אביגיל הקטנה כבר מאוד התגעגעה לאבא בוריס. יום לפני שהוא היה אמור לחזור לישראל, אחרי שבועיים של טיפוס הרים בגאורגיה, הושיבה אותה האם ניקה בחדרה.
"את זוכרת שאנחנו אמורות לאסוף את אבא מנמל התעופה היום?" שאלה את הילדה בת ה־5, עוצרת את הדמעות מלפרוץ.
"כן", אמרה הילדה.
"את יודעת, טיפוס הרים יכול להיות לפעמים מסוכן, ואנשים שמטפסים יכולים ליפול ולהיהרג", המשיכה האם. "זה מה שקרה לאבא. הוא טיפס על ההר, נפל ונהרג".
אביגיל היתה המומה. "באמת באמת אבא נהרג? הוא מת?" שאלה ופרצה בבכי מר. האם פרצה בבכי יחד איתה.
"אמא, אל תבכי", ביקשה הילדה.
ניקה, בעצמה מטפסת הרים, מחתה את הדמעות ואספה את עצמה.
"אני חייבת להיות חזקה, כל הזמן בפעילות ובדאגה לאביגיל ולאֶמה בת החצי שנה, אחרת אתרסק לרסיסים. לשכול אין תחתית, ואפשר לשקוע עמוק מאוד.
"לאחרונה חזרתי לטפס על קיר טיפוס בחיפה, פעם בשבוע. זאת ממש התרופה שלי. אני מקווה שאצליח בקרוב לעשות את זה יותר, וגם לטפס על צוקים. על טיפוס הרים אוותר, לצערי, לפחות עד שהבנות שלי יגיעו לגיל 18.
"בוריס ואני טיפסנו יחד רק על צוקים. היה ברור לנו שטיפוס הרים אנחנו לא עושים יחד, כדי שחלילה, לא ניפגע שנינו. ידענו שטיפוס זה עניין מסוכן".
אהבתו הגדולה של בוריס גורפינקל (47) היתה לטפס על הרים וצוקים בארץ ובחו"ל. לפני כארבעה חודשים יצא למסע נוסף, הפעם בגאורגיה, עם ארבעה חברים: מיכאל לויאנט (47) מבנימינה, מטפס שבדי ממוצא רוסי ושני מטפסים מסנט פטרסבורג.
הם התחילו את המסע בהר קָזבֶּק, שנחשב לא קשה מבחינה טכנית (5,000 מטר גובה), כדי להיכנס לכושר טיפוס לפני הר אוּשְבָּה (4,700 מטר), השוכן על גבול רוסיה וידוע לשמצה בתנאי הטיפוס הקשים שלו.
את ההר הראשון הם סיימו בהצלחה. אחד המטפסים הרוסים חזר לסנט פטרסבורג, ובוריס התקשר לאשתו בישראל.
"הוא אמר שהוא לא ממש רוצה לטפס את האושבה", מספרת בת זוגו, ד"ר ניקה צ'נקוב (38). "לא אמרתי לו שיוותר ולא אמרתי לו שאני חוששת, בתור מטפסת הרים בעצמי זה לא בא בחשבון.
"מטבעי אני לא פחדנית, אבל בתוך תוכי קיוויתי שהוא יוותר. ידעתי שיש בהר הזה מפולות סלעים, ולפעמים גם מפולות שלגים. אמרתי לעצמי, הלוואי שיהיה להם מזג אוויר רע, ושהם יוותרו ויחזרו".
• • •
השיחה האחרונה שלהם היתה ביום ראשון, 31 ביולי, בערב. "בוריס התקשר אלי ממחנה בסיס בגובה 2,000 מטר, שם הם הקימו אוהל והתכוננו לטיפוס. הוא אמר שיש מזג אוויר טוב, שההר נראה מפחיד וזוועה, ושהם הציבו לעצמם מטרה - לטפס על ההר ולרדת ממנו בשלושה ימים.
"איחלתי לו בהצלחה, אבל לא הרגשתי ממש נוח. קיוויתי שבסוף הם לא יעלו. סמכתי עליהם שאם ייתקלו בקושי גדול, ישימו את האגו בצד ויפסיקו לטפס".
ארבעת המטפסים יצאו לדרך למחרת, כנראה לפנות בוקר. ניקה חיכתה לסימנים מבוריס.
"'התחנה הראשונה' שלי היתה ביום הראשון לטיפוס. קיוויתי שהוא יתקשר ויגיד שהחליטו לסגת. יש מפולות, מזג אוויר גרוע. זה לא קרה.
"בלילה התעוררתי עם תחושה מאוד לא טובה שמשהו לא בסדר. לא יכולתי יותר לישון. בבוקר לקחתי את המחשבות האלה והעפתי אותן ממני. המשכתי בשיגרה.
"'התחנה השנייה' היתה ביום רביעי, כי הנחתי שהם כבר אמורים להיות לקראת סוף המסע. כל מה שרציתי לשמוע זה 'ירדנו, אנחנו בסדר'. אבל הוא שוב לא התקשר. חשבתי שמוקדם עדיין לדאוג. אולי הם מתעכבים בגלל מזג אוויר לא טוב, אולי הם הלכו לאיבוד.
"ביום חמישי התקשרתי לאשתו של מיכאל ואמרתי שאני פונה לחברת הביטוח. העבירו אותי לחברת החילוץ והאיתור של חיליק מגנוס. דיברתי עם אחד הנציגים שלו ומסרתי לו את הפרטים. במקביל התחלתי לאסוף פרטים בעצמי, להבין באיזה מסלול הם בחרו ללכת. יש שם 50 מסלולי טיפוס.
"היה לי מזל שבוריס לא יצא מחשבון הג'ימייל שלו. אני חושבת שלולא החשבון הזה, לא היה לו קבר היום. גיליתי שם התכתבויות שהוא ניהל עם המטפסים האחרים, ובהן דיברו על דרגת הקושי של המסלול, 5B (קשה עד קשה מאוד; ע"נ). היה לי קושי גדול באיתור המסלול המדויק שהם בחרו בסוף, כי יש 17 מסלולים מהסוג הזה רק בהר הזה.
"המשכתי לאסוף עוד מידע והבנתי שהם טיפסו כנראה בצד הדרומי של ההר. דרך האינטרנט ובעזרת תמונה שבוריס שלח לי הצלחתי לאתר את שם האכסניה שבה הם שהו לפני שיצאו לדרך. העברתי את המידע לאח של מיכאל מבנימינה, והוא צילצל לבעל האכסניה.
"הוא זכר אותם היטב. סיפר שהם היו מקסימים וחמימים, ואמרו לו שלא צריך לדאוג להם עד יום שישי בשעה 15:00. הם ביקשו ממנו שאם לא יחזרו עד אז, שיזעיק עזרה. זה היה מידע מעודד, כי זה היה עדיין יום חמישי".
ניקה ובוריס בטיפוס משותף על צוק בנורבגיה. "הבשורה המרה היתה כמו בעיטה בבטן"
משפחתו של מיכאל הגיעה, בעזרת קשרים, לדרגים בכירים בממשל הגאורגי. "היו הרבה אנשים וגופים שהתחילו להתעסק בחיפושים", מספרת ניקה. "בעזרת דרגים גבוהים בפרלמנט ובממשלה הגאורגית גויס מסוק של מטה החירום הממשלתי, והוא היה אמור לצאת לחפש אותם ביום שישי. בגלל מזג אוויר גרוע החיפוש נדחה לשבת בבוקר".
ניקה לא הפסיקה להביט בשעון. "איתרתי גם את ליאוניד, החבר החמישי שהיה איתם על ההר הראשון וחזר לסנט פטרסבורג. דיברתי איתו, והוא חזר על כך שהם בטח עשו את המסלול שאני הבנתי שעשו. הוא גם אמר שלדעתו אין מה לדאוג, והם בטח מתעכבים בגלל מזג האוויר".
ביום שישי בלילה קיבל מטפס הרים ישראלי, ששהה בארץ וסייע בניסיונות האיתור של המטפסים הנעדרים, מידע מעודד ממדריך טיפוס מגאורגיה.
"הוא הדריך קבוצת מטפסים סמוך להר וסיפר שראה ארבעה חבר'ה אלפיניסטים יורדים מההר, והכל בסדר", אומרת ניקה. "הוא אמר שאפשר לבטל את מסוק החיפוש, ושהם בטח יתקשרו בבוקר.
"זה היה מידע מאוד מרגיע ומשמח. אחרי שני לילות בלי שינה, ישנתי כמו תינוקת. הייתי בטוחה שהכל בסדר. למרות זאת, מסוק החיפוש לא בוטל.
"בשבת בבוקר היה ערפל סביב ההר, ולכן המסוק המריא רק בסביבות שמונה. אני חיכיתי לטלפון מבוריס וכבר תיכננתי איך אקלל אותו על כל הימים הקשים שעברתי בגללו. אבל הטלפון לא הגיע. הסתכלתי בשעון, היה כבר תשע וחצי, ועשר, ועשר וחצי. ואין טלפון מבוריס".
בשעה 11:20 צילצל הטלפון הסלולרי של ניקה. על הקו היתה אשתו של מיכאל לויאנט.
"עניתי לטלפון, והיא רק צעקה: 'מצאו אותם מתים!' - וטרקה את הטלפון.
"אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה בגוף. כמו הרגשה של מחלה. והלם. הלם. התקשרתי למשפחה בקיבוץ ששמרה על אביגיל, סיפרתי להם שבוריס נהרג וביקשתי שימשיכו לשמור עליה.
"מצאו אותם בגובה 3,500 מטר על ההר, במקום שבו המסלול שטוח יחסית. כולם היו קשורים לחבל אחד. ההערכה היא שהם הגיעו לנקודה גבוהה יותר ונפלו 500 מטר ביום הראשון של המסע, מסיבה לא ידועה.
"שבועיים לפני היתה בגאורגיה רעידת אדמה, 4.8 בסולם ריכטר. אולי זה גרם להתמוטטות הקרקע בהר, אולי היתה שם מפולת סלעים. אולי מישהו לקה בליבו ומשך את כולם לנפילה המשותפת. הם כנראה החליקו במקום עם קרח, הולכים שם על קרח תלול.
"תהליך הזיהוי שלהם היה מאוד מסובך. למזלנו, ישראלית שהכרנו שהתה בגיאורגיה כשקרה האסון, ודרך סימני זיהוי שהעברנו לה היא זיהתה במכון הפתולוגי שלהם את בוריס ואת מיכאל. ליאוניד נאלץ לבוא ולזהות את השבדי ואת הרוסי.
בוריס במסע האחרון בגאורגיה, עם בובת "הלו קיטי" שקיבל כקמע מבתו. "רצתה שתהיה איתו כל הזמן"
"אחרי שהוא סיים, הוא פתח את השקית שבה היו בגדי הטיפוס של בוריס ומיכאל, רגע לפני שעמדו לזרוק אותה לפח. הוא מצא בה את הטלפון הנייד המרוסק של בוריס, מצלמה מרוסקת של מיכאל וגם את בובת 'הלו קיטי', שאביגיל נתנה לבוריס לפני שיצא למסע, כדי שתהיה איתו כל הזמן.
"הוא קנה כרטיס טיסה לארץ ל־24 שעות. הגיע אלינו שבוע אחרי ההלוויות ונתן לנו את המצלמה, הטלפון, הבובה וציוד אחר שמצא. הצלחנו להוציא מהמצלמה של מיכאל את התמונות האחרונות שלהם מהמסע. באחת התמונות בוריס עומד מאושר על הר הקזבק המושלג, עם הבובה של אביגיל וגרזן הקרח שלו". גרונה של ניקה נשנק.
• • •
אנחנו נפגשים בבית שלהם שבקיבוץ משמר העמק. "שמתי את הבנות אצל בייביסיטר כדי שנוכל לדבר בשקט", ניקה כמעט מתנצלת. "אני מקווה שהכל יהיה בסדר".
היא דוקטור לכימיה, עובדת במכון מחקר של כימיקלים לישראל בקריות. מבנה גופה ספורטיבי, וכששומעים אותה, אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה שהיא משדרת. במהלך הראיון תיגש כמה פעמים להכין לעצמה קפה, "אני חייבת את זה כדי להחזיק מעמד. אני כמעט לא ישנה בלילות".
רק לפני פחות משנה התקבלה לחברות בקיבוץ. "טוב לי כאן. בוריס היה מאוד קשור לקיבוץ, היה חבר בוועדות שונות ותמיד שיחק בהצגות באירועים של הקיבוץ. מאז האסון, החברים וראשי הקיבוץ מאוד תומכים ומנסים לעזור בכל מה שאפשר".
הימים הראשונים, היא אומרת, היו גיהינום. "כמו בעיטה בבטן. כמו מחלה פיזית, עם כאבים פנימיים חזקים בגוף. אין מילה שיכולה לתאר את הרגשת המוות הזאת.
"אחר כך חזרתי לעבודה ולטיפול בבנות, ובמטלות של החיים שלא נגמרות. אני מניקה את אמה וכל הזמן קמה אליה בלילות. במהלך היום אני על אופטלגין נגד כאבי הראש ועל המון קפה, כדי להתעורר.
"בחודשים הראשונים הייתי פשוט בשוק. רק עכשיו אני מרשה לעצמי לבכות. לבד, רק כשאני עם עצמי. לא יכולה להיות חלשה ליד אחרים, זה לא בא בחשבון.
"מאז המוות של בוריס, אביגיל ואני מאוד התקרבנו. אני רושמת את כל הדברים שהיא אומרת או שואלת על אבא שלה, כדי שיום אחד אוכל לתת לה את זה.
עם אביגיל. "ממשיכה לשאול עליו"
"יום אחד היא ראתה את התמונה שלו בפייסבוק, שמה את יד ימין על הלב ואמרה, 'הלוואי, הלוואי שהיית חי'. שאלתי אותה אם זה אפשרי, והיא ענתה, 'לא, זה לא אפשרי, זה היה אפשרי רק אם היתה לי פיה'. היא גם שאלה אותי אם אני חושבת שאבא היה עצוב כמוה אם היא היתה מתה.
"אני מרגישה שהיצר האימהי שלי, זה שאני יודעת שאין עוד מבוגר אחראי בבית, מחייב אותי לתפקד. לשמור על הילדות שלי.
"הזוגיות עם בוריס חיזקה וביגרה אותי. לפני כמה שנים הייתי אולי מתרסקת אם דבר כזה היה קורה. היום אני לא שולחן שנשאר בלי רגליים. ועדיין, החוזק שלי, הכוחות שגיליתי שקיימים בי, הפתיעו אותי".
• • •
גורפינקל נולד באוקראינה. אביו היה פרופסור להוראת חינוך גופני באוניברסיטה ומאמן שחייה, ואמו היתה מרצה לביולוגיה. בגיל 17 התחיל את לימודיו באוניברסיטה בהוראת פיזיקה, למד שנתיים והתגייס לצבא הסובייטי.
אחרי שלוש שנים, בתום שירותו הצבאי, החליט לעלות לישראל. הוא השתקע במשמר העמק, למד עברית באולפן ויצא ללימודי תואר ראשון בהוראת פיזיקה ומתמטיקה במכללת אורנים. לפני שנה סיים תואר שני בהוראת פיזיקה.
בעשרים השנים האחרונות לימד גורפינקל בבית הספר האזורי מגידו (חטיבת ביניים ותיכון). "הוא היה מורה נערץ. התלמידים שלו מאוד אהבו אותו. בסוף כל שנת לימודים ראיתי כמה הוא עייף ושאלתי אותו, 'נו, אולי תעשה דוקטורט?' הוא היה מסתכל עלי ואומר, 'אני מרגיש שליחות כשאני מלמד'".
הקשר שלו לטיפוס החל בגיל 14, כשקיבל מהוריו מתנת יום הולדת: מחנה אלפיני בהרי הקווקז, שם למד לראשונה לטפס. "הוא ממש התאהב בתחום הזה ולא עזב אותו מאז. טיפס בדולומיטים באיטליה, בהרי האלפים בשווייץ ובצרפת, בהודו, באיסלנד, בנורבגיה, במקדוניה, בקירגיזסטן (שם טיפס על הר חאן טנגרי, שגובהו 7,000 מטר), בהרי הקווקז ובמקומות רבים אחרים.
"מדי קיץ הוא היה נוסע לטפס עם החברים שלו, וגם בחופשות פסח, עד שהכרנו. מרגע שהכרנו, היינו נוסעים בפסח לחופשות סקי".
ניקה נולדה בחצי האי קרים להורים מוסיקאים. "אבא שלי היה מכה אותי, אני חושבת שהיום הוא היה יושב בבית סוהר על הדברים שהוא עשה לי. רציתי רק לברוח מהבית.
"בגיל 13 התאהבתי בכימיה. השאיפה הגדולה שלי היתה ללמוד את זה באוניברסיטה, אבל ידעתי שבגלל המצב הכספי של הוריי, שבקושי סגרו את החודש, אני לא אצליח להגשים את זה שם".
בגיל 15 הצטרפה לפרויקט נעל"ה (נוער עולה ללא הורים). "ברגע ששמעתי על ההזדמנות לעלות לישראל, אמרתי לאמא שלי, או שאני נוסעת לישראל, או שאני מתאבדת. הייתי חייבת לברוח מהבית, לא היו לי אלטרנטיבות אחרות. ההורים שלי תמכו בי. אבא שלי לא התנגד, מבחינתו זה היה פה אחד פחות להאכיל בבית".
באוקטובר 1993 עזבה ניקה את הבית ועלתה לישראל. יחד איתה היו 25 נערים ונערות, והם הגיעו לקיבוץ ברור חיל.
"בוריס לימד אותי מה זו משפחה טובה, עם כבוד, מסירות ונתינה אינסופית. דרכו למדתי מה זאת חברות אמת". ניקה // צילום: אפרת אשל
"בהתחלה היה לי מאוד קשה. ממש טראומה. לא היה בקיבוץ אולפן לעברית, למדנו את השפה תוך כדי תנועה. אחרי יומיים־שלושה כבר התחלנו ללמוד בתיכון שער הנגב. בלימודים הסתדרתי מצוין, כי הייתי חננה כזאת, אבל בקיבוץ לא היה לנו קל, כי בני הנוער שם התעלמו מאיתנו, כאילו אנחנו שקופים.
"היתה לי משפחה מאמצת מקסימה, הם היו מאוד חמים אלי ועשו הכל כדי שארגיש אצלם בבית. אבל בגלל האופן שבו גדלתי ומה שחוויתי, היה קשה לי להיפתח ולשתף פעולה. לא היו לי כלים לקבל את כל הטוב שהם ניסו לתת לי.
"גם אחרי שהלכתי ללמוד בטכניון הם רדפו אחריי וניסו להיות בקשר איתי, אבל אני לא הייתי במקום הזה. לא ידעתי מה זאת משפחה אמיתית. עד היום יש לי רגשות אשם בגלל זה".
ב־1996 התחילה ללמוד בטכניון, כעתודאית, והגשימה את חלומה הגדול מגיל 13. "למדתי ברצף את כל התארים עד שב־2005 קיבלתי תואר דוקטור בכימיה. אחר כך יצאתי לשווייץ ועשיתי שם פוסט־דוקטורט במשך שנתיים. כשסיימתי, חזרתי לישראל".
• • •
לטיפוס הרים היא הגיעה לפני 12 שנים. "חברים מהטכניון, שזה היה התחביב שלהם, משכו אותי לטיפוס באלפים הצרפתיים והשוויצריים, ולאחר מכן לטיפוס צוקים בישראל. טיפוס הרים דורש יותר הכנה פיזיולוגית, לוגיסטיקה, ציוד, הוצאות כספיות ועוד. טיפוס צוקים זה הרבה יותר פשוט וצנוע.
"ברגע שהתחלתי, לא יכולתי להיגמל מזה. זה כמו להזריק סם קשה, אין דרך חזרה".
היא החלה גם לטפס על קירות בארץ. על קיר טיפוס בחיפה, לפני שמונה שנים, פגשה את בוריס לראשונה, אבל אפילו לא ידעה את שמו. אחרי כשנתיים הם נפגשו שוב, הפעם במכללת אורנים, שם ניקה היתה מרצה לכימיה וחוקרת, ובוריס סטודנט לתואר שני בפיזיקה ומתרגל סטודנטים.
"באחד הימים, המזכירה טעתה ושיבצה אותו לשיעור התרגול שלו בפיזיקה בכיתה שאני לימדתי בה כימיה. נכנסתי לכיתה, ולתדהמתי אני רואה מישהו עומד ליד הלוח שלי. בשקט, בפנטומימה, ממש גירשתי אותו מהכיתה. כיתה שלי, שעה שלי, סטודנטים שלי - מה נסגר? בוריס יצא מהכיתה.
"לקח עוד שנה עד שנפגשנו שוב באורנים, בהרצאה של פרופ' ישראל אומן. בוריס התיישב לידי והצחיק אותי במהלך ההרצאה עד כאבי בטן ממש. זה היה מביך למדי, כי סטודנטים שלי ישבו לידנו.
"אחרי כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון ממנו. בדיעבד התברר לי שכבר לא מעט זמן הוא חיפש דרך להתקרב אלי, וכשהשיג את הטלפון שלי, התקשר. הציע לי לצאת איתו. לא ממש זרמתי עם העניין, אבל בסוף הסכמתי, כי חיפשתי מישהו לקטר לו על הקשיים במחקר שלי.
"יצאנו לבית קפה בקריית טבעון. כבר בהתחלה הוא רצה לדעת עלי הכל, שאל מה אני קוראת ואיזו מוסיקה אני אוהבת. אחרי שתיים־שלוש פגישות הוא כבר אמר שהוא רוצה לעשות איתי ילד.
"לי לקח הרבה יותר זמן. היה קשה לי להיכנס לקשר איתו, בגלל הילדות הקשה שלי ומה שהכרתי מהבית. אבל הוא רכש את אמוני".
הם הפכו לזוג לפני חמש שנים וחצי. בוריס כבר היה אז חבר קיבוץ משמר העמק. ניקה התגוררה בדירה שכורה בחיפה.
"היינו אנשים זהים בצורה מפחידה. בראיית העולם, בחינוך, בראיית אנשים אחרים, בעמדות הפוליטיות. היה לי הכי מעניין איתו בעולם. הוא היה אגדת ידע ממש, זה היה אפילו מעצבן לפעמים. הרגשתי שחוץ מכימיה, בכל עניין הוא יודע יותר ממני. ויקיפדיה אנושית ממש. יש לנו המון ספרים כפולים, ששנינו קנינו לפני שבכלל הכרנו".
הם התחילו גם לטפס יחד על צוקים, בארץ ובחו"ל. "לא נהגנו לטפס יחד על הרים, כי זה הרבה יותר מסוכן מטיפוס צוקים. טיפסנו על צוקים בארץ, ושלוש פעמים גם בחו"ל: לפני ארבע שנים בבלגיה, לפני שנתיים בנורבגיה ולפני שנה במקדוניה.
"בבלגיה נפלתי מגובה רב, אבל בוריס הבחין בזה, תפס את החבל שלי אחרי עשרה מטרים והציל אותי. חילצו אותי בסירה ואישפזו אותי בבית חולים. שברתי חוליה בגב. אם הוא לא היה תופס אותי, הייתי נופלת מגובה של 30 מטר ומתה".
• • •
רק בסוף ההריון עם אביגיל עברה ניקה להתגורר עם בוריס במשמר העמק.
"אני הייתי ילדה מוכה, לא היתה לי עד אז משפחה כמו שצריך. בוריס לימד אותי מה זו משפחה טובה, עם כבוד, מסירות, חוכמה ונתינה אינסופית. דרכו למדתי מהי משפחה אמיתית, מה זאת חברות אמת.
"הוא היה כבר בן 42, מאוד בשל לילדים משלו. הוא אמר לי, אני לוקח על עצמי את ענייני הבית, הילדים, הכל. את תמשיכי את ענייני המחקר שלך, את טיפוס ההרים והצוקים. וזה היה הדיל בינינו. והוא עמד בו עד הסוף", היא אומרת בגרון חנוק.
"בתור אבא הוא היה אלוהים. הוא היה כל הזמן עם אביגיל, ואני כמעט אפיזודה חולפת בבית. הייתי כל הזמן בעבודה, ושלוש־ארבע פעמים בשבוע התאמנתי על קירות טיפוס, אחרי העבודה. הייתי חוזרת הביתה רק ב־11 בלילה, ולמחרת שוב יוצאת לעבודה מוקדם בבוקר.
"לא התחתַנו, כי אני לא מאמינה במוסד הזה. מדי כמה חודשים בוריס היה שואל אותי אם אני מוכנה שהוא יקנה לי טבעת, שיהיה לי לפחות משהו סמלי ממנו. רק בקיץ האחרון הסכמתי.
"אחרי שהוא נהרג, מצאתי במגירה את הטבעת שהוא קנה", היא פורצת בבכי מר. "הוא לא הספיק להעניק לי אותה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו