אמריקה הצביעה: שינוי

חודש מארס, במהלך הפריימריז שנערכו בפלורידה ובאוהיו, הבנתי שמשהו בבחירות האלה לא מסתדר. יצאתי אז למיאמי, לעוד שלב במסע במדינות שונות באמריקה לסיקור הבחירות המטורפות ביותר שידע היקום. היו אלה הימים שבהם החומה שבה לאופנה. לא האלבום הידוע של להקת פינק פלויד, אלא החומה הגבוהה שהבטיח דונלד טראמפ, אז עדיין המועמד הרפובליקני, לבנות כדי למנוע הגעת מהגרים בלתי חוקיים, ובהם סוחרי סמים, לארה"ב. טראמפ דיבר אז כפי ששום מועמד אחר לא העז לדבר מעולם. התקשורת כולה אמרה כי אין לו סיכוי. גם ממסד המפלגה לא התחבר אליו. "כשיבוא 8 בנובמבר, יום הבחירות, ההיספאנים עוד ינקמו בו - אם בכלל יזכה במינוי המפלגה", אמרו לי.

סיירתי לי אז בליטל הוואנה, השכונה הגדולה שבה מתגוררים קובנים רבים. ציפיתי לשמוע דברי נאצה על המועמד המיליארדר, אך במקום זה ראיתי שם רבים שסיפרו לי, בלי בושה, כי יצביעו לטראמפ, שעוד התמודד אז נגד שני מועמדים ממוצא קובני - מרקו רוביו וטד קרוז. הופתעתי. התקשורת האמריקנית הלוא הסבירה לנו כי טראמפ הוא אויב הציבור מספר אחת של ההיספאנים, אלא שבשכונה הקובנית אתה מגלה את ההפך. באותו חודש מארס הבנתי שצריך להפריד בין מה שקוראים בעיתונים, מה שמסבירים הפרשנים ומה שמבקשים לתאר הסקרים, לבין המציאות בשטח. 

תרזה, קופאית בחנות כלבו מקומית, הסבירה לי שההיספאנים הם גם קתולים וגם שמרנים, והילארי קלינטון וברני סנדרס יותר מדי חילונים. ובכלל, גם היא, כמו קרוביה, אינה חפצה בכלל שיגיעו עוד מהגרים כי גם כך החיים היום הם מספיק קשים והכסף נגמר הרבה לפני החודש. כאשר התעניינתי לדעת אם אין סולידריות, היא ענתה "דווקא יש, למשפחה". טראמפ זכה, כזכור, בפריימריז. הסנאטור של פלורידה מרקו רוביו פרש, והשאר היסטוריה. 

לפני עשרה ימים חזרתי למיאמי. התקשורת האמריקנית, זו שהימרה שטראמפ ישרוד לכל היותר סיבוב אחד או שניים בפריימריז, המשיכה לכסות את הבחירות - רק הפוך. טראמפ המשיך לדבר על בניית החומה גם במהלך הופעותיו בפלורידה, והפרשנים המשיכו להעניק לו סיכוי כמעט אפסי לנצח. ה"ניו יורק טיימס" העניק לו ברוחב לב, שבוע לפני הבחירות, חמישה אחוזים שלמים. 

ביום שבו הגעתי, נערכה במיאמי בשעת צהריים אסיפת בחירות לטראמפ. יצאתי למקום ושוב ראיתי בלי סוף נשים - וזה בימים שבהם טראמפ הוצג כאויב הנשים מספר אחת בעולם - ותאמינו או לא גם היספאנים רבים. היו שם אפילו לא מעט נשים היספאניות, שילוב שעל פי ההערכות, הפרשנויות והסברי המומחים פשוט לא יכול להיות. כאשר סיפרה לי אישה בשם מיגלה כי עמותת הנשים הקובניות תומכת בטראמפ, הבנתי שוב שמשהו לא מסתדר עם מה שכתוב בעיתון.

אולי זו הסיבה שניצחונו של טראמפ השבוע בבחירות לנשיאות ארה"ב לא נראה לי כהפתעה ענקית או אירוע שנוגד את חוקי הטבע כפי שניסו רבים לצייר. לטראמפ היו תומכים בקהילות רבות ומגוונות. בקרב הקובנים הוא אפילו ניצח את קלינטון, ברוב מוחץ של 55 אחוזים לעומת 42. להזכירכם, הפרשנים הסבירו לנו כי בפלורידה ההיספאנים נוהרים לקלפיות (אגב, המונח "נוהרים" יכול להיות חיובי אם הוא תואם את האידיאולוגיה של הכותב), וכי הדבר הופך את סיכוייו של טראמפ לנצח במדינה החיונית לקלושים.

 

הצבעת זעם

באולם הנשפים של מלון הילטון במנהטן השבוע פרץ הקהל פעמים רבות בצהלות - זה קרה בכל פעם שמדינה נפלה לידי המועמד הססגוני שלהם. שאגה אחת היתה גדולה מהשאר, פרט לזעקת הניצחון, כשפלורידה, שהפכה באמריקה בעיקר מאז בחירות 2000 לסימבול, נצבעה אדום. 

כך קרה גם במדינות אחרות. בפנסילבניה, למשל, הסיפור היה מאוד דומה. הסבירו לנו כי מאז 1988 לא נפלה המדינה לידיים אדומות. האחרון שעשה את זה, אמרו, היה ג'ורג' בוש האב, והוא זכה במדינה הרבה הודות למורשת קודמו בתפקיד רונלד רייגן. אבל אז יצאתי לשטח וראיתי שוב מציאות הפוכה. בזמן שהעיתונות האמריקנית בחרה להבליט את הירידה במספר המובטלים, מספר שיא ב־40 שנים שהגיע עד כדי פחות מחמישה אחוזים - אני ראיתי בשכונת מייפייר בפילדלפיה מצוקה, דיכאון ואפילו ייאוש. מי היה מאמין. אמריקנים כבויים בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שהבטיח חלום. בכל מקום שבו ביקרתי בעיירה הקטנה נתקלתי באוהדי טראמפ, ועוד טראמפ, ועוד טראמפ, ועוד טראמפ. לא הבנתי איך זה שהם לא מגיעים גם לסקרים, אבל הם כן הבטיחו לי שיהיה להם ייצוג בקלפיות.

אשת הקמפיין. טראמפ עם מנהלת הקמפיין קליאן קונוויי אחרי הניצחון // צילום: אי.אף.פי

פנסילבניה, כמו מישיגן, אינה מקיימת הצבעות מוקדמות. בינתיים התייחסה התקשורת ל־40 מיליון המצביעים שמילאו את חובתם האזרחית עוד לפני 8 בנובמבר, כאילו שהיו מונחים בכיסה של המועמדת הדמוקרטית. שום התייחסות לזעם באותן עיירות, שום מילה על העובדה שקלינטון לא יוצרת כל תקווה או, בעיקר, התלהבות. מבחינת התקשורת היה רק דבר אחד חשוב: הילארי, למרות הנתונים השליליים, זוכה עדיין להערכה רבה יותר מטראמפ. הסקרים העניקו לה 54 אחוזים של אי שביעות רצון לעומת 61 לטראמפ, אלא שגם הנתון הזה לא היה נכון. את הילארי אף אחד לא באמת רצה. חוץ מעל משפחתה, על שאר הדמוקרטים היא די נכפתה. מנגד, מדונלד היו כאלה שאמנם סלדו, אבל היו גם רבים שהעריצו את האיש ואת התופעה.

מספיק היה להגיע לכנסים של טראמפ לעומת אלה של הילארי. באלה של המועמדת הדמוקרטית הגיעו מאות ששמרו על איפוק, בעוד אצל המועמד הרפובליקני הגיעו אלפים - שבאו כמו להקת מעודדים. גם הפרנצ'ייז של דונלד סיפק פרנסה, לעומת זה של הילארי שרק תרם להרחבת האבטלה. מאחר שב־2008 הייתי בעצרת האחרונה של הנשיא אובאמה, שהיתה בהחלט גדולה, מרגשת ואפילו היסטורית לקראת זכייתו של נשיא אפרו־אמריקני ראשון בארה"ב, ביקשתי לצורך ההשוואה להיות גם בזו של הילארי. 

אז, ב־2008, אובאמה לא היה צריך אף אחד. השבוע היתה הילארי צריכה לצידה אמנים כמו ג'ון בון ג'ובי ו"הבוס" ברוס ספרינגסטין, וגם את הבוס מתקופת היותה מזכירת המדינה. הנשיא אובאמה ורעייתו מישל היו שם, כמו גם בעלה של הילארי הנשיא לשעבר ביל ובתם צ'לסי. בהמשך, אגב, המשיכה הילארי לצפון קרוליינה כי הרגישה שמשהו לא טוב קורה, ולשם צירפה גם את ליידי גאגא. קלינטון הבינה שקצת קשה לה לבד. היא לא המועמדת המלהיבה ביותר שידעה ארה"ב. 

קלינטון חשבה שהזמרת ביונסה, בעלה ג'יי.זי או ליידי גאגא עונים על הצרכים התרבותיים של כלל האמריקנים, אבל בשכונות הקטנות של פנסילבניה לא כל כך התעניינו בביונסה. בשכונות האפרו־אמריקניות של אותן מדינות התקשו להבין מדוע, אחרי שמונה שנות אובאמה, עדיין מתים ילדיהם מפשיעה ומדוע הם עדיין משועבדים לתלושי מזון במקום לקבל עבודה. אבל הדמוקרטים והפרשנים חיו בינתיים במציאות מדומה שבה הכל מצוין וכולם בוחרים, ונכון.

שליחנו בועז ביסמוט במטה טראמפ

כאשר חזרתי מהעצרת של הילארי בכיכר העצמאות בפילדלפיה וראיתי כיצד רבים עזבו איתי את האירוע בזמן שהילארי עדיין נאמה - אני כדי להספיק לרכבת והם כי ראו את הנשיא ואשתו - הבנתי שמשהו באמת חורק בממלכת קלינטון. טענו שפרשת האי־מיילים לא השפיעה, גם לא בנגזי, לא המיליונים בבנק ואפילו לא חשיפות ויקיליקס, אבל הרושם השבוע היה דווקא שמשהו כן חילחל וטיפטף טעם מר להרגשה הכללית. אמריקה הגיעה לקלפיות כועסת וזועמת. יכול להיות שהיא לא אהבה במיוחד את שני המועמדים, אבל היא כעסה מאוד על אחת מהם. 

הילארי היתה ממשיכתו של אובאמה, והוא מבחינתם נכשל. 77 אחוזים מהבוחרים הזועמים הצביעו לטראמפ. ללא ספק הצבעת מחאה. גם את הנתון הזה לא הביאו הפרשנים בחשבון. גם לא מטה קלינטון. הם רצו להאמין שמאז המצאת הגלגל לא היה טוב מאובאמה. זהו, שלא. המדיניות הכלכלית של הנשיא היוצא אינה לרוחם של האמריקנים, המאמינים דווקא במדיניות שיביא טראמפ. העלייה ב־8 מיליון בני אדם בכמות הנזקקים לתלושי מזון בעידן אובאמה לא תרמה לכבוד הלאומי. אנחנו באמריקה, זוכרים? 

והיה עוד נתון שהיה מוטעה לחלוטין. הסבירו לנו שהמשכילים מצביעים להילארי וחסרי ההשכלה לטראמפ. בערב הבחירות גילינו כי מחצית מבעלי ההשכלה הגבוהה הצביעו לטראמפ. במילים אחרות, מצביעי טראמפ היו צריכים להיות גברים לבנים, אם אפשר גסים, בלי תעודה, לא עשירים במיוחד ומתגוררים בחלקם ברצועת הפלדה שמעבר למדינות הדרום. בפועל, מצאנו מצביעי טראמפ בכל מקום אפשרי. הליברלים יכולים להיות אנשים מאוד סגורים ומסוגרים. אפילו במנהטן גיליתי השבוע שיש לאיש הרבה תומכים. בקיוסק העיתונים לא הייתי היחיד שרכש כמה גיליונות למזכרת, גם כאשר אמא צעירה מקומית הסתכלה עלינו בבוז ואמרה ש"אני לא מכניסה הביתה טומאה שכזו". 

בסופו של דבר, מערכת הבחירות שהגיעה לסיומה הוכיחה לנו כי קלינטון היתה אולי המועמדת ה"נכונה", אבל לא בזמן הנכון. בדיוק כמו שטראמפ נתפס כמועמד "לא נכון", אבל בזמן הנכון. אגב, רק הזמן יוכיח אם טראמפ היה אכן מועמד לא נכון. כאן צריך אולי להזכיר כי במהלך הבחירות היו ככל כנראה (לא כל כך רבים) שחששו ממה שטראמפ יעשה, אבל היו יותר מצביעים שפחדו עוד יותר ממה שהילארי כבר עשתה. כן, גם זה עשה את ההבדל.

 

שתי קדנציות - ודי

הילארי היתה מאוד נרגשת ועצובה כשנפרדה השבוע מתומכיה מול המצלמות. היא זכתה למחיאות כפיים, אבל היא משאירה מפלגה דמוקרטית ללא כיוון. ברני סנדרס, הסוציאליסט, הצליח לערער גם את המועמדות שלה וגם את יסודות המפלגה. אהבו לדבר בקמפיין הזה על הבעיות של המפלגה הרפובליקנית וחזו קריסה של האדומים גם במירוץ לנשיאות, וגם במירוץ לשני הבתים. בסוף, הקונגרס נשאר בידי הפיל והחמור נשאר עם שום דבר. 

החמלה כלפי הילארי תהפוך בקרב מאוד לכעס. היא נכשלה בשתי מערכות בחירות (2008 ו־2016), ואם בוחנים את פילוח המצביעים, את רוח התקופה ואת האישיות שהמצביעים רצו כמועמד, מגיעים למסקנה שהאיש שהיה אמור להוביל את הדמוקרטים בבחירות היה ג'ו ביידן, אבל הילארי החליטה שזאת תהיה היא. היא לקתה בזחיחות, חשבה שמגיע לה כי "בא זמנה", שהגיעה העת שאישה (אף שזה כשלעצמו נכון) תגיע למעמד הרם. היא היתה משוכנעת שתרוץ על הפופולריות של אובאמה, שחזרה ממש לקראת קו סיום למספרים גבוהים, אבל שכחה שהמצביעים האמריקנים גם לא מתלהבים מכהונה שלישית, אלא אם כן קוראים לך רוזוולט ואז תקבל אפילו כהונה רביעית. בפעם האחרונה שאותה מפלגה הצליחה לנצח מערכה שלישית ברציפות היתה כאשר הרפובליקנים ניצחו עם בוש ב־1988. מאז, שתי קדנציות - ודי. 

כל אנשי הנשיא. טראמפ עם סגנו המיועד, מושל אינדיאנה מייק פנס // צילום: אי.פי

קלינטון גם ייצגה את העבר. לא רק בגלל השם, אלא בעיקר בגלל שהיא היתה מסוג המועמדים שרץ על תוכניות, חוקים והצעות מפורטות - ולא על חזון. טראמפ, כמו רייגן ואובאמה, רץ על חזון (גם אם אצל אובאמה זה היה קצת יותר על חלום) וידע לפרוט על מיתרי הרגש, דבר שהילארי פשוט לא יודעת לעשות. היא הפגינה אמנם ידע וכישורים, גם בעימותים וגם בעצרות הבחירות, אבל לא היה לה את הדבר הזה שעושה את ההבדל. הדבר הזה שכל מועמד אמריקני צריך שיהיה לו כדי לזכות בנשיאות. המשהו הנוסף. להיות, כפי שאומרים באנגלית, larger than life. 

רבות דובר על כך ששני המועמדים בקמפיין המשוגע הזה לא היו מלהיבים. רבות דובר גם על העובדה שלשניהם היו אחוזי אהדה שליליים מאוד. ה"וול סטריט ג'ורנל" אף פסק כי היו אלה שני המועמדים הפחות אהודים בהיסטוריה האמריקנית כולה, אבל כאשר הדבר צוין שוב ושוב שכחו להביא בחשבון שלאחד מהשניים - טראמפ - היה את ה"סטאר פאוור" הדרוש. אחרי שתי כהונות של אובאמה, שבהן היו כאלה שנשארו מאחור, אין פלא שמיליונים ראו בטראמפ מושיע. ממש כמו שראו באובאמה לפני שמונה שנים.

באתר פוליטיקו, עוד אתר שלא חזה את הנולד גם אם העריך כי הדבר אפשרי ימים ספורים לפני הבחירות באפשרויות מאוד מוגבלות, הודו כי לא חשבו ש"Trumpquake" (רעידת האדמה של טראמפ) תכה גלים. אבל הוא היכה, ועוד איך היכה. למרות שנכוו בפריימריז, בפוליטיקו לא תיקנו את טעותם.

אין ספק כי מה שראינו השבוע, אותה Trumpquake, היתה כאמור הבעת מחאה. אבל היה בה גם מרד נגד המומחים, נגד וושינגטון, נגד הממסד, נגד העיתונות, נגד הפוליטיקאים, נגד כל אלה שמבקשים להכתיב לאזרח. נגד אלה שסבורים שצריך לנהוג על פי הכללים - שלהם כמובן. טראמפ הוכיח שאפשר לא להיות פוליטיקלי קורקט ובכל זאת להישאר בחיים במירוץ. לא היתה לו תמיכה משום עיתון מרכזי, להוציא ה"לאס וגאס ריביו ג'ורנל".

 

וושינגטון זעמה כאשר בעימות השלישי הצהיר טראמפ כי לא יקבל את החלטת הבוחר אם יפסיד - מחשש לזיופים. בהמשך ביקש להרגיע והודיע כי יקבל את דין הבוחר - אם ינצח, כמובן. במטה טראמפ, שהחליף כמה וכמה פעמים פנים וראשים, דיברו בלי סוף על כך שהבחירות מזויפות (rigged). להילארי היו אולי ניסיון וכהונות רציניות כסנאטורית וכמזכירת המדינה, אבל בבחירות 2016 היו אלה דווקא חסרונות. מבחינת הבוחר, טראמפ עשה אפילו יותר. בזמן שהיא סיירה בעולם על חשבון משלם המסים, הוא עבד קשה ובנה מגדלים.

העובדה שבעלי ההשכלה האקדמית התחלקו שווה בשווה רק מעידה עד כמה הסוקרים טעו. הניגוד בין ה"אפיל" שלו לעומת חוסר הכריזמה שלה, במיוחד במדינות המפתח שבהן יש ריכוז גדול של מיעוטים, עשה אף הוא את ההבדל. הילארי לא הצליחה לגרור לקלפיות את כמות ההיספאנים, האפרו־אמריקנים ובעיקר הצעירים, שלה היתה דרושה. נכון, בעצרת שלה שבה הייתי השבוע, היו הרבה צעירים. אף אחד לא אומר שהם לא הגיעו כדי לראות את מישל אובאמה ולשמוע מוסיקה.

טראמפ הביס את הילארי ביישובים הקטנים של מדינות רצועת הפלדה מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה, בהפרשים אדירים. גדולים אפילו מאשר אצל מיט רומני. 

היא קיבלה הרבה פחות ממה שהסקרים חזו לה, וכפי שהסבירה מנהלת הקמפיין של טראמפ, קליאן קונוויי, ראינו שגם במקרים הכי טובים הילארי לא חוצה את ה־45 אחוזים. כאן הבנו שהיא בבעיה. אין ספק שהילארי לא סיפקה את הסחורה.

אבל צריך לזכור כי הניצחון של טראמפ אינו רק עניין של מזל ומתמטיקה. הוא היה מועמד של פעם בדור, ליתר דיוק של פעם בחיים. הוא הצליח להפוך מדינות כחולות או תכלת, שכבר היו מאופסנות היטב בארכיון אצל הרפובליקנים. מישיגן מאז 1988, וויסקונסין מאז 1984, פנסילבניה מאז 1988.

אפרופו פנסילבניה, היא הפכה השבוע למדינה שבה היה מוקד הרעש של ה־Trumpquake. מעתה ניתן לומר שמי שמנצח במיקרוקוסמוס של מדינת ה־Keystone State צפוי לנצח גם בבחירות לנשיאות. הכיצד קרה שפנסילבניה גנבה למישיגן את הבכורה? כי מעבר להיותה מיקרוקוסמוס (ליברלית במזרח, תעשייתית במערב ומדינה דרומית במרכז), היא גם הבסיס של מדינות המערב התיכון. ניצחון שם משפיע על כל רצועת הפלדה.

 

זו לא גברת, זה אדון

ההיסטוריונים עוד ילמדו כיצד הפך דונלד טראמפ לנשיא ה־45 של ארה"ב. ספרים רבים ייכתבו על הבחירות האלה, שישמשו באקדמיות נושא למחקרים רבים. אנשי מקצוע רבים יעשו חשבון נפש. אלה היו בחירות היסטוריות שייזכרו בעוד מאות שנים. דונלד טראמפ צדק, כשאמר שעות אחדות לפני העימות השלישי לחבורת תומכים שאכלה איתו צהריים כי מה שעתיד להתרחש ב־8 בנובמבר יהיה פי עשרה ממה שאירע בבריטניה ב"ברקזיט".

העיתון "ניו יורקר" הודה השבוע בטעות הגסה. "האמנו בסקרים יותר ממה שראו עינינו", כתבו שם, והמשפט הזה סיכם בדיוק את בחירות 2016. פרשנים ועיתונאים בחרו לראות מספרים, אלא שמי שצריך לשים לב אליהם הם האנשים.

ובדיוק בגלל שאת הנתון החשוב הזה שכחו רבים לראות, הם לא שמו לב שמשהו גדול מתרחש באמריקה. ובדיוק בגלל זה הם לא ידעו להמר נכון על זהות הדייר החדש שייכנס לבית הלבן ב־20 בינואר 2017. זו לא גברת, זה אדון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו