פיל ג'קסון, באמצעות מקורבים, הדליף לעיתונות שהוא לא מרוצה מכמות השימוש שעושה ניו יורק ניקס בהתקפת המשולש. לא משהו שעושה את כותב שורות אלה, כתומך ניקס, מאושר. אנחנו כבר במאמן השלישי שעובד תחת ג'קסון, וכדאי היה לראות לפחות מאמן אחד שהנשיא המהולל תומך בו.
ג'קסון מזכיר מאוד מאמן נודע אחר - פפ גווארדיולה, שצעיר ממנו בשנים ועדיין נמצא כמובן בשיא הקריירה. שניהם נסקו לתהילה על גבו של אחד הענקים ההיסטוריים (מייקל ג'ורדן ולאו מסי), ואז שיחזרו את הצלחתם קצת בתנאי מעבדה: לג'קסון היו שאקיל וקובי בראיינט ולגווארדיולה קבוצה חזקה מאוד של באיירן מינכן מול ליגה גרמנית בינונית.
ג'קסון ופפ יכולים למכור את עצמם ואת גדולתם על אלמנט מאוד מרכזי בספורט: היכולת להוציא מכוכב העל את המקסימום. למען האמת, בעולם שבו קבוצות מוציאות מיליונים על כוכבים ואז מתפללות שהעילוי יתפקד כמצופה - זה לא מעט. אבל איכשהו שניהם אובססיביים להיחשב כמחדשים של המשחק. או מה שמכונה לפעמים "פילוסופיה". הדמיון כמובן מסתיים באיזשהו מקום.
גווארדיולה איבד השבוע את המקום הראשון בפרמייר ליג, שבו החזיק ברצף מאז תחילת העונה - אבל לא מן הנמנע שמדובר במשבר קצר. למרות הפתיחה הטובה, למנג'ר מנצ'סטר סיטי עדיין מצפה עבודה - לעדכן את הכדורגל שלו לאנגליה. ללמוד למשל מהטעויות של לואיס ואן חאל מעבר לכביש. אחת הבעיות כיום בשיטה של פפ - החזקת כדור בלתי מתפשרת - היא שבאנגליה שורקים להרבה פחות עבירות. השופטים לא מרבים לשרוק על תיקולים במרכז השדה ובכך גדל הסיכוי לאיבוד כדור מסוכן. העובדה היא ש"כדורגל פוזשן" לא שלט בכדורגל האנגלי גם בתקופה שבה האנגליות שלטו בליגת האלופות. צריך לחזור כנראה עד ליברפול הגדולה של שנות ה־80 כדי למצוא קבוצה ששלטה בכדורגל האנגלי הודות לשיטה.
אצל גווארדיולה הדבקות באידיאולוגיה לא נראית לי כמו שיגעון גדלות. האוהד לפעמים מתעצבן כשקבוצתו סופגת בגלל הנעת כדור של השוער - אבל גווארדיולה לא משדר למשל את הדוגמטיות של ואן חאל. הוא מחסידי יוהאן קרויף ופשוט מאמין בשיטה. גם התוצאות לא חד־משמעיות: כמה מכוכבי ההתקפה שלו - קווין דה בריינה למשל - כן נראים מצוין בשיטה, אף שבתחילה נראתה לא מתאימה להם. אחרי ניצחון עצום על ברצלונה בליגת האלופות הגיע תיקו מול מידלסברו, ויהיה מעניין לראות אם הכדורגל של סיטי באמת ייראה יותר טוב בתנאי השיפוט האירופי.
שיטת המשולש ופיל ג'קסון היא סיפור קצת אחר. לג'קסון האדם והמנטור יש חלק עצום בהצלחה של ג'ורדן, אבל לשיטה הרבה פחות. התקפת המשולש לא היתה בלוף - אבל היא פתרה בעיה מאוד מסוימת. בשיטה שלמעשה מבטלת את קבלת ההחלטות בהתקפה היא פתרה בעיה אינהרנטית - אם שחקנים כמו בראיינט וג'ורדן היו צריכים לשחק ליד פוינט גארד דומיננטי.
ובכל זאת, ההחתמה הגדולה של הניקס בקיץ היתה דווקא פוינט גארד דומיננטי - MVP לשעבר - דריק רוז. לכפות עליו שיטה שמקטינה מאוד את תפקיד הפוינט גארד? לטעמי לפחות מדובר במהלך תמוה מאוד. ג'קסון נראה יותר ויותר כמי שמנסה להתעקש על חלקו בהיסטוריה המייקל ג'ורדנית.
זיכרון וכדורגל
פיפ"א עלולה לזכות בסופ"ש בהרבה פרסום שלילי - לא דבר זר לה - אם תעמוד באיומה להעניש את אנגליה וסקוטלנד אם אלה יענדו את הפרג האדום במשחק מוקדמות המונדיאל ביניהן. הפרח האדום מסמל את זיכרון הנופלים במלחמות. אנגליה וסקוטלנד טוענות שהן מכבדות את הרוגי כל המלחמות - והן היו מעורבות באחת או שתיים - אבל פיפ"א טוענת שזהו אקט פוליטי.
קל להצביע על הגיחוך שבעניין - כי מדובר במצב שבו שתי הקבוצות עורכות אותה מחווה במשותף. וגם בגלל הסכמה די גורפת בעולם שמדובר בכבוד לחיילי מלחמת העולם השנייה שהביסו את היטלר. אבל פיפ"א צודקת כאן: חללי מלחמות יש במקומות רבים אחרים. עליהם אין כל הסכמה. הנצחת חללי מלחמות בכדורגל היא מדרון מאוד חלקלק. באמת בעיה שעדיף שהכדורגל הבינלאומי לא ייכנס אליה.
