אם יש אחת שלא צריך לדאוג לה בפגישת מחזור, זו מלכת הכיתה. כולם כבר יחפשו אותה ויבקשו לברר מה קרה לה בשנים שחלפו. האם נשארה כמו שהיתה? האם יופייה הועם? "רגליים קרות" הבריטית היא אותה מלכה בלתי מעורערת, בלתי מושגת, עוצרת נשימה. מי שפגש אותה אז, נשבה בקסמיה. העונה השישית של הדרמה הקומית - שימו כאן כוכבית, כרגיל - מגיעה אחרי 13 שנות שתיקה. מה קרה לאדם מ"אדם ורייצ'ל"? מה עם בני הזוג הנוגעים ללב ג'ן ופיט? האם הזוגיות של דיוויד וקארן ממשיכה חרף פרידתם? ואיך, לעזאזל, כל בני החבורה מגרדים את ה־50? לפני דקה הם היו בני 30 ומשהו. וגם אנחנו.
"אני מתגעגע לתחושה שהעתיד נמצא לפניי", מספר פיט לאדם בפגישתם המחודשת, רגע לפני חתונתו של השני, "אני תיכף בן 50, המצב לא ישתפר". החתונה הבלתי צפויה היא האירוע המחולל, המכנס מחדש את בני החבורה במנצ'סטר. לכולם ילדים מתבגרים, דאגות כלכליות או ענייני קריירה על הראש, מצוקות רגשיות כאלו ואחרות, תסבוכות שכולן ייחודיות מאוד, ועם זאת אוניברסליות. כולנו מרגישים ככה, או נרגיש ככה, מתישהו. ההתאהבות הטינאייג'רית של אדם בצעירה אקזוטית, שנים אחרי שהפך לאלמן עם פטירתה של רייצ'ל (מי שלא בכה, שיקום), מכריחה את חבריו לבחון את חייהם ולבדוק איפה הם עומדים ביחס אליו וביחס לחיים שתיכננו לעצמם. התשובות מוציאות את כולם למירוץ, חמוץ־מתוק־מריר, אחרי הדברים ששווה לחיות עבורם.
אם "רגליים קרות" היתה נכתבת על ידי ועבור אמריקנים, היא היתה נראית אחרת לגמרי. היא היתה מוכרחה להיות "טראמפית" יותר - פופוליסטית, סטריאוטיפית, קלה לעיכול. בבריטניה, כמו בבריטניה, לדרמה חוקים משלה. ההומור של גיבורי הסידרה הוא דק ועוקצני, ולזאת ייקרא "דרמה קומית". מלאכת מחשבת של כתיבה הופכת כל מפגש אקראי לבעל משמעות, וגם כל שורה בדיאלוג למשל.
סדרות על חברות הן לא המצאה מקורית, ו"רגליים" לא היתה הראשונה להתמקד בעולמה של חבורה, לספר את קורותיה ולתאר את הרומנים של חבריה ואת שיברונות הלב והפספוסים הגדולים. אבל היא הראשונה לספר את כל הסיפורים מגובה העיניים, על בירה ועוד בירה בפאב, בצורה שהופכת את הצופים לחלק מהחוויה ומהחבר'ה. גם אנחנו לא שכחנו את רייצ'ל, גם אנחנו רוצים שאדם ימשיך קדימה, גם אנחנו מתגעגעים למי שהיינו לפני עשור וחצי. בסוף מלכת הכיתה נראית, גם בגילה, מצוין. השאלה שהיא מכריחה אותנו לשאול היא איך אנחנו נראים.
• • •
קרוב להפליא וכואב להחריד
אחי מיוחד, ערוץ 10, חמישי, 21:20
גילוי נאות: את טליה פלד קינן אני מכירה ואוהבת כבר הרבה שנים. סרטה התיעודי ששודר בערוץ 10 עסק באחת ההתמודדויות הקשות והבלתי אפשריות המזומנות לאדם, התמודדות עם ילד ואח בעל צרכים מיוחדים. ברגישות אינסופית ובלי גרם ציניות ליוותה פלד קינן כמה משפחות אמיצות, שהעזו לספר למצלמה על חיי היום־יום עם בן משפחה בוגר, אהוב ומוגבל. האחים וההורים תיארו את הדאגה הבלתי מתכלית, את הפחד המצמית מהעתיד, את הקושי הסוחף, העצום, את המחשבות הכמוסות והרהורי הלב. העובדה שסרט בנושא כה עמוק ורציני הצליח להגיע למסך, בערוץ מסחרי, היא תעודת הצטיינות באנושיות המגיעה לכל העוסקים במלאכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו