"כשהשופט סיים, פרצתי בבכי. הבנתי שהיא קיבלה את שלה"

"מחר זה קורה. מחר הדיון האחרון במשפט שיכריע את דינה של המטפלת. בכל הפוסטים הקודמים שפירסמתי, לא הזכרתי במילה את המטפלת, ואין לי כוונה לעשות זאת גם עכשיו... זוהר שלי, הימים עוברים, ומאור כבר בן 3 וחצי כמעט. אתה רואה אותו. ילד נבון, חכם, שמח, פטפטן ('בדיוק' כמו אמא). זוהר שלי, לא אשכח אותך לעולם, ילד שלי, לנצח תישאר בני הקטן. אוהבת אותך לנצח, ילד אהוב שלי! אמא"

על פי כתב האישום, דניאל מילאה מים עד לגובה של חצי מהאמבטיה והושיבה את התאומים בכיסאות לרחצת פעוטות, מבלי שהסירה את השטיח למניעת החלקה שהיה באמבטיה.   

לאחר מכן היא יצאה מחדר האמבטיה והשאירה את התאומים לבדם, משום שלדבריה כאבה לה הבטן והיא נדרשה לשירותים. כששבה, בחלוף כחמש דקות, מצאה את זוהר הקטן שוכב בתוך האמבטיה, ראשו בתוך המים והוא מחוסר הכרה.

היא פרצה בזעקות וניסתה להחיות את הילד. שכן שהגיע למקום הזעיק את מד"א ואת המשטרה. הכל קרה לנגד עיניו של האח התאום מאור, שעדיין שהה בתוך האמבטיה, עד שבשלב מסוים ביקשה המטפלת מהשכן להוציאו החוצה.

שישה ימים נאבק זוהר הקטן על חייו ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים דנה בתל אביב, עד שקרס ב־26 במאי 2014. הכבד שלו הושתל בגופו של מוחמד מוג'אד, בן שבעה חודשים, ממזרח ירושלים. 

המשפט החל בינואר השנה. דניאל הואשמה בגרימת מוות ברשלנות והשארת ילד בלי השגחה, והודתה באשמה בעסקת טיעון. המדינה ביקשה להשית עליה עונש של עד שלוש שנים.

לפני שבועיים ניתן גזר הדין. "השעות שלפני הדיון האחרון היו קשות", אומרת גלית. "מצאתי את עצמי מתה מגעגועים לזוהר, חששתי מזה שהיא תצא בלי ענישה. כל המתח, הלחץ והחששות חנקו אותי והייתי מוכרחה להוציא את זה. אז כתבתי לזוהר, כמו תמיד. רק הוא יודע מה עבר עלי בתקופה האחרונה".

באולם בית משפט השלום בתל אביב עמדו זו מול זו גלית ואביגיל. אם מול אם, מאשימה מול נאשמת. כל הכאב והחרדות של השנתיים וחצי האחרונות נדחסו לרגעים הקשים האלה.

"אין ספק כי כל עונש שייגזר על הנאשמת לא יספק מזור לכאב העצום של משפחת הפעוט", כתב השופט צחי עוזיאל. "לצד הטרגדיה הקשה והכאב המר של המשפחה, שאיבדה את היקר לה מכל, ניצבת הנאשמת, כיום כבת 50, נורמטיבית, אשר טיפלה בתאומים מיום לידתם. היא מתמודדת כיום עם מצב של פוסט טראומה בעוצמה גבוהה, שהתפתח אצלה כתוצאה ובקשר לאירוע... בנסיבות כאלה, מלאכת גזירת הדין, הקשה ממילא, קשה היא שבעתיים".

גלית: "נעצתי בה עיניים, לרגע לא הורדתי ממנה את המבט. השופט התחיל להשמיע את הנימוקים שלו לגזר הדין, ואני פשוט פרצתי בבכי. לא יודעת אם מעצב או מהקלה. יכול להיות שזה היה מהידיעה שהנה, שבריר של צדק נעשה. 

"כשהוא אמר שזו עבירה ראשונה שלה ושמדובר באישה נורמטיבית, חשבתי לעצמי, 'היא הולכת להיות חופשייה'. ואז הוא התחיל לדבר על זה שהיא לא נקטה אמצעים בטיחותיים, וכל הזמן העיניים שלי עליה, והשופט ממשיך להקריא סעיף אחרי סעיף, ואני רואה את הפחד ואת התחנונים על הפנים שלה".

דניאל, שהורשעה כבר בפברואר השנה בגרימת מוות ברשלנות, נדונה ל־12 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי בסך 80 אלף שקלים. ב־1 בינואר היא תתחיל לרצות את עונשה בכלא נווה תרצה.

"כשהשופט סיים, פרצתי בבכי. הבנתי שהיא קיבלה את שלה.

"שום עונש לא יכפר על מה שהיא עשתה לנו. מהילד שלי היא גזלה חיים, מאחיו התאום היא גזלה אח, וממני את הבן שלי. יש אנשים שאמרו לי 'היא כבר קיבלה את העונש שלה, היא כבר חיה בכלא'. אבל מבחינתי, החובה שלי כאם - שהיא לא תשוחרר מענישה".

אולם בית המשפט התרוקן מאנשים. נשארו רק גלית, ועימה חברת הנפש שלה ומי שהיתה בת זוגה, ענת יעקב, שעברה איתה את המסע לגיהינום ובחזרה, ושני אחיה של גלית. כולם ניסו עדיין לעכל את גזר הדין, שניתן כמה דקות קודם לכן. בחוץ עמדה דניאל, נסערת, עם שתי בנותיה. 

"ענת ואני התקדמנו לעבר המדרגות, וכשהיא הבחינה בנו, היא באה לקראתי עם ידיים פתוחות, כאילו רצתה לחבק אותי. היא אמרה, 'אני מצטערת, גלית'. הושטתי אליה יד כדי להרחיק אותה ממני, לא יכולתי לדבר איתה. מיהרתי החוצה. אין לי עניין בפיוס או בסליחה.

"יש בי הרבה כעס. במקום לגדל את הילד הקטן שלי, אני מבקרת אותו בבית העלמין. אני כותבת לו מכתבים כדי לשאוב כוחות ולומר לבן שלי, שקבור מתחת לאדמה, עד כמה אני מתגעגעת אליו. זה לא אמור להיות כך.

"וכן, אני כועסת עליה, כי זה בגללה. אמרנו לה שוב ושוב לא לקלח את שני הילדים ביחד, ושאם אחד מהם במקלחת - לא להוריד ממנו את העיניים. היא ידעה שאנחנו סומכות עליה, ובכל זאת פעלה אחרת.

"את הסליחה שלה אני לעולם לא אקבל. אין מחילה לזה שילד קטן מת בגלל חוסר זהירות שלה. היא זאת שתצטרך לחיות לנצח עם ההבנה שחמש דקות לילד קטן בתוך אמבטיה של מים זה אפס סיכויים.

"אני עדיין ממתינה שהיא תדפוק בדלת שלי לפני שהיא נכנסת לכלא, בלי בית משפט ובלי תקשורת, ותספר לי מה באמת קרה שם. רק אז אולי אוכל למצוא את המקום והכוח לסלוח לה. גירסת השירותים לא משכנעת אותי".

את חושבת שהעונש מספיק?

"אני חושבת שזה לא פשוט לאדם נורמטיבי להיות מאחורי סורג ובריח, ומבחינתי, חודש או עשר שנים בכלא זה לא משנה, כי בסופו של דבר, שום דבר כבר לא יחזיר את הילד שלי בחזרה. מאותו יום רביעי מקולל אין לי שום עניין בה". 

לאחר הקראת גזר הדין נסעו גלית וענת לקברו של זוהר. "ליטפנו את הקבר כאילו זה היה זוהר עצמו. אמרנו לו תודה, ובאותה נשימה ביקשנו ממנו גם סליחה, ושיחררנו אותו. הבטחתי לעצמי שמעכשיו אשתדל ללכת לבית העלמין רק פעם בשנה, ביום השנה. סגרנו את המעגל. אני מרגישה סוג של הקלה".

מבחינתך, להביא ילד נוסף לעולם, אח למאור, זו אופציה?

"כרגע לא. כל האנרגיות והאהבה מופנות רק למאור. ואין יום שעובר מבלי שאני חושבת על זוהר, שלא הספיק לעשות את הצעד הראשון שלו, שלא קרא לי אמא". 

"היום זהו יום מיוחד עבורי. יום הולדת שנה לשני בניי. האחד מלאך בשמיים, שצמוד ושומר עלי, שנולד להציל חיים, והשני מלאך בחייו, שאני צמודה ושומרת עליו, שנולד לחיות את החיים. לכל אחד מהם חגגתי בצורה אחרת. לזוהר המלאך שלי חגגתי ליד קברו הטרי עם ענת ומאור, ובין היתר הבטחתי לו שיום יבוא וניפגש" 

(הפוסט הראשון, 30 ביוני 2014) 

אנחנו נפגשות חמישה ימים אחרי גזר הדין, בדירה הקטנה של גלית בשכונת יד אליהו בדרום תל אביב. את הדירה הקודמת, ברחוב הסמוך, היא עזבה יומיים לפני חידוש החוזה. "לקח לי שנה לעזוב. פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד לשאת את הבית ההוא, ועזבנו. ממש נסנו משם".

סיגריה אחרי סיגריה, בין כוסות ריקות של קפה שחור וקוקה קולה, היא מתאמצת לחייך, מנסה להשכיח את הכאב הגדול. על הקיר בסלון, שזכה לכינוי "הקיר השמח", ציורים עליזים וקולאז' של פרצופים ג'ינג'יים. מתוכו מביטים התאומים אדומי השיער, ממש כמו גלית. בכל התמונות נראה זוהר צוחק. במרכז הקולאז', הצילום שגורם לה לחייך בכל פעם מחדש - מאור מתגלגל ומניח את ידו על זוהר, כמו מברך אותו, והם רק בני ארבעה חודשים.

"הנה הפעם הראשונה שזוהר החזיק ביסקוויט לבד", מצביעה ענת על צילום אחר, וגלית אומרת: "הוא היה מאושר מזה".

מאור הקטן, בן 3 וחצי, ישן במיטה הזוגית שבחדר השינה. "מאז האירוע אני צריכה אותו הכי צמוד שאפשר", היא אומרת. "הוא ישן איתי במיטה, מתכרבל איתי ונצמד אלי.

"בהתחלה מאור הרגיש חוסר. ראיתי את זה לפי הבעות הפנים שלו ומצבי הרוח המשתנים. כשהוא היה הולך לישון, ראיתי שהוא מחפש אותו. היו פעמים ששכב על הגב והייתי מוצאת אותו מסתכל על התקרה ומרים ידיים כדי לתפוס משהו, ומחייך. 

"הרגש האימהי שבי רצה למלא לו את החסר. לנחם. ומאז אנחנו פה ביחד, במיטה הגדולה הזאת. אני כבר לא יכולה להירדם בלי לנשום אותו, לחבק, להרגיש אותו הכי קרוב".

הוא רואה אותך נשברת לפעמים?

"אני משתדלת להיות מאופקת, אבל יש ימים שהר הגעש מתפרץ, לצערי, ואני בוכה בלי הכנה מוקדמת. והוא תמיד מנסה לנחם. הוא אומר לי, 'אמא, אני אוהב אותך', 'אמא תשמחי'. מעביר יד קטנה על הלחי שלי, מחבק אותי. אני רואה את התפקיד שמאור נטל על עצמו וזה גורם לי לבכות יותר".

ענת מראה לי את התכולה של תיק הצד השחור של גלית. שולפת ממנו חולצה שחורה קטנה, שהיתה פעם של זוהר ("נשבעת לך שאני מריחה את הריח שלו", אומרת גלית) וכדור בד קטן, צבעוני. המוצץ התכול שלו תלוי על מחזיק המפתחות שלה. "אלה הדברים שזוהר הכי אהב", עיניה של גלית מאדימות. 

עד מתי תמשיכי להחזיק את הדברים האלה בתיק?

"עד שירגיש לי אחרת. לא מאחלת לאף אחד שיהיה לו הצורך להסתובב עם הדברים האלה". בהמשך תאמר שאם יש משהו שהיא לא מסוגלת לשמוע, זה את השיר "אצא לי השוקה". "זה השיר שהיה הכי אהוב על זוהר. הוא יכול לשתק אותי".

"אני חיה את הגיהינום... היית אמור להיות עכשיו בן שנתיים. מנסה לאמץ את דמיוני, אבל בשבילי, זוהר, תמיד תישאר בן 11 חודשים. אני זוכרת אותך בדיוק באותו יום רביעי ארור. כהרגלי, נישקתי את מאור ואותך, ונפרדתי מכם לשלום. זוכרת את המבט העוקב שלך שליווה אותי עד צאתי מהדלת. מי היה חושב, מי היה מאמין שזאת בעצם היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך בחיים" 

(30 ביוני 2015)

"אומרים שלאימהות יש תחושות פנימיות מקדימות, שהן מרגישות שמשהו נורא עומד לקרות, אבל ה־21 במאי 2014 היה יום שגרתי לגמרי, בעבודה שלי בתע"ש. עד שיחת הטלפון שקיבלתי פתאום מענת. זה היה קצת לפני 17:00. היא צרחה - 'בואי הביתה. כל הרחוב מלא באמבולנסים ומשטרות. בואי הביתה עכשיו'. הצרחות שלה עדיין מהדהדות לי באוזניים. 

"ברגעים כאלה את לא חושבת על שום דבר, את פשוט משתתקת. אמרתי לה, 'את צוחקת? את עובדת עלי?'. תחושת הסהרוריות עדיין זכורה לי היטב.

"ניתקתי את הטלפון, לקחתי את מפתחות הרכב והתחלתי להסתובב סביב עצמי. למזלי, חבר מהעבודה, שראה אותי נסערת, פשוט הציע לקחת אותי הביתה. 

"במהלך הנסיעה האינסופית, הבלתי נגמרת, אני מנסה להתקשר למטפלת. עוד ועוד ניסיונות, והיא לא עונה, ואני מבינה שמשהו נורא ואיום קרה. כשענת התקשרה שוב, אמרתי לה, 'אל תדברי'. לא רציתי לשמוע ממנה את הבשורה".

בניסיון השישי, כשאביגיל כבר ענתה, צרחתי עליה, 'מה קרה? תעני לי, מה קרה?'. היא רק אמרה, 'זוהר טבע'.

"ניתקתי. אני ברכב, כולי רועדת, על סף פרכוסים בגוף, צועקת על החבר שייסע יותר מהר, שיעלה על השוליים. בדרך, ענת מנסה להתקשר אלי, ואני עונה לה וצועקת, 'אל תדברי איתי'. פחדתי מהבשורה המרה. לא רציתי שהיא תאמר את המשפט הנורא הזה, שזוהר טבע. היא אמרה לי, 'תגיעי לבית החולים. אין טעם לבוא לפה'. 

"הגעתי לבית החולים לפני זוהר. שמעתי מרחוק את הסירנות של האמבולנס, ואמרתי לעצמי, 'הנה, זוהר בא'. בתוך שניות הדלת של הניידת טיפול נמרץ נפתחה, וקפצו עלי ארבעה, חמישה פרמדיקים, להרחיק אותי, שלא אראה. אבל אני ראיתי. 

"לא יודעת מאיפה שאבתי כוחות, פילסתי את הדרך אליו וצעקתי, 'תנו לי לראות את הילד'. הוא היה כולו כחול, לא נשם. וידעתי.

"כשאמא שלי הגיעה, איך שהיא פתחה את הדלת של המחלקה, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה, 'אמא, היא הרגה לי את הילד', למרות שהוא היה עוד בחיים".

זוהר חובר למכונת הנשמה, והרופאים נאבקו על חייו.

"את משכנעת את עצמך שהילד שלך לוחם, חזק, ושהוא ישרוד את זה. הרופאים מצידם מסבירים שהסיכוי הוא אפסי. ענת ואני החלטנו לא להקשיב להם יותר.  

"ברגעים האלה רואים הרבה חסד. אנשים שבחיים לא ראיתי אותם ישבו איתנו בחדר ההמתנה, קראו תהילים, התפללו עלינו בבתי כנסת, הפרישו חלה. וזוהר שלי, הפייטר הקטן שלי - נלחם כמו אריה קטן".

בניגוד לתחושותיה הקשות, הניחה גלית למטפלת לבקר את זוהר בבית החולים. "היא ביקשה, ואני חשבתי שאולי הוא ישמע אותה וירגיש את החיבוק שלה ויתעורר. הוא אהב אותה, ואנחנו התפללנו רק לנס. התנאים היו שלא ניפגש ושהיא לא תדבר עם אף אחד על זוהר.

"מבחינתי הייתי מוכנה לקבל אותו בכל מצב, למרות שהיה ברור שהוא לא יהיה אותו זוהר. ובכל זאת, התפללתי רק שיחיה, וכשליטפתי ונישקתי אותו, הדופק שלו נראה מואץ, ואני נאחזתי בזה. אבל זה לא קרה, וכנראה שזה מה שהיה הכי טוב לו.

"אני חתומה על כרטיס אדי. בהתחלה, כשענת שאלה אותי על תרומת איברים, אמרתי לה, 'מה את בעצם אומרת? שאני הולכת לקבור את הילד שלי?' אבל מבחינתי היה ברור שאני תורמת, וזה גם מה שאמרתי לרופאה. הדגשתי שלא משנה אם הילד יהיה יהודי, ערבי או דרוזי. נשמה של ילד היא נשמה של ילד. זו היתה הזכות של זוהר להציל ילד. אני רק הייתי הצינור המקשר". 

הצלחת להיפרד ממנו?

"נכנסתי אליו בארבע לפנות בוקר. היתה לי שעה אחת לפני הניתוח של הוצאת האיברים. הוא היה מחוסר הכרה, מונשם עם צינורות, ואני החלטתי שאני חייבת להיפרד ממנו ולשחרר אותו. הוא נראה כמו מלאך. נקי. לבן. כאילו היתה הילה מסביבו. 

"ליטפתי אותו, חיבקתי אותו, שרתי לו בפעם המיליון את השיר 'אנא בכוח', אחר כך 'שיר למעלות', ושוב ושוב את השיר שהוא כל כך אהב, 'אצא לי השוקה'. וככה שיחררתי אותו. אמרתי לו, 'המלחמה שלך נגמרה. אתה משוחרר'. הרגשתי שרק כוח־על יוכל להוציא אותי משם, אבל נשקתי לו ויצאתי מהחדר".

בתום השבעה היה לגלית חשוב לבקר את הפעוט שקיבל את הכבד של זוהר ולקבל עדכון רפואי על הכבד שנקלט בהצלחה. אבל היא לא שמרה על קשר עם המשפחה. "לא היתה לי כוונה לחיות את זוהר דרך הפעוט שקיבל את הכבד שלו".

שנה לאחר הטרגדיה הביאה גלית את מאור הקטן לקבר אחיו בחלקת הילדים שבבית העלמין ירקון. זאת היתה הפעם היחידה. "פשוט הושבתי אותו על הקבר כדי שיהיה כמה שיותר קרוב לאחיו, והרגשתי שהוא מרגיש את זוהר. היה שם טרקטור צהוב מפלסטיק שזוהר אהב, עד שמישהו העלים אותו, ופסל של מלאך.

"אני רוצה שמאור יכיר את זוהר, אבל לא דרך המצבה שלו. אני רוצה שהוא יחיה את החיים שלו במלואם, חיים מאושרים ושמחים, בלי צל תמידי עם עננת מוות. אם נעלה ביחד לקבר של זוהר, בהחלט יכול להיות שהוא ישאל שאלות. אנחנו נצטרך להתמודד עם זה". 

קשה להפסיק אותה כשהיא מדברת על מאור. מספרת בגאווה שהוא ילד חכם ונבון, שזקוק להרבה אהבה ומגע ממנה. "לפעמים אני תוהה אם הוא מתגעגע לזוהר, ואז באים רגעים שפתאום הוא מרים את הראש ומסתכל על תמונה של זוהר שעל 'הקיר השמח', מביט עלי, ואומר, 'הנה זוהר'. ומחייך. 

"הוא אומר, 'זוהר בשמיים שומר עלי', ואני לא יודעת אם זה מתוך הבנה, או שהוא חוזר אחריי. כשאני מרימה אותו מול התמונות הוא מנשק את זוהר, ברור לי שהוא יודע שהוא אחיו. ברגעים האלה אני מתמלאת באהבה ענקית וממלאת אותו בנשיקות.

"אי אפשר לדעת מה בדיוק הוא לקח מהיום ההוא, באמבטיה. הוא היה רק בן 11 חודשים, זה קטן, אבל בהתחלה היה ברור שהילד עבר סוג של טראומה. בכל זאת, 11 חודשים הם היו כל הזמן ביחד, ופתאום חלק ממנו נעלם לו. זה קושי שהוא לא היה יכול לבטא במילים". 

את משאירה אותו עם מטפלות או עם בייביסיטר?

"לא. בשום אופן. כשאני צריכה, ההורים שלי או אחותי שומרים עליו. ארבעה חודשים אחרי האסון הוא חזר לפעוטון שהוא ואחיו נרשמו אליו".

"אני מודה שיש ימים שאני מבקשת מאלוהים שייקח אותי, קח אותי לזוהר. הנפש שלי גמורה מצער ומכאב, וגם הגוף מאותת סימני אזהרה... זה לא טבעי, זוהר, לא טבעי שאמא קוברת את בנה... לא הוגן שחייך הסתיימו בגיל 11 חודשים... הלב שלי מרוסק לחתיכות קטנות, אני מדממת מבפנים, ואף אחד לא יכול לדעת איזו הרגשה זו. רק מי שחווה אובדן כזה... אובדן של בן" 

(21 בספטמבר 2015)

בתום השבעה, קיעקעה גלית על זרועה השמאלית את שמו של זוהר, ומשני צדדיו כנפי מלאך קטנות. במקביל החלה לפרסם בפייסבוק שלה פוסטים, שהם בעצם מכתבים לזוהר. 

"זוהר היה מלאך שבא ונגע בכולנו", היא אומרת. "מצחיק, אבל יש ימים שאני עדיין מרגישה אותו, חולמת אותו. אני אפילו מקבלת מסרים ממנו. בחודשיים הראשונים הייתי שומעת בלילות את הצעדים הקטנטנים שלו על הבלטות המורמות. הייתי מסתכלת לעבר הסלון ותופסת את עצמי מחייכת ואומרת בלב, 'הנה, הוא פה איתי. חזר הביתה'.

"בהתחלה הייתי שמה את מאור בפעוטון וממשיכה לבית העלמין, לבקר את זוהר, ותמיד הייתי מקבלת מסרים ממנו. פעם זו יונה לבנה שניתרה סביבי, פעם זה חתול ג'ינג'י, כמו תלתלי הזהב שהיו לזוהר. החתול פשוט בא והתיישב לצידי ואיפשר לי ללטף אותו. כשהלכתי - הוא המשיך להתיישב על הקבר ולא בא אחריי. כשהסתובבתי לאחור - הוא פשוט נעלם".

ענת מזכירה לה את החופשה בים המלח, שהן לקחו כדי להירגע מהכל. השאירו את מאור אצל הוריה של גלית ונסעו. גלית היתה במים כשראתה זוג הורים עם תאומים בני 16, שאחד מהם היה בעל מגבלה. "חשבתי שאם זוהר היה כיום בחיים, בוודאי מצבו היה גרוע יותר משל הנער הזה שעומד עכשיו מולי. ואז פתאום האבא קרא לבן שלו: 'זוהר'. 

"נדהמתי. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. יצאתי מהמים, הסתכלתי על ענת, היא היתה נרגשת כמוני ומייד אמרה, 'כן כן, שמעתי'. סיקרן אותנו מה שמו של האח התאום. ענת דיברה עם האמא וסיפרה לה את הסיפור שלנו. האמא אמרה שיש להם עוד ילד קטן, ושמו מאור, והוא בערך בגיל של מאור שלי.

"היה ברור לנו שזה סימן מזוהר, שאם הוא היה בחיים - הוא היה סובל וכאוב כמו הילד שעמד מולנו. ראינו את המשפחה, איך שהיא סובלת, את האח שסובל, ואת הילד עצמו שסובל.

"זה כאילו שזוהר נתן לנו מראָה לפרצוף. אנחנו, שהיינו מוכנות להיאחז בכל דבר, לקבל אותו בכל מצב, בכל קושי, לעשות הכל ובלבד שיהיה איתנו - החלטנו להרפות. ההחלטה התגבשה יותר כשחזרנו לחדר במלון. ציפור קטנה נכנסה לחדר ופשוט התיישבה על השולחן והסתכלה עלינו. אחרי זה הפסקתי ללכת לבית העלמין כל שבוע ונתתי לו קצת מנוחה".

היא מראה לי את האלבומים גדושי התמונות של זוהר, ושוב בודקת, בפעם המי יודע כמה, מה שלום מאור. הוא עדיין שקוע בשינה. היא מביטה בו ומתמוגגת: "כל ילד עם הגורל שלו, ומגורל אי אפשר להימלט. היום אני יודעת שלא הייתי משנה כלום בחיים שלי. גם אם היו אומרים לי מראש שנותנים לי את הילד ל־11 חודשים, ושבסופם אצטרך להיפרד ממנו - לא הייתי מוכנה לוותר על זה, למרות הכאב הגדול. 

"הגזירה הזו נחתה עלינו בלי שום הכנה מוקדמת. כל יום אני צריכה לאסוף את עצמי מחדש בהמון כוחות ותעצומות נפש כדי להתמודד עם הבור הפעור הזה. למדתי בעל כורחי לקבל את המציאות הזו, ובדרך שפויה. לא לפחד להרגיש, לא לתת לכעס וליצר הרע לשלוט בי, להצליח לטפס למעלה מהמקום הנמוך שבו הייתי, והכי חשוב - להודות על מה שיש ולזכור שהחיים חזקים, ויש עבור מי להמשיך.

"אני מאמינה שזוהר נמצא במקום טוב יותר עבורו, מקום הראוי לו. החיים פה יותר מדי אכזריים בשבילו. יש נחמה במחשבה שהוא באמת בא לתקן משהו, והוא היה צריך בסך הכל 11 חודשים.

"אלמלא האמונה הזו לא הייתי יכולה לשרוד יום אחד. שעה אחת. אחרת, איך אפשר לחיות אחרי שנלקח ממך, בעל כורחך, ילד מלאך שלא התלכלך אפילו במילה. כל כולו טוהר".

"הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. אלו הם שלבי האבל. בתיאוריה זה כנראה עובד ממש טוב. בחיי היום יום ההתמודדות ושלבי האבל מתערבבים אחד עם השני וגורמים לאי יציבות נפשית... באותו יום רביעי ארור, כשראיתי את זוהר שלי, ראיתי איך נלחמים עליו להחזיר לו את הדופק, להסדיר לו לפחות נשימה אחת, באותו רגע זה התחיל... ההתמודדות עם האבל.

"שישה ימים זוהר איפשר לי להתכחש, לכעוס, להתמקח, להיות מדוכאת, ובסופו של דבר לקבל. לקבל את הגזירה הנוראית שזוהר בעצם סיים את תפקידו, סיים את חייו הקצרים, ובנשימתו האחרונה שנתן, גם חיי, בצורה מסוימת, הסתיימו" 

(26 בנובמבר 2015)

ענת מזכירה לגלית שוב ושוב רגעים קטנים, הבזקים, אנקדוטות שגורמות להן לחייך, להתקדר, או סתם לשתוק לרגע. יחד. הן תמיד ביחד. שותפות גורל מיוחדת, מעוררת התפעלות. 

ביחד עברו הרבה ימים של אושר. ביחד עברו את ההפריות שעברה גלית מתרומת הזרע, את הלידה שעברה ענת (בנה ליהוא הוא היום בן 4, ומתגורר איתה), את הבדיקה הראשונה אצל הרופא, עם הגילוי של שני הלבבות הפועמים. ביחד צלחו את המשבר בחודש השני להריון, שבו הרופאה הודיעה אחרי בדיקת האולטרה־סאונד שעובר אחד נפל, ובדיקה נוספת, שביצעה גלית אחרי שבועיים, מצאה ששניהם מתפתחים יפה.

ואז באה הלידה הקיסרית. מאור הגיח ראשון, ודקה אחריו זוהר. "מאור נולד צנום, שקוף, רזה, ובכל זאת, בחוש האימהי שלי, ידעתי שלו אין מה לדאוג, שהוא יסתדר בחיים. הוא גבר קטן. זוהר היה ילד מדהים וטוב. תמיד קראנו לו 'הילדותי'. בעל החיוך הנצחי. היה ברור שצריך לדאוג ולשמור עליו, כי הוא טוב מדי. 

"קראתי לו מלאך עוד לפני שהפך לכזה. היום, בדיעבד, אני מבינה שזוהר התלבט אם להגיח לעולם או להישאר שם, בשמיים. אבל כנראה שהיתה לו עבודה בת 11 חודשים לעשות פה. היה לו ייעוד. 

"משהו בי מת יחד איתו. אני יודעת. לפעמים, אני מביטה במאור מהצד, רואה כמה הוא גדל. הנה, הוא עומד, מתחיל את צעדיו הראשונים, כבר מקשקש. וכאמא, אני לא יכולה להימנע מלחשוב על זוהר. כמה הוא חסר לנו, כמה הייתי רוצה לראות אותו ואת מאור גדלים יחד. גדלים וחיים בדיוק כמו שרציתי. מתגייסים לצבא, באים הביתה עם החברה הראשונה, מתחתנים. אבל זה כבר לא יהיה לי. לא מזוהר. 

"אז כלפי חוץ את מחייכת. שמה על עצמך מסיכה, כאילו הכל בסדר, כשבעצם כלום לא בסדר. וממשיכה. ויש ימים שאת מתעוררת אל תוך חוסר אנרגיה מוחלטת. ימים שאת חשה בהם כאב פיזי ממשי. את קמה, כי יש ילד קטן שסומך עלייך, אבל מבפנים זה מרסק אותך לרסיסים".

חשוב לה שאחרים ילמדו את הלקח שלה. "שמטפלות יפקחו 20 אלף עיניים כשהן שמות ילדים קטנים במקלחות. שיזכרו את מה שקרה לי. אם אני אציל במילים האלו 'זוהר' אחד, עשיתי את שלי".