים הפסטורליים בסרדיניה, או על מסע השטח בין המעיינות החמים והמבעבעים ומדבר האפר הוולקני באיסלנד. פולין היא לא הבחירה הראשונה של יעד להגשמת פנטזיות, ודאי שלא פנטזיות מוטוריות. אבל אולי דווקא בגלל זה, בגלל הקונטרסט התהומי, החליטה פורשה להפתיע.
• • •
כבר בטרמינל של שדה התעופה על שם שופן בוורשה מקבלים את פנינו שלטים של פרזנטוריות לחברות אופנה, שנראות חמוצות פנים. ברקע מתנגנות יצירות של שופן, יליד המקום, וגם מזג האוויר אפרפר ונרגן. או שמא הכל אצלי בראש.
כן, אני פולני. מאה אחוז פולני. שני הסבים שלי ואחת הסבתות נולדו וגדלו בוורשה, והצליל המוכר של השפה המצחיקה הזאת, שמשלבת הרבה יותר מדי עיצורים שלא הגיוני לחבר, כמו ש' ו־צ', טבוע אצלי עמוק בדנ"א.
ולמרות זאת, מעולם לא ביקרתי כאן. בתיכון פיספסתי את ההרשמה למסע לפולין, אולי אפילו במתכוון, כי לא רציתי לפתוח את הפצעים בגיל צעיר. מבחינתי יש בפולין משהו מרתק ומרתיע בעת ובעונה אחת, שהעדפתי תמיד לא לנבור בו.
כששאלתי את מנהלת יחסי הציבור הפולנייה של פורשה במזרח אירופה, אישה נאה בשנות השלושים לחייה, מה המשמעות של המשפטים הבודדים שזכרתי שסבתא וסבא שלי אמרו בילדותי - היא צחקה. ככה זה כשסבא אומר לסבתא בפולנית "נו תעזבי את הילד", כשהילד, כלומר אני, מסרב לגמור מהצלחת, או כשהיא אומרת לו, באמצע כל ויכוח ביניהם, "אין לי כוחות".
הפורשה בשטח. מזנקת מ־0 ל־100 קמ"ש ב־3.8 שניות מסחררות // צילום: לוקאס נזדצ׳ב, יח"צ פורשה
הפורשה פנאמרה, שהוצגה לראשונה בתערוכת הרכב של שנחאי ב־2009, היא גירסת הלימוזינה של היצרנית הגרמנית. רכב שבו לא פחות חשוב מהמנוע ומחוויית הנהיגה הוא הפינוק לאוליגרך שיושב במושב האחורי, במה שמרגיש כמו כורסת עור משובחת, עם חיפויי עץ או סיבי פחמן לפי בחירתו, ועם מסך מגע בקונסולה המרכזית, ששולט על מערכות התאורה, המידע והבידור. גם על הטמפרטורה ברכב אפשר לשלוט ממסך המגע הזה ועל החימום שיש לכל אחד מארבעת המושבים, כדי שהוא חס וחלילה לא יצטנן אם שכח במקרה לצאת עם סוודר מהבית.
חובבי רכב טהרנים, ובעיקר מעריצי פורשה, לא ממש אוהבים את המכונית המוארכת הזאת, שמנוגדת למסורת הספורטיבית של מכוניות קטנות, נמוכות וזריזות. הדור הקודם של הפנאמרה גם היה אחד הפחות אטרקטיביים מבחינה חיצונית, שלא לומר מכוער; מגישי תוכנית הרכב הבריטית "טופ גיר" אף הגדילו לעשות ובמשך פרק שלם של התוכנית עצמו את עיניהם בחוזקה בכל פעם שהופיעה על המסך הפנאמרה הישנה - "מחשש שהמראה המזעזע שלה יעוור אותנו".
בדור הנוכחי משהו השתנה. המראה שרירי ומעוגל יותר, החרטום אגרסיבי יותר, עם שני פסים מובחנים שיורדים לאורך מכסה המנוע ומחזקים את כושר ההרתעה של הרכב. ארבעה גופי תאורה בחרטום ופס נורות הלד שחוצה את החלק האחורי מוסיפים תחכום רב למראה החדש, וגם צמד בלמי הדיסק המוגדלים שנצבעו בצהוב (אבל אפשר לבקש אותם, כמובן, גם בשחור סולידי, באדום צעקני ובמגוון צבעים אחרים) לא משאיר אף אחד אדיש.
גם בתוך המכונית התחושה מאוד עכשווית. מסך המגע הענקי באמצע הדשבורד מקרין את הוראות הניווט על מפות הלוויין של גוגל, ועוד ארבעה מסכים קטנים מחליפים את המחוונים הישנים מאחורי ההגה, ומשנים תפקיד וצורה בלחיצת כפתור. אפשר להתחבר עם הסמארטפון ואפילו עם השעון החכם למערכת השמע, לגלוש בנייד בזכות מערכת תקשורת אלחוטית פנימית, ובסין וביפן יש אפילו שירות קונסיירג' שיענה על כל גחמה של איש העסקים שרוכש את הצעצוע.
אין מפתח להכניס לסוויץ'. כדי להתניע צריך לסובב מעין בליטה בצד השמאלי של ההגה ולא בצד הימני, כמקובל בשאר המכוניות, זכר לימים שבהם נהגי מירוץ היו מתחילים את המקצה מחוץ לרכב, בריצת אמוק לעבר המכונית, אחרי זינוק מנקודה מסוימת. ההתנעה של המפתח מצד שמאל חסכה לנהג עוד כמה עשיריות שנייה.
אם חושבים על זה, יש בכל זאת תכונה אחת ויחידה בפנאמרה, שמזכירה נימוס פולני: מערכת התאורה החכמה, ששולטת על שמונת גופי התאורה שבחזית. הפנסים מתעמעמים באופן אוטומטי כשרכב מגיע ממול בכביש חשוך, כדי שחס וחלילה לא נסנוור את האדון או הגברת שנוסעים לאיטם.
• • •
יוצאים לדרך. הפנאמרה מזנקת מ־0 ל־100 קמ"ש ב־3.8 שניות מסחררות, והלב שלי עושה קפיצת בנג'י. מערכת השמע פולטת הערות ניווט בפולנית, שגורמות לי להצטנף במושב כמו ילד נזוף. מישהו כנראה שכח להחליף את הקריינית הפולנייה, שאומרת לי שוב ושוב "סקרץ' וו פרוו", "סקרץ' וו פרוו!"
אני עוצר בצד ומחפש בבהלה את הקריינית הבריטית, רק כדי להבין ש"סקרץ'" בפולנית זה פנה, ו"פרוו" זה ימין. 350 קילומטרים אנחנו אמורים לגמוא היום, מהבירה הפולנית צפונה עד חבל מזוריה שבצפון־מזרח המדינה, שמוכר יותר כארץ אלף האגמים.
כברת דרך ארוכה עשתה פולין מאז השתחררה מעול השלטון הקומוניסטי, לפני כרבע מאה. ורשה מלאה היום בחנויות מותגים מערביות, בבתי מלון מודרניים וגם במסעדות, שמגישות אוכל מסקרן, רחוק מאוד ממה שאנחנו מכירים על אוכל פולני.
אבל התשתיות עדיין טעונות שיפור. הכבישים צרים, בעלי נתיב אחד לכל כיוון, וכמה שאנחנו אוהבים לצחוק על איכות הכבישים בארץ - ביחס לאספלט הפולני, אין לנו במה להתבייש.
הכבישים הקטנים של האזורים הכפריים מובילים אותנו בין אינספור עיירות עם שמות שמצלצלים כמו בז'וז'ק או שצ'וצ'ק המיתולוגיות מהמחזות של חנוך לוין. בצידי הדרך חנויות של פרחים מפלסטיק, לצד כנסיות קתוליות, בתי קברות, סוסים ופרות שרועים באחו אינסופי, ופה ושם איכר עם קלשון מפזר ערימת חציר כדי להאכיל את בעלי החיים. אבל ברגע שהכביש מתפנה ממכוניות אחרות, דוושת הגז קוראת לי לנעוץ אותה עד הסוף, והנוף שבחוץ הופך לאוסף של כתמי צבע.
מדי פעם אנחנו נתקעים מאחורי משאית שנושאת תוצרת חקלאית בין העיירות והכפרים, אבל בזכות מנוע הארבעה ליטרים, עקיפה אורכת לא יותר מארבע שניות. קשה להפגין התנהגות מאופקת מאחורי ההגה, בוודאי לא כשיש כל כך הרבה סוסים זמינים מתחת לרגל ימין.
בפורשה מתהדרים בעובדה שהפנאמרה החדשה קבעה לא מזמן שיא חדש במסלול המירוצים הגרמני הנודע נורבורגרינג, ובכך הפכה למכונית הסלון־יוקרה המהירה ביותר. זה מתאפשר הודות לגיר שמונה הילוכים חדש ולשלושה מנועים חדשים מהניילונים. החזק שבהם - V8 בעל שני מגדשי טורבו והנעה לכל ארבעת הגלגלים - מפיק לא פחות מ־550 כוחות סוס. מנוע הדיזל, שאני ממש בספק אם מישהו יזמין בארץ, הופך אותה למכונית הדיזל הכי מהירה שיוצרה אי פעם.
היא לא מרגישה לרגע כמו מכונית כבדה, בזכות מרכב עשוי אלומיניום, שהוריד את משקלה ביחס לדור הקודם בלא פחות מ־70 ק"ג. מערכת חדישה של מתלי אוויר מאפשרת ספיגה מצוינת של המהמורות הרבות בחלק מהכבישים הצדדיים בקאנטרי סייד הפולני.
אחרי שעתיים מתחלף מראה הכביש הישר והחדגוני בקילומטרים של יערות אורן ועצים נשירים. הירוק של האורן והזהב האדמדם של העצים, בעיצומה של שלכת מרהיבה, מחזירים אותי לתמונה שצייר סבא. הכביש מתפתל בין בריכות מים טבעיות, אגמים וערוצי נחלים, עולה על גשרונים וחוצה יערות. באחד האגמים יושבים שני דייגים בסירה רעועה ומוציאים רשת מלאה בדגים. אני מוכן להישבע שהיו שם קרפיונים.
• • •
214 קילומטרים מוורשה, בערך באמצע הדרך שבין ביאליסטוק וגדנסק, עוצרים לארוחת צהריים במבנה מודרני בכפר בעל השם הבלתי אפשרי מיקויאווקי, על גדות אגם בעל אותו שם. הכבד הקצוץ וקציצות הבשר מהארוחות אצל סבתא מתחלפים כאן בכבד אווז על מצע פירות יער וצלי אייל שניצוד ביערות הסמוכים. הנזיפות שלה מזכירות לי לסיים הכל מהצלחת.
לקינוח אני זולל עוגה בחושה עם שוקולד ופטל. השריד היחיד שאני מזהה לקולינריה פולנית כמו שאני מכיר אותה הוא בקבוק של שטוק 84 שנח על אחד המדפים במסעדה, אותו ברנדי ישיש שאנחנו מכירים מתוצרת כרמל מזרחי, אלא שכאן מוגשת הגירסה המקורית.
חוזרים למכוניות לעוד 150 קילומטרים מהנים בין שדרות עצים, שיוצרות מראה של מנהרה ירוקה־חומה ואדמדמה מעל האספלט. הדרך המפותלת הזאת תיקח אותנו לאגם שטאקיה, שם שוכן המלון שבו נשהה בלילה.
למחרת קמים לעוד יום סגרירי. ארובות השמיים נפתחות, וגשם טורדני מתחיל לרדת ומרטיב את השבילים שיוצאים מבית המלון המעוצב. היום אני נוהג בפנאמרה טורבו, הדגם המפואר ביותר, ושוב מתנצל בפני הקריינית הפולנייה בתוכנת הניווט על שאני נאלץ להחליף אותה בבריטית.
סביבת הנהג. הפנסים מתעמעמים באופן אוטומטי כשרכב מגיע ממול בכביש חשוך // צילום: לוקאס נזדצ׳ב, יח"צ פורשה
כיאה לרכב שאמור לגרום לרוכש שלו תחושה יוקרתית בכל אחד מהמושבים - בין שהוא אוליגרך סיני, איש עסקים ישראלי או גראף פולני - גדל בסיס הגלגלים בשלושה סנטימטרים לעומת הדגם הקודם, ואם אתם לא גבוהים מ־1.94 מטר (נתון רשמי של פורשה), תוכלו למתוח את הרגליים ואת הצוואר בזמן ההאזנה לצליליה של מערכת הסאונד התלת־מימדית של "בורמסטר", שכוללת ארבעה וופרים, שבעה טוויטרים, שבעה רמקולים לצלילי הביניים, שני רמקולים בפס רחב ועוד סאב־וופר מאחור.
בבוקר הזה בוקע מהמערכת עוד קונצ'רטו של שופן, שתפסנו בגירסה הפולנית של קול המוסיקה. ממש כמו הקונצרט שסבא שלי היה שומע בצהריים, לפני שנשלחנו לשטוף ידיים טוב־טוב לקראת הארוחה.
השלטים בצידי הדרך מבשרים לנו שאנחנו עלולים להיתקל במגוון חיות יער, מאיילים וביזונים ועד זאבים ושועלים. היער הזה, הכפרים הקטנים ובקתות העץ הבודדות בין העצים הם בדיוק המקומות שבהם צמחו האגדות שסבתא היתה מספרת לנו לפני השינה, מעמי ותמי ועד כיפה אדומה ובאבא יגא, אגדות ומעשיות שהדירו שינה מעיניהם של מיליוני ילדים בעולם.
אנחנו נותנים גז ומגרשים את המחשבות על סיוטי הלילה וסיפורי הסבתא. במראה האחורית מבצבצת כנף אחורית, שמזדקרת בכל פעם שסוחטים את דוושת הגז והמהירות מטפסת ליותר מ־80 קמ"ש - כדי להדביק את הרכב לכביש ולשפר את האחיזה.
בכבישים הצדדיים האלה אין ממש זכר לשילוט שמורה על הגבלת מהירות, ואני מוצא את עצמי דוחף את הפנאמרה עוד ועוד לעבר קצה גבול היכולת שלה, לוקח פניות הדוקות ומביא אותה למהירויות שמדגדגות את ה־200 בכביש שרחוק מלהיות אוטוסטרדה. התנהגות של פושטק, וסבתא שלי, לו ידעה, היתה שולחת אותי למיטה ללא דיחוי, וכמובן גם ללא קינוח.
• • •
בתום יום הנהיגה הזה, בשדה התעופה של ורשה, אני מתחיל לעכל את החוויה שעברה עלי. זה היה מסע אישי קצרצר לעבר מקום שהוא חלק מהדנ"א שלי. זאת השפה המוכרת, הטעמים, ובעיקר הנופים, שהחזירו אותי לתמונת השמן של סבא.
ומעבר לכל, החוויה המוטורית הכל כך מנותקת מכל מה שמזכיר את הפוריטניות הפולנית שעליה גדלתי, פוריטניות שנאבקת בכל שביב של נהנתנות. גם שעות אחרי שהחזרתי את המכונית, החיוך לא ירד לי מהפנים.
ואם להיות פולנים עד הסוף, יש עוד עניין קטנטן, באמת קטן. המחיר של הפנאמרה בארץ ינוע בין 797 אלף שקלים לדגם ה"צנוע" ל־1.45 מיליון לדגם המאובזר ביותר. במקום זה אפשר תמיד להישאר בבית, בחושך.
----------------------------
הכותב היה אורח חברת "פורשה" בפולין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו