כמו כל סרטיו של מל גיבסון כבמאי ("לב אמיץ", "הפסיון של ישו", "אפוקליפטו"), גם "הסרבן", סרט המלחמה הברוטאלי, הפרדוקסלי ועטור השבחים שלו, שיצא לפני כמה שבועות (ושמסמן את שובו של גיבסון למיינסטרים לאחר גלות לא קצרה), הרתיע ודחה אותי.
תקראו לי שמרן, אבל השילוב בין אלימות קיצונית לגיבור קדוש ומסרים נוצריים בוטים ונטולי ניואנסים - שמאפיין את כל גוף העבודות של גיבסון - תמיד יוצר אצלי תמהיל בלתי אכיל. ולא יודע מה איתכם, אבל אני לא ממש אוהב לצפות בחלקיקי גוף מדממים משפריצים לכל הכיוונים ו/או באנשים שעולים בלהבות בהילוך איטי, בשעה שקולנוען מטורף מנסה לקדם את האג'נדה הדתית שלו. גם כשהקולנוען המטורף הזה הוא במאי מאוד מוכשר (כמו גיבסון).
עם זאת, אל סרטיו של גיבסון כשחקן - ובאופן ספציפי כגיבור פעולה - דווקא כן התגעגעתי. וזו כנראה גם הסיבה העיקרית ש"נמלטת" - החלק השני, והפחות יוקרתי, של מופע הקאמבק שלו - עשה אותי מבסוט.
זהו סרט אקשן טראשי למהדרין מז'אנר "מי מתעסק עם הבית שלי אני מפרק אותו!", ובמרכזו אסיר לשעבר (גיבסון) שמתגייס להצלתה של בתו הנרקומנית והמעצבנת (ארין מוריארטי), לאחר שזו מסתבכת עד צוואר עם חבורה של גנגסטרים מקסיקנים.
אין כאן יומרה, אין כאן השראה, ואין כאן שום דבר שמתקרב לבשורה. אבל כן יש כאן כוכב כריזמטי שעובד שעות נוספות כדי להזכיר לכם מדוע חיבבתם אותו פעם, לפני שנים, וכדי לשכנע אתכם למחול לו על כל השטויות שהוא אמר ו/או עשה במהלך הדרך. לטעמי הוא עומד בשתי המשימות בכבוד.
גיבסון מגלם את ג'ון לינק - לוזר מזוקן בגמילה, ואופנוען/עבריין בעברו, שלא נגע באלכוהול זה שנתיים. כמו ריגס, הדמות המיתולוגית שגילם ב"נשק קטלני", גם לינק הוא ברנש בודד, עצוב ורדוף שדים שמתגורר בקרוואן ישן. וכמו ריגס, גם לו יש ניצוץ של טירוף בעיניים. אבל כשאנו פוגשים בו לראשונה, הטירוף הזה עדיין פקוק בבקבוק, כאילו ממתין בסבלנות לברנש חסר המזל שיגרום לו לצאת משם.
מפה לשם, הגנגסטרים המקסיקנים שרוצים לרצוח את הבת המעצבנת שלו מספקים לגיבסון כמה וכמה הזדמנויות לחלוץ את הפקק ולהשתגע כמו שרק הוא יודע. וגם הזדמנויות להתנצל הוא מקבל. הסצנה הראשונה שלו, למשל, היא מונולוג וידויי שבו הוא לוקח אחריות על מעשיו, מכה על חטא ומבטיח לעשות את הכל כדי לא לסטות עוד מהשביל. וגם אחר כך, בעת מפגש עם פושטק גזען שדגל נאצי מעטר את משרדו, גיבסון נוקט עמדה ברורה שבהחלט יכולה להתפרש כאקט של חנופה כלפי הקהל שנטש אותו. זה אולי שקוף, אבל זה אפקטיבי.
הבמאי הצרפתי ז'אן פרנסואה רישה ("אויב הציבור מספר 1") אמנם אינו מפגין יכולות יוצאות דופן בניהול המערכה, אך דומה שאין בכך צורך ממשי. הנוסחה השחוקה מרוב שימוש - שבין השאר שימשה את ליאם ניסן בסרטי "חטופה" - עובדת היטב בזכות הדמות הפסיכוטית־חביבה־משעשעת שגיבסון מעצב על המסך. וגם שחקני המשנה האמינים שמקיפים אותו - כמו וויליאם ה. מייסי ("מגנוליה") ומייקל פארקס ("קיל ביל") - מותירים רושם חיובי ומוסיפים לתבשיל מעט אופי ועסיסיות.
"נמלטת" הוא אולי בי־מובי נחות וסליזי שימצא את עצמו בסלסילת המבצעים תוך חודשים ספורים - אבל לפחות הוא לא מרגיש כמו דרשה סאדו־מזוכיסטית.
"נמלטת" ("Blood Father"), במאי: ז'אן פרנסואה רישה. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו