כבר כמה חודשים שבמערכת הפוליטית מסתובבת הערכה שסיפור עמונה הוא אחד הסיפורים הנפיצים ביותר עבור הקואליציה הנוכחית. ככל שחולף הזמן ופתרון אמיתי אינו בנמצא, הערכה זאת רק הולכת ומתחזקת. בינתיים לא רק העניין הפוליטי נמצא פה על השולחן.
פרשת עמונה עוד צפויה להתנפח ולרכז אליה את תשומת הלב הלאומית והעולמית, שעשויה לשנות כאן סדרי בראשית במערכת היחסים הבלתי מוגדרת בין הכנסת לבית המשפט, בין הממשלה ליועצה המשפטי, ובין מדינת ישראל ואומות העולם. כדור השלג כבר החל להתגלגל, ובשלב הזה איש לא יודע היכן הוא יעצור, אם בכלל.
•••
דבר אחד ברור: ראש הממשלה ושאר מרכיבי הקואליציה יעשו כמעט כל שביכולתם כדי למנוע מראות של פינוי בכוח בעמונה. כדי להשיג את מטרתם הם כבר חצו כמה קווים שלא נחצו מעולם, ואם לא יהיה שינוי, כמה קווים נוספים עומדים להיחצות בקרוב. השאלה עד כמה יהיה אפשר למתוח את החבל הזה טמונה במידת נחישותם של בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, משה כחלון ואריה דרעי לשמור על יציבות הקואליציה הנוכחית.
מצב כזה, שבו היועץ המשפטי לממשלה מוציא הודעה כה ברורה ונחרצת הקובעת כי חוק שהכנסת עומדת לאשר אינו חוקתי, נוגד את החוק הבינלאומי וייפסל בוודאות על ידי בג"ץ - והכנסת עדיין ממשיכה בהליך אישורו - לא היה אצלנו עד השבוע. הדבר הבא שיתרחש הוא שהחוק יעבור, עתירה תוגש לבג"ץ לפסילתו, והיועץ המשפטי לממשלה, שבימים כתיקונם עומד בראש המערכת המייצגת את המדינה בבג"ץ, יניח חוות דעת הקובעת כי המדינה טועה ושדינו של החוק אכן להיפסל.
נמשיך הלאה, כשיונח על שולחנו של בג"ץ נייר כזה ממשרדו של היועץ, מישהו באמת מעלה על דעתו שהחוק יישאר? שהשופטים יתגלו פתאום כימנים יותר מאביחי מנדלבליט?
היות שזו הערכה של רבים במערכת הפוליטית, הולכת ומתגבשת תוכנית חלופית להעברת בזק של פיסקת ההתגברות, אחרי העברת חוק ההסדרה. פיסקת ההתגברות כבר עמדה בלב סערה ציבורית ופוליטית בשנה שעברה. היא קובעת כי הכנסת תוכל לחוקק חוקים שנפסלו על ידי בג"ץ בטענה של אי חוקתיות. העברת החוק היא מלחמת עולם של הכנסת נגד בית המשפט העליון. אם על שינוי בוועדה למינוי שופטים הוציאה הנשיאה מרים נאור מכתב חריף וטירפדה את המהלך, אפשר לנחש מה יקרה כשתביע פעם נוספת את דעתה על מהלכים שיפגעו במעמד בית המשפט.
אבל למעשה בית המשפט הוא שדוחק בממשלה לקבל החלטות שירסנו את כוחו. דחיית בקשת המדינה לדחות את הפינוי השבוע היא רק דוגמה אחת. הפסיקה הזאת מכניסה את המערכת כולה ללחץ, וכשפועלים תחת לחץ עשויות להתקבל החלטות חריגות. גם מעריכי בית המשפט והמכירים בכוחו ובמעלותיו, מתחילים לשאול את עצמם מהם בעצם גבולות הכוח. על סמך מה קובע בית המשפט כי מבין שלוש הרשויות האמורות לנהל ביניהן יחסים של איזונים ובלמים, יש רשות אחת העולה על כולן.
בנט. עד כמה ימתח את החבל? // צילום: אורן בן חקון
מה גם שאותה רשות היא היחידה שלא נבחרת על ידי העם, לא במישרין ולא בעקיפין, ואינה משקפת את עולם הערכים של רוב אזרחי ישראל. גם הטענה על חוק שהוא "אינו חוקתי" לא צריכה להתקבל אוטומטית כאיזו מילת קוד להתקפלות ונסיגה מכוונת חקיקה. שופטי העליון לא אוהבים את המציאות הזאת, אבל במדינת ישראל אין חוקה, כך שאי אפשר להתנהג כאילו יש - פשוט כי עובדתית אין. לא בטעות אין, בכוונה אין. מאז קום המדינה כל יוזמות כינון החוקה שנעשו לא צלחו. אחרי 68 שנה אפשר כבר לקבוע שהכנסת אמרה את דברה. למדינה אין חוקה. ואם אין חוקה, אין דבר כזה שחוק הוא "אינו חוקתי".
בבית המשפט כמובן יודעים זאת ותולים את החלטותיהם בנושאים אלה במהפכה החוקתית של 1992, שבמסגרתה נחקקו חוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. חוקים אלה עברו, סביר להניח, כיוון שחברי הכנסת שתמכו בהם לא העריכו איזה שימוש מופרז מתכוונים השופטים לעשות בהם בעשורים שאחרי חקיקתם. אגב, לגבי חופש העיסוק כבר נקבעה פיסקת הגבלה. כעת, כדי להשלים את התיקון המתבקש למהפכה החוקתית ההרסנית, יש להעביר פיסקת הגבלה גם לגבי החוק השני, ולסיים מצב מעוות של 24 שנה.
סנוניות ראשונות כבר נראות: השרים יריב לוין, זאב אלקין ואחרים כבר קוראים בגלוי כי הגיעה העת להגביל את כוחו של בג"ץ בכל דרך אפשרית: מחקיקה ועד לשינוי שיטת מינוי השופטים. דווקא התקווה ממינוי איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים נגוזה די מהר כשהתברר כי שקד מיישרת קו באופן טוטאלי עם שופטי העליון.
בנט החליף תקליט
גם בזירה הבינלאומית עשוי חוק ההסדרה לשבור שיאים של התייחסויות וגינויים. הממשל האמריקני כבר מאותת בעצבנות שהחוק אינו לרוחו. סביר להניח שאם החקיקה תמשיך להתקדם, המסרים מעבר לים יהפכו חדים יותר ומאיימים יותר. אם מישהו שאל את עצמו למה הירשה לעצמו השבוע נתניהו לא להגיב כשנפתלי בנט נטל את כל הקרדיט על ההצבעה על החוק, התשובה נעוצה בקרב מאחורי הקלעים שהתרחש על אוזנו של נתניהו בין יועצי התקשורת, שרצו להכניס לבנט, לבין היועצים המדיניים, שהזהירו מפני התבטאויות מיותרות ובלתי אחראיות בנושא.
האמת העגומה היא שלאף אחד לא אכפת באמת מתושבי עמונה או מבתיהם, שעל פי החלטת בג"ץ, יהיו בעוד חודש וחצי עיי חורבות. לפוליטיקאים אכפת בעיקר מעצמם. במקרה הזה יש פשוט זהות אינטרסים - נפילת עמונה עשויה לגרום לנפילתם שלהם. זה אמנם מנוע לא קטן שהיה עשוי להוביל להצלחה אבל באין פתרונות ראויים על השולחן, הם מעדיפים פשוט להתחפר תחת פתרונות קסם, לזכות למחיאות כפיים מהמתיישבים ובמקרה של כישלון להניף ידיים אל על ולהכריז כי עשו את כל שהיה בידם.
נפתלי בנט הוא דוגמה טובה לכך. עד לפני שלושה שבועות סבר בנט שחוק ההסדרה לא יפתור את הבעיה. הדבר עורר את זעם המתיישבים שאף הודיעו כי הוא והשרה איילת שקד אינם רצויים בעמונה. למרות הודעתם עמד בנט על דעתו כי ההסדרה שאותה הם מבקשים לא תועיל בהצלת בתיהם.
נאמן לעמדתו הנחרצת נטל בנט קרדיט על מהלך אחר שהתבשל בינתיים מאחורי הקלעים: בקשת דחיית הפינוי מבג"ץ. כמה שעות לפני הישיבה שבה היתה צריכה להתקבל ההחלטה - שכבר סוכמה מראש בפגישה מוקדמת יותר בין ראש הממשלה, בנט, שקד, ליברמן והיועמ"ש - תידרכו אנשי בנט כי בכוונתו לדרוש זאת מראש הממשלה בכל התוקף. אחרי שהתקבלה ההחלטה, כצפוי, תידרכו כי ההחלטה התקבלה כתוצאה מלחץ שהפעיל יו"ר הבית היהודי. נתניהו כמובן זעם, הרי היתה זו החלטה שכבר סוכמה מראש.
לא חלפו שבועיים ובנט החליף תקליט. פתאום ההסדרה זה הדבר הכי טוב שיש. היועמ"ש מודיע שקידום החוק לוועדת השרים יגרור החלטה של בג"ץ לדחות את בקשת הדחייה של המדינה? למי אכפת מבקשת הדחייה. זה כבר פאסה. הדבר החם הוא חוק ההסדרה.
לא הטיל וטו
בעימות השבוע בין בנט לנתניהו יצא ראש הממשלה מבחינה תקשורתית כשידו על התחתונה. הוא רצה לדחות בכמה ימים, בנט רצה עכשיו, ובסוף היום מי שהשיג את מבוקשו הוא שר החינוך בנט.
אבל התיאורים לגבי ניצחון בנט היו מוגזמים. היה אפילו מי שטען שמדובר בהפסד הראשון של נתניהו מול הקואליציה שלו. אבל אם רוצים לדייק, האמת היא שנתניהו ובנט לא לגמרי עמדו זה מול זה. חילוקי הדעות ביניהם לא נסבו על עניין עקרוני אלא שולי - אם להצביע על החוק היום או בעוד יומיים. עד כדי כך שולי היה הנושא שנתניהו לא הטיל וטו ולא הגיש ערעור על החלטת ועדת השרים, אלא זרם עם העניין למרות שידע שיחטוף.
החלטתו של בנט לקדם את חוק ההסדרה בוועדת השרים לחקיקה, אחרי שפוצץ את ישיבת ראשי מפלגות הקואליציה בשל האשמות שספג מליברמן, התקבלה בחמת זעם בקרב ראשי המפלגות. זאת הפעם הראשונה שראש מפלגה בקואליציה מחליט על דעת עצמו לפעול נגד דעתם של כל השאר. אחרי שבנט יצא כשהוא תובע מליברמן התנצלות, לחצו ראשי המפלגות על נתניהו לעצור את דיוני הוועדה תוך שימוש בזכות הווטו. נתניהו סירב.
ההחלטה האסטרטגית שקיבל בנט היא לבדל את עצמו מהליכוד בכל מחיר. בבחירות האחרונות הוא "נגמר" כשנתניהו חיבק אותו, כשהשיא היה העצרת המשותפת ערב הבחירות שבה נאמו על במה אחת בכיכר בתל אביב. הוא לא מתכוון לתת לטעות הזאת להתרחש פעם נוספת. התקשורת, שברובה עוינת את נתניהו, עושה עבורו את המלאכה לקלה.
המתקפה של נתניהו על בוז'י הרצוג, שלטענתו כיוון את המילה "וירוס" לעבר המתנחלים, בעוד הרצוג הסביר שהתכוון במילה זאת לחוק ההסדרה, נועדה בין השאר לשנות את השיח מנושא עמונה לקרב הישן והטוב בין הימין לשמאל. שם נמצא המגרש הביתי של ראש הממשלה. שם גם ידיו לא כבולות בשרשראות הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים.
שאלת הכסף
אם היה עוד ספק לאן נושבת הרוח בכל הקשור לגורל תאגיד השידור הציבורי, הגיע השבוע שר האוצר משה כחלון וסימן בבירור את ארון הקבורה. מה זה משנה אם יהיו רשות או תאגיד, העיקר שיהיה שידור ציבורי, אמר בכנס העיתונאים באילת. כחלון, שסומן כתקוותם הגדולה של מתנגדי נתניהו בנושא, הבהיר כי הנושא אינו קרוב לליבו ולמעשה הסיפור בכלל לא מעניין אותו.
השר כחלון, השבוע. סימן את ארון הקבורה של התאגיד // צילום: יהודה בן יתח
בעוד שבוע בערך אמור הצוות המיוחד שהוקם כדי לדון בגורל התאגיד למסור את מסקנותיו לממשלה. לא עוסקים שם באיכות השידורים, במידת כפיפות השידור לדרג הפוליטי או באפשרות להביא לעליית הרייטינג של הערוץ הראשון המדשדש. רק כסף מונח פה על השולחן. אם הדבר היה תלוי בשני הצדדים בלבד, היו מבטלים כנראה לגמרי את השידור הציבורי. האוצר בגלל התקציב, נתניהו בגלל התוכן.
התחממות ביחסים
אירוע פוליטי מכונן התרחש בשבוע שעבר כמעט מבלי משים: טקס חנוכת רכבת העמק בעפולה ביום שלישי בוודאי ריגש המונים מתושבי האזור נוכח הבשורה התחבורתית החשובה, אולם במערכת הפוליטית התרגשו יותר לראות את מי שהיו עד לא מזמן יריבים מרים, עומדים זה לצד זה מחויכים ומבסוטים מהחיים.
השר כץ. דף חדש עם נתניהו // צילום: גדעון מרקוביץ
אחרי שנתניהו איים לפטר אותו, ואחרי שישראל כץ ניסה לבצע אמבוש נגדו במזכירות הליכוד, נראה שהיחסים בין ראש הממשלה ושר התחבורה שוב מלבלבים. זו לא רק חנוכת הרכבת, זה עוד הרבה דברים אחרים. אלה תדרוכים תכופים בנושאי מודיעין, שבהם נפגשים השניים בשש או בשמונה עיניים עם ראש השב"כ והמוסד. אפילו נשותיהם של השניים נראות קרובות לאחרונה.
השניים, כך נראה, זקוקים זה לזה יותר ממה שחשבו. כץ הוא שר חרוץ ומוערך מכדי שנתניהו יוכל להתעלם ממנו. נתניהו הוא, בכל זאת, ראש הממשלה, וכמו כן כולם ראו לאן הגיעו יריביו בליכוד. ואם לא די בזה, לשניים יש יותר מדי אויבים משותפים, בעיקר מבית, כדי שירשו לעצמם להיפרד. זה לא שכץ חזר לעמדת שותף הסוד הבכיר כפי שהיה בקדנציית 2009, וזה לא שנתניהו עומד להעדיף אותו על פני גלעד ארדן ולמנותו בקרוב לשר החוץ, אבל יש פה בהחלט עליית מדרגה ביחסים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו