"לפני 32 שנים עליתי לישראל ברגל דרך סודאן", אומרת יָקֶבֶה אנבייה בעיניים אדומות מבכי. "הלכתי חודש ברגל עם תינוק בן חצי שנה, בדממה מוחלטת. המוות ארב לנו בפינה בכל רגע נתון. אבל היום אני מבינה שמה שעברתי אז הוא כלום לעומת מה שקרה לי עכשיו".
יקבה יושבת עם בעלה אַטְנָפוֹ בדירתם הצנועה בשכונת קריית משה שברחובות, מבטם כבוי וארשת הכאב שעל פניהם צורבת את הנשמה. כשבועיים חלפו מאז שבנם ברוך, בן ה־18 וחצי, נרצח בקטטה, השבעה כבר הסתיימה, אבל זרם המנחמים לא פוסק. פנסי הרחוב הכבויים, החזות המוזנחת של הבניין ותיבות הדואר השבורות מקדמים את פני הבאים, מובילים אותם דרך חדר מדרגות ישן אל הקומה השלישית.
המילים לא מנחמות. רק לפני כשישה חודשים קברו יקבה ואטנפו את בנם אשר, בן ה־23, ששם קץ לחייו בתלייה בחצר הבניין. הוא היה מכור לסמים, עבר ניסיונות גמילה כושלים ולקה בדיכאון. עכשיו נחתה עליהם מהלומה נוספת.
ברוך היה האור של הבית, הם אומרים. האור של השכונה. ילד טוב, שתיכנן את עתידו בקפידה. התרחק מסמים ומאלכוהול ונמנע מלהסתבך בקטטות, למרות הסביבה רווית האלימות והפשע. החודש היה אמור להתגייס, חיכה בקוצר רוח להגשים את חלומו ולשרת בחיל ההנדסה הקרבית.
"אין אחד בשכונה הזו שיכול להגיד עליו משהו רע", אומר האב ומוחה את הדמעות. "הוא תמיד עזר לשכנים להעלות את סלי הקניות הביתה. רק היה רואה אותם מהחלון, וכבר רץ למטה. כזה הוא היה. ואז בא עשב שוטה ורוצח לי אותו. את מבינה כמה אני כואב עכשיו? אם זה קרה לברוך שלי, אז אף אחד לא מוגן פה בשכונה. זה יכול לקרות לכולם. הגיע הזמן שיעקרו את הפשע מהשכונה הזאת כדי שלא תגבה אפילו עוד קורבן אחד".
ראש העיר רחמים מלול, שבא אל ביתם זו הפעם השלישית מאז הרצח, מקשיב לטענות הקשות שמעלים ההורים ובני משפחה נוספים, ומבטיח שבעתיד הקרוב תשנה השכונה את פניה. "השכונה הזו יקרה לליבי, ואני עמל על תוכניות שישנו את פניה", הוא אומר להם. "כל הבניינים הישנים האלו ייהרסו בעתיד הקרוב, ובמקומם ייבנו חדשים. הקמתי נקודת שיטור בתוך השכונה שתפטרל, עברתי עכשיו ברחובות וראיתי שהפנסים דולקים".
• • •
אטנפו (58) עבד במפעל ליצור מסיכות אב"כ שלאון שבקריית גת. בעקבות מחלת האסתמה שהתפתחה אצלו, הוא מקבל היום הבטחת הכנסה. יקבה (51) היא עובדת ניקיון. הם עלו לארץ ב־1984 מהכפר סרמלה במחוז גונדר שבאתיופיה והביאו לעולם שבעה ילדים.
חגי (32) הוא היחיד שנולד באתיופיה. הוא מתגורר היום בפתח תקווה, נשוי ואב לילד ועובד כנהג אגד; אורלי (30) היא נהגת אוטובוס בחברת אפיקים, נשואה ואם לשניים ומתגוררת בקריית משה, לא הרחק מבית הוריה; חיים (27) הוא נהג משאית, נשוי ומתגורר עם אשתו בבית הוריו; אשר (23) שם קץ לחייו; שי (22) עובד בחברת אסם ומתגורר עם הוריו; יצחק (20) הוא לוחם בגבעתי; וברוך.
במשך 14 שנים התגוררה המשפחה בקריית גת. ב־1998 קנו ההורים את הדירה ברחובות ועברו להתגורר בה עם ילדיהם. המכרים מספרים על משפחה חמה ומלוכדת, שזוכה להערכה בקרב העדה. כל הילדים שירתו בצבא, השתדלו להתרחק מהפשע והפכו מודל לחיקוי בקרב הסביבה הקרובה. ההורים אינם שולטים בעברית עד היום, ואת דבריהם בשיחה מתרגם מאמהרית אחיו של האבא, א'.
אשר היה ילדם הרביעי של יקבה ואטנפו. בגיל 15 הוא התמכר לסמים, ומאז נכנס ויצא בשעריהם של מוסדות גמילה, ללא הועיל. הוא התגורר בבית ההורים בקריית משה, ובאפריל האחרון, כשלא חזר הביתה, יצא אביו לחפשו. קצת אחרי חצות דפק בן השכנים על דלת הבית ובישר להורים שאשר תלוי בחצר.
ההורים מיהרו לחצר ומצאו את בנם עדיין בחיים. במשך שלושה שבועות הוא נאבק על חייו בבית החולים, עד שב־15 במאי גופו נכנע. "כל כך כאב לי עליו", אומרת אמו בקול רועד. "רצתי בשבילו לכל מקום, ביקשתי עזרה מהרווחה, לקחתי אותו לגמילה כמה פעמים. לרגע לא ויתרתי עליו. אבל בכל פעם הוא חזר לסמים, כי זה מה שהוא הכיר פה בשכונה".
אורלי: "פחדנו לספר לברוך את האמת, כי הוא היה מאוד קרוב לאשר. מבחינתנו הוא תמיד היה הילד הקטן שצריך לשמור עליו, ורצינו שימשיך בלימודיו ויסיים את שנת הלימודים האחרונה שלו כמו שצריך. אז במשך שבוע הצלחנו להסתיר ממנו שאשר תלה את עצמו, רק אמרנו לו שהוא מאושפז בבית חולים במצב קשה. אבל הוא שמע לחשושים ודיבורים מסביב, והבין לבד. הוא לקח את זה קשה מאוד, כמו כולנו".
משפחת אנבייה, בטרם שכלה שניים מבניה. אשר במרכז התמונה, ברוך למטה משמאל
ברוך נרצח ביום חמישי, 20 באוקטובר, בעיצומו של חג הסוכות. כמה שעות לפני הרצח עוד ישב עם משפחתו בסוכה שבחצר הבניין. "צחקנו יחד ונהנינו", אומרת יקבה, "לא היה שום סימן שאלה השעות האחרונות שלנו במחיצתו".
בסביבות השעה 3:50 לפנות בוקר התקבל במוקד 100 של המשטרה דיווח על זעקות ועל צעיר ששרוע על הקרקע ליד המתנ"ס המקומי. במקום שהו באותה עת שני זוגות, שבהמשך הצטרפו אליהם בני נוער נוספים. כשהחשוד ברצח, גביהו טגנה (21), הגיע למקום, התפתח בינו לבין ברוך ויכוח, שהוביל לקטטה. על פי הפרסומים, הוויכוח היה על רקע רומנטי, ובסופו דקר הרוצח את ברוך שלוש פעמים בפלג גופו העליון.
טגנה, תושב השכונה, ברח מהמקום עם הסכין, ובעזרת שתי צעירות שהיו במקום, אחת מהן בת זוגו, מצא מסתור בדירת חבר בפתח תקווה. שלושה ימים לאחר המעשה נלכד והודה, אך טען להגנה עצמית. במהלך השחזור אמר שראה את חברתו סופגת מכה מברוך וניסה להגן עליה, אולם החוקרים מעריכים שהוא תיכנן מראש לדקור את אנבייה, בגלל סכסוך ביניהם.
"בסביבות ארבע לפנות בוקר שמענו דפיקות חזקות בדלת", מספרת האם. "חשבתי שזה ברוך שמעיר אותי, כי הוא שכח את המפתח, אבל זה היה השכן. הוא אמר שברוך נפצע ונלקח לבית החולים. לא שיערנו שזאת פציעה חמורה, אמרנו לעצמנו שבתוך יום־יומיים הוא יחזור הביתה".
יצחק, אחיו של ברוך, שמשרת בגבעתי, שהה באותו יום בבית בחופשה מהצבא. הוא מיהר להתלבש והסיע את הוריו לבית החולים קפלן, מרחק נסיעה של עשר דקות.
"כשהגענו, לא הרשו לנו להיכנס לחדר המיון", מספר אטנפו בעברית מעורבבת באמהרית. "הכניסו אותנו לחדר צדדי. לאחר מספר דקות הגיעה לחדר עובדת סוציאלית. זו היתה אותה עובדת סוציאלית שדיברה איתנו כשהבן שלי אשר התאבד. ברגע אחד הבנתי שזאת הולכת להיות הבשורה הקשה מכל".
"כולנו היינו בהלם מוחלט", מספר רס"ב א', דודו של ברוך, שהגיע מייד לבית החולים. "ניגש אלינו רופא שסיפר שברוך הובא ללא רוח חיים, והרופאים נאלצו לפתוח את בית החזה שלו כדי להנשים אותו, אבל ללא הצלחה. ההורים בכו מאוד, המעמד הקשה החזיר אותם בבת אחת לטראומה ממותו של אשר. שוטר שהגיע סיפר שהיתה קטטה, שבמהלכה ברוך נדקר. וזה ילד שהיה רחוק מריבים ומקטטות מרחק שנות אור.
"אטנפו חתם על אישור לנתיחת הגופה, ואז שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להיכנס לראות אותו.
"נכנסתי עם ההורים לחדר שבו שכב ברוך ללא רוח חיים. האחים שלו, יצחק ואורלי, לא רצו להיכנס. הם לא יכלו לעמוד במעמד הזה".
אטנפו מספר שברוך שכב על המיטה בעיניים פקוחות. "הוא נראה שליו ורגוע, כאילו עוד רגע יקום מהמיטה ויחייך אלינו את החיוך שלו. ניגשתי אליו ונישקתי אותו. הרמתי את הסדין כדי לראות את הדקירות, ואז הרמתי לו את הראש. חשבתי שבעוד רגע הוא יקום. צעקתי לו, 'ברוך קום, ברוך קום', אבל הוא לא ענה.
"הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לשים קץ לחיי. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות יותר. הוא היה בן הזקונים, תמיד אמר שהוא ידאג לנו ויטפל בנו, ועכשיו הוא כבר לא פה. היה קשה לי לעזוב אותו שם ככה, לבד. הילדים משכו אותי החוצה.
"כשהגענו הביתה, המחשבות כבר התחילו להתבהר. הסתכלתי מסביב וראיתי שיש לי עוד ילדים ויש נכדים שצריכים אותי, ואני צריך להיות חזק בשבילם".
"אני לא הספקתי לנשק ולחבק אותו", אומרת יקבה בקול חרישי. "ברגע שנכנסתי וראיתי אותו שוכב עם עיניים פקוחות, א' פחד שיקרה לי משהו ומשך אותי משם. אני רק זוכרת שראיתי שחור בעיניים".
את מצטערת שלא נפרדת ממנו כמו שצריך?
"לא. הוא איתי כל הזמן, גם עכשיו, ואני בטוחה שהוא ימשיך להיות איתי כל הזמן.
"אני לא יודעת איך החיים יימשכו בלעדיו, אבל אין לנו ברירה. אני רק רוצה לדעת שברוך יהיה הקורבן האחרון של האלימות הזאת שיש בשכונה. אשר וברוך היו שני פרחים, ילדים זהב. אשר התאבד כי הוא לא השתלב, וברוך נרצח בגלל נער אחר שלא השתלב והפך להיות אלים מאוד. איך שלא מסתכלים על זה, חיים של ילדים נהרסים פה. צריך לשים לזה סוף".
"ברוך נולד עם חיוך שליווה אותו כל החיים שלו", אומרת אמו בכאב. "תמיד צחק, תמיד הצחיק את כל המשפחה. הוא לא ידע לעשות רע, רק טוב יצא ממנו.
"הוא סיים את תיכון עמל במגמת חשמל. היו לו ידי זהב. אני זוכרת שביום שבו הוא נרצח ישבנו בסוכה ולא היה חשמל. הוא כעס עלי שלא אמרתי לו לסדר את זה, כי הרי הוא היה חשמלאי.
"הוא מאוד אהב כלבים ובעלי חיים, ואפילו עשה קורס אילוף כלבים דרך המתנ"ס. תמיד אמר שאם לא יתקבל להנדסה קרבית, ילך לעוקץ. בסוף הוא הלך לקבר בלי להגשים את החלומות שלו".
אחותו אורלי, שהיתה קשורה אליו מאוד, מקשיבה לאמה, והדמעות לא מפסיקות לזלוג. "למרות שברוך היה בן הזקונים המפונק, הוא גם היה הילד שתמיד עזר. היינו מסנג'רים אותו כל הזמן, והוא אף פעם לא קיטר. תמיד עשה מה שאמרו לו. הוא היה מכין לנו סלט, שניצל וצ'יפס, ואהב מאוד לבשל. תמיד דאג שכולנו נבוא לאכול איתו. רצה את כולם סביבו כל הזמן.
"הדבר הכי בולט בו היה החיוך הזוהר שלו. לא היה אפשר לעמוד בפניו. בזכותו הוא תמיד השיג כל מה שרצה. אני זוכרת שיום אחד הוא בא והניח טפסים על השולחן והתחיל לדבר על כל מיני דברים מסביב, עד ששאלתי אותו מה הטפסים. כבדרך אגב הוא אמר שצריך לחתום עליהם כדי שיוכל לנסוע לאילת עם הכיתה. אמרתי לו, 'מה הבעיה? תביא, אני אחתום לך'. ואז הוא אמר שצריך גם לשלם כסף. את חושבת שהוא לא קיבל? ועוד איך קיבל. הוא יצא לאילת כמו כולם, ולא היה מאושר ממנו.
"את הגיוס שלו הוא לקח ברצינות רבה. הלך לקורס כושר כהכנה לגיוס והשקיע את כל כולו. היו לו שאיפות להפוך את הצבא לקריירה, כמו שלושת הדודים שלו, האחים של אביו, שמשרתים בקבע. עד הגיוס הוא עבד ביינות ביתן".
אביו מספר שלא ידע כלל שבנו התקבל לשרת בהנדסה קרבית. "כשעליתי לארץ הייתי בן 25 ועברתי הכשרה של שמונה חודשים בהנדסה קרבית, כדי שאוכל לעשות שם מילואים. ברוך רצה ללכת בעקבותיי ולהפתיע אותי. הוא לא הספיק לספר לי, שמעתי את זה מהחברים שלו אחרי שהוא מת.
"הוא רצה שאתגאה בו, ועכשיו נשארתי פה בבית בלעדיו. אני כועס על עצמי. אולי יש לי מזל רע, שגורם לי ככה לאבד את הבנים שלי".
אורלי: "רק בהלוויה הבנתי בכמה אנשים הוא נגע ולכמה היה מחובר. כולם באו לנחם והתקשו להאמין שמדובר בברוך. המנהלת של התיכון שלו באה לשבעה וסיפרה לנו שבראש השנה ברוך בא לאחל לה שנה טובה. כמה ילדים את מכירה שחוזרים לבית הספר שבו הם למדו כדי להגיד חג שמח? זה רק מראה איזה ילד נדיר הוא היה. כמו אבן טובה שזורקים לנהר ועושה עיגולים במים, שמשפיעים על כולם. הוא הפיץ את הטוב שלו גם בתוך המשפחה וגם במעגלים הרחבים יותר, שנחשפנו אליהם בהלוויה ובשבעה".
"ברוך לא היה חמוש ולא היה סכנה לאף אחד". יקבה ואטנפו // צילום: אריק סולטן
• • •
שכונת קריית משה נחשבת לאחת השכונות הצפופות בארץ, בעלת הריכוז הגבוה ביותר של עולים מאתיופיה. גרים בה 6,890 תושבים, קרוב למחציתם יוצאי אתיופיה. 542 משפחות שמתגוררות בשכונה מוכרות על ידי שירותי הרווחה בעיר, ו־107 משפחות מוגדרות כמשפחות בעלות הכנסה נמוכה ונזקקות לסיוע כלכלי.
בני המשפחה זועמים על הרשויות בגלל תחושה שהשכונה הוזנחה במשך שנים. "את מבינה מה עשו פה?" שואל רס"ן י', דודו של ברוך. "לקחו את כל האתיופים ושמו אותם במקום אחד. יצרו מעין גטו כזה. פה זה לא ישראל ולא אתיופיה. התושבים שגרים כאן כלואים במין אזור דמדומים, שלא מאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית כמו שצריך.
"אני גר ברחובות, לא רחוק מכאן, אבל כשנכנסים לקריית משה זה נראה כמו עיר אחרת לגמרי. התחושה היא שזאת השכונה שכולם מעדיפים לשכוח. תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה להתעסק בו.
"איך יכול להיות שבמשך תקופה מאוד ארוכה אין פה אור ברחובות? זה מאפשר לבני הנוער לשבת בחושך ולעשן סמים, לשתות אלכוהול ולהסתובב עם סכינים, בלי שאף אחד יראה אותם. רק שלושה ימים אחרי הרצח של ברוך, ובעקבות הפרסומים בעיתונים, העירייה תיקנה פה את התאורה.
"את יודעת שבמשך כמעט שבוע הדם של ברוך לא נשטף מהמדרכה? זה נראה לך הגיוני? את רואה מצב כזה קורה במרכז העיר, או בכל שכונה אחרת? מה זה אם לא זלזול?"
רס"מ ע', דוד נוסף, שמשרת בחיל האוויר, אומר כי "המסגרות החינוכיות נמצאות אמנם מחוץ לשכונה ויש בהן אינטגרציה, אבל בסוף היום כולם חוזרים לפה. ההורים מדברים אמהרית, הילדים ילידי הארץ מדברים עברית. אין ביניהם שיח שבו הם נפגשים. העובדה הזו הותירה את ההורים ללא סמכות הורית, ואת הנוער ללא הכוונה וחינוך. במקום שבו יש מצוקה כזאת, גורמי פשע נכנסים ומנצלים את העובדה הזאת לטובתם".
הוא לוקח אותי לסיבוב ברחוב הראשי. "את רואה את הרחוב ההוא ואת הרחוב שבצד השני? אלה רחובות שאסור לנו להתקרב אליהם. סוחרי סמים מנהלים אותם. כל הרחוב מרושת במצלמות, יש שם כלבי שמירה, ואפילו השוטרים לא נכנסים לשם. קל להתעלם מהם, אבל אני מפחד מהיום שבו שני הרחובות האלו יגדלו לעוד רחובות, עד שישתלטו על כל השכונה.
"איזה עתיד יכולים להעניק פה לילדים? באתיופיה הייתי כבר בגיל 6 רועה צאן ולא פחדתי להסתובב לאור ירח. פה אני מפחד. זה נראה לך הגיוני שאחרי שהגענו לארץ בדרך לא דרך והגשמנו את החלום הציוני, נפחד להסתובב כאן ברחובות?"
• • •
אטנפו אומר שבנו היה יכול להיות היום בחיים, לו רק התייחסו הרשויות ברצינות להתרעות של המשפחה כלפי הרוצח. "במהלך השבעה האבא של החשוד ברצח ביקש רשות לבוא ולנחם אותנו. לא היינו חברים, אבל אנחנו מכירים אחד את השני מהשכונה. הסכמנו שהוא יבוא, הרי למה הוא אשם שהבן שלו יצא מין שטן כזה, שמסוגל לרצוח ילד חף מפשע?
"כשהוא בא, הוא השתטח על הברכיים שלי, בכה וביקש מחילה. הוא סיפר לי שהבן שלו היה מאוד אלים במשך תקופה מאוד ארוכה, ושהוא בעצמו פנה למשטרה וביקש את עזרתם, כי הוא איים לרצוח אותו. אבל הוא אמר שבמשטרה לא עשו עם זה כלום".
בתקשורת פורסם שברוך היה שיכור, על סמך בקבוקי שתייה רבים שהיו במקום.
"אני לא מופתע שהיו שם בקבוקים, זה חלק מהנוף של השכונה הזו. מאוד קל לבוא ולהאשים מייד בשכרות. אם ברוך היה שיכור, אין לי ספק שהרופאים בבית החולים היו אומרים לי את זה, וגם השוטרים. אני יודע בוודאות שהוא לא היה שיכור ולא שתה. הוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
החשוד ברצח טען שזו היתה הגנה עצמית.
"בינתיים מי שהסתובב עם סכין ודקר זה הוא. ברוך לא היה חמוש ולא היה סכנה לאף אחד, אז על איזו הגנה עצמית הוא מדבר? לפי איך שאני רואה את זה הוא תיכנן לרצוח אותו. הוא דאג להביא איתו את הסכין, ואחרי הרצח גם דאג להעלים אותו, כדי שלא יישארו ראיות. הוא התחבא שלושה ימים, ובזמן הזה גם הספיק לתאם גרסאות עם כל מי שהיה שם. הכי מקומם אותי זה שבזמן שאנחנו בתוך האבל שלנו, הוא מתראיין וטוען להגנה עצמית.
"הדבר היחיד שאני רוצה כרגע זה שהדין ימוצה עם האשמים מבחינתי, הצעירות שסייעו לו להסתתר ולהעלים ראיות אשמות לא פחות ממנו. אני רוצה שבפעם הבאה שבני הנוער האלה ייקלעו לקטטה, הם יחשבו פעמיים לפני שהם מרימים סכין ולוקחים חיים של ילד תמים. אם ייתנו לו עונש קל, זה יהיה כאילו רצחו לי את ברוך פעם נוספת.
"אני יודע שהעונש לא יחזיר את ברוך. אני אצטרך להשלים עם העובדה שהקרבתי קורבן בגלל השכונה הזאת. אבל לפחות אני רוצה לדאוג שהוא יהיה האחרון. אני מבקש מכל בעלי התפקידים הרלוונטיים להתגייס למען השכונה והתושבים שחיים בה, ושרק רוצים לחיות פה בשלום ובלי פחד".
michali100@gmail.com