המואזין מקבר רחל

בימים שבהם מתלהט בישראל הוויכוח סביב חוק המואזין, מוטרדים כוחות הביטחון בגיזרת בית לחם, בואכה שכונת גילה הירושלמית, ממואזין ספציפי אחד. בלאל אבן רבאח, אתיופי־חבשי במוצאו, מוכר בתולדות האיסלאם כעבד ששירת בביתו של הנביא מוחמד בתפקיד המואזין הראשון. אבן רבאח היה הראשון על פי המסורת המוסלמית, שהקהיל את המאמינים לתפילה חמש פעמים ביום. הוא היה המודל, אלא שבחודשים האחרונים חדל מלהיות דמות היסטורית דתית בלבד, ודמותו אומצה כסמל במאבק הפלשתיני שמתפתח גם סביב קבר רחל. הפלשתינים מזהים ומכנים עתה את האתר הקדוש ליהודים כ"מסגד בלאל אבן רבאח", וניסיונות הפגיעה במתחם ובהמונים שמבקרים בו, מועצמים על רקע זה.

קבר רחל, שהשבוע - לרגל יום פטירת רחל (י"א בחשוון) - פקדו אותו למעלה מ־50 אלף מבקרים, מאוים כבר חודשים ארוכים. מטענים מאולתרים מושלכים לעברו, בקבוקי תבערה נזרקים עליו ואבנים בכל הגדלים מתנפצות על חומות המתחם שהוקף בביצורים כבר לפני שני עשורים ויותר.

תושבי שכונת גילה הירושלמית אמנם מתעוררים לפנות בוקר מקולות המואזין בבית צפאפא, שנושקת להם מצפון־מזרח, אבל כוחות הביטחון עסוקים באיום מוחשי פי כמה, שמתפתח בבית לחם הנושקת לגילה מדרום־מערב, בהשראת מואזין שאינו בין החיים כבר למעלה מ־1,350 שנה. עשרות האלפים שביקרו השבוע בקבר ונחשפו לאמצעי הביטחון חסרי התקדים במקום לא שמעו אמנם את שמו, אבל לפחות מבחינת האיסלאם הקיצוני, אבן רבאח הוא הדלק שמזין כרגע את הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע במבקרים היהודים במקום.

•••

בחזרה לעבר: כשמוחמד מת, יצא אבן רבאח להילחם את מלחמות האיסלאם בסוריה. הוא נהרג שם בשנת 642 לספירה ונקבר בחאלב, ועל פי גירסה אחרת בדמשק. ערב האינתיפאדה השנייה החלו הוואקף המוסלמי בבית לחם והרשות הפלשתינית לקשור בין דמותו של בלאל אבן רבאח לבין המתחם, שעד אז זוהה גם על ידיהם כמקום תפילה יהודי, "קובת רחל" (כיפת רחל).

לפני כחמש שנים, בלחצם של הפלשתינים ומדינות ערב, רשם לראשונה אונסק"ו את קבר רחל גם כמסגד בלאל אבן רבאח. זה היה הקדימון לתהליך שעברו לאחרונה גם הכותל המערבי והר הבית, בארגון החינוך, התרבות והמדע של האו"ם. אחרי ההחלטה של אונסק"ו בעניין קבר רחל היתה הדרך קצרה לאסלום כמעט רשמי של האתר על ידי התקשורת, ההוויה ודעת הקהל הפלשתינית.

אם קודם לכן הסתפק ביטאון הרש"פ, "אל־חיאת אל־ג'דידה" בקביעה שקבר רחל "הוא שקרי" וש"במקור הוא היה מסגד של מוסלמים שנקרא בלאל אבן רבאח", הרי האיסלאם הקיצוני אינו מסתפק עתה רק בסמנטיקה, או בעיוות האמת ההיסטורית והמחקר המדעי. בחודשיים האחרונים נעצרו 21 חשודים בהשלכת זיקוקין, מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה לעבר קבר רחל. 16 מתוכם הם נערים מתחת לגיל 18, תושבי האזור הסמוך לקבר רחל, בעיקר תושבי מחנה הפליטים אל־עאיידה.

הנערים הללו פעלו כחוליות מאורגנות ולמדו כיצד להכין את המטענים באמצעות האינטרנט. השעה החביבה עליהם לפעולה היתה בעיקר בימי שישי בשעות הצהריים, אחרי התפילה במסגדים, כשהמתחם הומה יהודים. החבורה הזאת אינה הראשונה שמנסה לפגוע בקבר רחל. ביולי נעצרו חמישה פלשתינים שאף הם יידו מטעני חבלה מאולתרים לעבר מתחם הקבר. גם הם באו מקרב תושבי מחנה הפליטים אל־עאיידה, וגם הם למדו את המלאכה באינטרנט. בית לחם, ומחנה הפליטים אל־עאיידה בפרט, הפכו להיות קן צרעות בכל הקשור לייבוא טרור, לעבר ישראל בכלל וירושלים בפרט.

הפיגוע הגדול האחרון שיצא מהגיזרה היה הפיגוע בקו 12 בבירה בחודש אפריל האחרון, שבו נפצעו 19 בני אדם. הן המחבל שהתפוצץ באוטובוס עם המטען שנשא - עבד אלחמיד אבו סרור - והן הסייען שהסיע אותו לירושלים, היו תושבי מחנה הפליטים אל־עאיידה והשתייכו לחוליית חמאס גדולה שתיכננה עוד פיגועים קשים. עשרות פיגועים נוספים יצאו בשנים האחרונות מבית לחם ו/או ממחנה הפליטים אל־עאיידה. חלקם סוכלו וחלקם בוצעו.

50 אלף ביקרו השבוע. מבקרים בקבר רחל //צילום: באדיבות פיקיוויקי

צה"ל מנסה לטפל במחנה הפליטים אל־עאיידה במגוון דרכים, החל מהידברות עם נכבדיו ועד פשיטות של מסתערבים ולוחמי דובדבן. רק לפני חודשים אחדים נעצר בביתו מבוקש שהיה חשוד בהובלה ובהנהגה של הפרות סדר בבית לחם מול קבר רחל, לאורך תקופה ארוכה. הסיבה היחידה שמונעת פגיעה בציבור יהודי שמבקר בקבר רחל היא החומות הגבוהות והביצורים שמקיפים את המתחם, אבל הדי הפיצוצים ולהבות האש של הבקבוקים שמצליחים מעת לעת לחצות את הביצורים ולהתנפץ סמוך לעמדות השמירה, אינם מחזה מרנין.

הצקות והטרדות מתמשכות

אבן רבאח הוא אפוא התירוץ לתקיפות החוזרות ונשנות של הקבר, שנטען עתה להיות מסגד מוסלמי. הנרטיב המוסלמי על אודות גלגולי המקום, שזוכה לגיבוי של אונסק"ו, ממחיש את התהליך שבו מכופפת ומעוותת ההיסטוריה למען המטרות הפוליטיות העכשוויות של הפלשתינים. הנה ההיסטוריה, בקצרה.

קבר רחל השוכן במבואותיה הצפוניים של בית לחם, כ־460 מטרים בלבד מדרום לגבול המוניציפלי של ירושלים, מזוהה כבר למעלה מ־1,700 שנה כמקום קדוש יהודי, קברה של רחל אמנו. גם למוסלמים יש זיקה למקום, אך היא נובעת ישירות מדמותה של רחל, ולא מדמותו של אבן רבאח.

בפרסומים רשמיים של הגורמים הלאומיים הפלשתיניים, שמכנים עתה את המקום מסגד בלאל אבן רבאח, לא היה זכר לכינוי זה עד לפני שנים לא רבות. כך בלקסיקון הפלשתיני בהוצאת הליגה הערבית ואש"ף שיצא לאור ב־1984. כך ב"אלמווסועה אל־פלשתינה", שהודפס באיטליה בהוצאת ארגון האנציקלופדיה הפלשתינית אחרי 1996, וכך גם בספר "פלשתין - הארץ הקדושה", שבו נמסר בפשטות כי "בכניסה הצפונית לעיר מופיע קבר רחל, אם האימהות, שמתה בנותנה חיים לבנימין". אפילו בספר "הגדה המערבית ועזה - פלשתין" נזכר המקום כקבר רחל ולא כמסגד בלאל אבן רבאח.

המעשייה החדשה של האיסלאם בגיבוי אונסק"ו, שנוגעת לקבר רחל, דומה מעט לתהליך אסלומו של הכותל המערבי, כבר בימי סכסוך הכותל המפורסם בתרפ"ט ועד ימינו אלה.

באונסק"ו הצביעו המוסלמים על כך שבחדר הסמוך לחדר ציון הקבר היה בעבר מיחרב, גומחת תפילה המציינת את כיוון התפילה המוסלמי למכה. הם צודקים, אבל זו חצי אמת. הנה האמת המלאה: משלושת צידיו של מתחם הקבר מצוי בית קברות מוסלמי. רובו שייך לבני השבט הבדואי "התעמרה", שהחל לקבור את מתיו במקום במאות ה־18 וה־19.

קרבתו של בית הקברות למתחם הקבר הביאה בדורות קודמים לחיכוכים רבים בין יהודים לבין ערבים, שביקשו לטהר את מתיהם בחדר ציון הקבר. מקורות היסטוריים רבים מעידים שהתעמרה וערביי הסביבה התנכלו במאות הקודמות ליהודים שביקשו להגיע לקבר, ואף גבו מהם באורח סדיר כופר ודמי חסות כתנאי לביקור במקום (באותו אופן, אגב, נהגו חלק מתושבי שכונת המוגרבים - שהיתה דבוקה לכותל המערבי - ביהודים שביקשו להגיע ולהתפלל בכותל).

על רקע ההצקות הבלתי פוסקות של המוסלמים ליהודים שבאו לקבר רחל, השיג משה מונטיפיורי רישיון והיתר מהטורקים לבנות חדר נוסף לקבר של רחל. החדר נבנה ב־1841, והותקן בו גם מיחרב. המטרה היתה להביא לכך שהמוסלמים יסירו את ידם מחדר ציון הקבר עצמו ויחדלו מלהציק ליהודים. עוד קודם לכן השיג פקיד כוללות הספרדים בירושלים, חכם אברהם בכר אברהם, שני פירמאנים מהשלטונות העות'מאניים המוסלמיים שמכירים בזכויותיהם של היהודים במקום ומצווים שלא להפריע להם להתפלל בו.

למרות זאת נמשכו ההצקות וההטרדות. בסופו של דבר שולמו סכומי כסף גבוהים למוסלמים כדי שיטהרו את מתיהם מחוץ לשני חדרי הקבר, ויניחו ליהודים להתפלל ולבקר בקבר רחל ללא הפרעה. כך התגלגל אפוא הסיפור על המיחרב - "גומחת התפילה המוסלמית בקבר רחל" - כשהוא מעוות לחלוטין, וסייע לפלשתינים להפוך את המקום ל"מסגד".

תוואי גמיש

המעמד המורכב של קבר רחל - סוג של מובלעת ישראלית, מוקפת חומות וביצורים בפאתי בית לחם - הביא השבוע, עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, לאפשרות מעניינת. זה זמן שמפלגת הבית היהודי, ובעיקר השר אורי אריאל, לוחצים על רה"מ בנימין נתניהו לספח את הקבר ומאות המטרים שמפרידים בינו לבין ירושלים למדינת ישראל.

מדובר בסיפוח סמלי, שכן דה־פקטו המקום חובר כאמור לירושלים במעין מסדרון ארוך תחום בחומות בטון גבוהות כבר ב־1995, מעט לפני רצח רבין. בחירתו של טראמפ, כידוע, עוררה בימין תקוות מרובות, וסיפוח דה־יורה של קבר רחל היא אחת מהן.

הפגיעה ביהודים נמנעת רק בגלל הביצורים הגבוהים. מתחם קבר רחל // צילום: אורן נחשון

ההיסטוריה המדינית של קבר רחל רצופה תהפוכות. רה"מ המנוח יצחק רבין, שנרצח לפני 21 שנה בלילה שבו צוין מועד פטירתה של רחל אמנו, כבר הסכים למסור את המקום לפלשתינים חודשים ספורים לפני הירצחו, במסגרת הסכמי אוסלו ב'. רק תחנוניהם של מנחם פרוש וחנן פורת (שבינתיים הלכו לעולמם) ומסכת לחצים מצד הרב הראשי דאז הרב ישראל מאיר לאו, היועמ"ש לממשלה באותם ימים אליקים רובינשטיין ושר הדתות דאז פרופ' שמעון שטרית - הניעו את רבין מכוונתו. במצוות רבין שוחח שמעון פרס עם יאסר ערפאת, ולפלשתינים נמסר שטח חלופי באזור אבו דיס. בתמורה חזר המסדרון לקבר רחל להיות שטח C (בשליטה ישראלית מלאה) במקום שטח A (בשליטה פלשתינית מלאה), ויהודים שבו לפקוד אותו במספרים גדלים והולכים.

אלא ששבע שנים אחרי שקבר רחל חזר להיות "ישראלי", שוב הוצב סימן שאלה סביב מעמדו, כשקציני צה"ל, ששירטטו את תוואי עוטף ירושלים, ביקשו להשאירו מחוץ לגדר. שיקוליהם היו ביטחוניים. הפעם הוביל את השדולה להשארת קבר רחל בצד הישראלי אהוד אולמרט, שכיהן באותה עת כראש עיריית ירושלים. ההערכה הראשונית בפיקוד מרכז היתה כי "העברת המכשול מדרום לקבר רחל אינה ישימה מבחינה פיזית", וכי אזור המגורים הפלשתיני הצפוף יחסית באזור קבר רחל, אינו מאפשר מתיחת מכשול יעיל סמוך לקבר והוא עלול לסכן את חיי החיילים השומרים עליו.

אולמרט פנה לעניין זה לרה"מ דאז אריאל שרון, שכינס את הממשלה, שינה פעם נוספת את התוואי והשאיר את קבר רחל בצד הישראלי של הגדר. ההחלטה, אגב, התקבלה אז בניגוד לדעתו של בנימין (פואד) בן־אליעזר, שכיהן באותה תקופה כשר הביטחון.

בן־אליעזר התנגד לתוכנית והציע לבנות גשר עילי עם מסוע באורך של כ־500 מטרים, שיעביר את המבקרים אל מתחם הקבר מעל עשרות הבתים של תושבי בית לחם, המצויים בין קו השיפוט של ירושלים לבין מתחם הקבר. דעתו נדחתה ושרון נזף בו ושאל: "מה תעשה עם קשישה עמוסת סלים, שמחכה שנים להגיע לקבר רחל? איך היא תצעד במסלול שאתה מציע עם הסלים האלה... בכלל אין פה שאלה", פסק שרון, "הקבר הוא חלק ממדינת ישראל. הוא יקר לעם היהודי ולא ייתכן מצב שלישראלים לא תהיה גישה חופשית אליו".

התקווה הנוצרית שכזבה

למרות הדברים הנחרצים של אריאל שרון באותה ישיבת ממשלה שבה הוחלט להשאיר את קבר רחל בצד הישראלי, הרי לפחות פורמלית, גם היום מתחם הקבר עדיין אינו חלק ממדינת ישראל. עם זאת, הוא מוגדר כשטח C, ולפלשתינים אין גישה אליו. המונים מבקרים בו. במקום פועלת זה שנים ארוכות ישיבה, ורק בעתיד אולי תיווצר אותה סיטואציה מדינית, שתאפשר את סיפוח 400 המטרים שמפרידים בינו לבין ירושלים, לתחומי מדינת ישראל.

תוכנית הסיפוח של קבר רחל וצירופו באופן רשמי לירושלים מוזכרת עתה בנשימה אחת עם עוד תוכניות "תקועות", שלכאורה נפתחו עם היבחרו של דונלד טראמפ. ברשימה שהכין הימין נמצאות בין היתר תוכניות בנייה בשכונות ירושלמיות כהר חומה, גילה, רמות, גבעת המטוס או רמת שלמה, וכן בנייה במעלה אדומים ובגבעת זאב, וגם הפשרת ההקפאה של הבנייה היהודית שמתוכננת כבר שנים ארוכות בשטח E-1 המחבר בין ירושלים לבין מעלה אדומים.

והנה עוד גילוי היסטורי: בשבועות שקדמו לנסיגה הישראלית מבית לחם, במסגרת הסכמי אוסלו ב', נעשה ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולמנוע נסיגה מכל בית לחם. שר הדתות דאז הפרופ' שמעון שטרית נועד עם רה"מ רבין ודיווח לו על הלוך רוחות קשה בקרב הנוצרים בבית לחם וחששם משלטון הרשות הפלשתינית. גם ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', ששכב באותם ימים על ערש דווי, התקשר לרבין ממיטת חוליו ושוחח עימו בעניין זה. בעצה אחת עם רבין, שיגר שטרית לטורקיה שליח מטעמו, וניסה לבוא בדברים עם אנשי דת נוצרים בכירים. הוא בירר עימם אפשרות של פרסום הודעה פומבית מטעמם, אשר תקרא לישראל להישאר בבית לחם ובכנסיית המולד. בשיחות הללו אמנם הביעו אנשי הדת הנוצרים את רצונם שישראל תישאר בבית לחם, אולם לא היו מוכנים לפרסם הודעה פומבית על כך.

הנסיגה מבית לחם בוצעה אפוא, אך קבר רחל נותר בידי מדינת ישראל, ואף זאת רק לאחר תהפוכות רבות. עכשיו מנסים הפלשתינים לאיים על החזקה הישראלית במקום באמצעות התקפות של מטעני צינור, בקבוקי תבערה ואבנים וגם באמצעות בניית תודעה והיסטוריה חדשה למקום בעזרת דמותו של בלאל אבן רבאח. ושוב - אונסק"ו משחק לידיהם ומסייע להם בכך.