"עוד הפור לא נפל", כתב נתן אלתרמן בעניין יהודי־סובייטי, ומילותיו יפות גם למאבק על כס הנשיא ה־45 של ארה"ב. שיטות הדגימה השונות של הסקרים והטעות הסטטיסטית המוכרת מונעות חיזוי אמין. המומחה לאמריקה הפרופסור איתן גלבוע התבדח השבוע כי ערב יציאה לקרב נאמר לרפאל (רפול) איתן כי יש 1 אחוז סיכוי לגשם. לא, פסק הרמטכ"ל מתל עדשים, יש 50 אחוז - או שיהיה גשם או לא. כך בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ. שלשום הצביעו הסקרים על פער של אחוז לטובת הרפובליקני, אתמול לטובת הדמוקרטית, אבל לבסוף זה או־או. כמו באנקדוטה על "רפול".
ההכרעה אינה ניתנת לחיזוי מפני שמתקיימת בתנאים שבהם פוקד את ארה"ב רעש אדמה חסר תקדים. אמריקה הלבנה נלחמת בקואליציית המיעוטים שבנה ברק אובאמה, וההכרעה היא בין הטרדות מיניות לבין מסרונים אסורים, ומי נביא ויידע? דבר אחד ברור: בדיוק כמו ברעש אדמה גם באמריקה הזעזוע לא יפוג ביום הבחירות. לאחריו יהיו עוד רעשים רבים, בעוצמה חלשה יותר, אבל עדיין עם יכולת הרס גבוהה.
אם הילארי תיבחר, ואפילו לא יהיה ערעור על התוצאות כפי שאירע בהתמודדות בין ג'ורג' וו. בוש לבין אל גור, ייפתח מייד הליך הדחה בבית הנבחרים. היא תחיה בצילו לאורך תקופת כהונתה אף שהסיכוי להפילה אינו גבוה מפני שדרוש לכך רוב מיוחס בסנאט.
אם טראמפ ייבחר, יתחדש גל התלונות על הטרדות מיניות. רפובליקנים רבים יסייעו ליריביו. הבחירות ייערכו רק בעוד חמישה ימים, אבל תוצאה אחת כבר ידועה - מנהיגת העולם החופשי תצא מהן שסועה וחבולה. ולדימיר פוטין ובשאר אסד וויקיליקס כבר ניצחו. לרעת כולם.
הטעות של תושבי עמונה
עד לפני כמה ימים שמעו אישי ציבור רבים מפי בנימין נתניהו כי "לא יהיה חוק הסדרה" בעניין עמונה. מפני שלא נותר זמן ומפני ששופטי בג"ץ לא יניחו וד"ר אביחי מנדלבליט אינו משתף פעולה, וחשוב מכל - מפני שברק אובאמה מתגורר בבית הלבן עד ינואר 2017 וכל מהלך כזה עלול לגרום לו לתת אור ירוק להחלטה במועצת הביטחון המכירה בקיומה של פלשתין. אין מכה גדולה מזו לממשלה.
האם שינה נתניהו את עמדתו? או שהניח "לנערים לשחק לפנינו", והירשה לארבעה ח"כים מהליכוד ומהבית היהודי להשתעשע בטיוטת חוק עקרה? רק הוא יודע.
חוק ההסדרה מוצא כף זכות חלקית למי שהתיישב על דעתו על אדמה פרטית של פלשתיני. יוזמיו מגוננים על 2,500 יחידות דיור, שהוקמו תוך השתלטות על קרקע פרטית ביהודה ובשומרון. הליכוד שב לשלטון ב־2009 וכבר אז עמדה על הפרק סוגיית פינוי עמונה ולא הכין חוק הסדרה. עתה זה מאוחר וחפוז וחפיף ושקוף, והצעד הנכון מבחינת המתנחלים ואוהדיהם אינו להכות בשלטון החוק לטובת 20 בניינים ממזרח לעפרה אלא דווקא לפנותם, וליזום חקיקה לאחר מכן.
אז, כאשר שימת הלב של הציבור בארץ והממשלות בעולם לא תהיה נתונה עוד לסוגיה יהיה אפשר, אולי, להעביר את חוק ההסדרה בלי "לעשות גלים". אך זה לא יקרה מפני שאין אישיות רבנית בהתנחלויות המסוגלת להתייצב ולהציע אסטרטגיה כזאת. כולם נזקקים להצלחה רועמת כאן ועכשיו, וכך מובל ציבור רחב ונבון של מתנחלים לעימות עם שאר האומה המבקשת לגונן על שלטון החוק ובראשו בג"ץ.
דווקא מנקודת ראותם זו טעות מובנית.
קרב של אגו נגד אגו
אילו יכולתי ללחוש על אוזנו של בנימין נתניהו, הייתי מאחל לו שלא יראה במימוש כוונתו לפרק את תאגיד השידור הציבורי. למען כלל ישראל? כן, ולא פחות מכך למענו.
כמנחה התוכנית "ערב חדש" אני בעל עניין בתוצאה מסוימת, וממילא ראוי שלא אחווה דעה בנדון. הרי התאגיד קם בחטא ויפורק (אולי) בחטא, וחטא ינטרל חטא.
נתניהו נקלע למאבק בלהט בלתי מידתי. הוא כמו אחוז בולמוס להגיע ליעדו. בעבור עובדי רשות השידור והתאגיד גם יחד זו שאלת פרנסה גורלית, אך מבחינתו כראש הממשלה מדובר בעניין חשוב אך משני, שמעניין פלח דקיק בציבור. לא התאגיד יכול לגרום לתבוסתו בבחירות הבאות, ולא רשות השידור היא הגורם המסוגל לסייע לו בניצחונו. זה קרב שכולו אגו נגד אגו. בעיקר נתניהו מול משה כחלון.
מאז לא עלה בידו לסכל את בחירת ראובן (רובי) ריבלין לנשיא לא ידע נתניהו טעמו של כישלון, ומכל מקום לא ספג עונש פוליטי. הוא ניצח במערכת בחירות שנראתה אבודה ונאבק בברק אובאמה בלי להישרט, והתערב לקידום מתווה הגז ובעבודות הרכבת בשבת עד כי לעיתים נראה היה כי מדובר בממשלה של איש אחד.
משה (בוגי) יעלון נאלץ לפרוש. ישראל כץ ננזף. יצחק הרצוג שילם את מחיר המו"מ על הצטרפותו האפשרית לממשלה, לא נתניהו שישב במו"מ בדיוק כמותו. בפועל לא ידע תבוסה. אפילו לא בהחלטת בג"ץ שהניחה כבלים דקיקים בלבד על כפות ידיה של הממשלה בסוגיית הפקת הגז.
תוצאות כאלה מחזקות את תחושתו, שהכל מצליח; שהוא יכול לכולם; שהרוב המכריע ינהה אחריו אם יוביל מהלך ואם יחזור ממנו. הניסיון בכל הדורות מלמד כי זה מצב בעייתי לכל מנהיג, יהיה מוצלח ככל שיהיה. כלל זה חל גם על נתניהו, והאירוע שיכול לצנן את נוכחותו הסוערת בזירה הוא דווקא בלימת שאיפתו בנושא שעם כל חשיבותו אינו מן המרכזיים והגורליים.
דבר לא יקרה לחוזקה של הממשלה היציבה בראשותו אם לא תתמלא משאלתו בסוגיית השידור הציבורי. בלימתו בעניין השידור הציבורי תמחיש לו את התועלת שבמגבלות הכוח.
גאוות השבט
באמצע השבוע טילפנה אישה אלמונית. היא התייחסה לפרסום שמשפחת אליהו מרידור המנוח - פרקליט וח"כ ומפקד אצ"ל בירושלים - העלתה את זכרו במלאות 50 שנים למותו ובציינה כי כל־כולה על בנותיו ובניו ונכדיו וניניו חיים בארץ. זה שימח אותך? חקרה. כמובן, השבתי לה, אני רואה בירידה את הפניית העורף המבישה של הדור הצעיר והופעתה מחדש של מחלת סיר הבשר שבה לקה העם היהודי מאז ירד למצרים.
ובכן דע לך, הוסיפה, גם השבט שלנו המונה 53 מתברך בכך שכולם בארץ. מובן ששמחתי מאוד. מי את? שאלתי. היא הגננת תלמה ברנר. נשואה לנכדו של הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח בידי ערבים לפני כ־95 שנים סמוך ליפו.
באמת מרנין. מה שמזכיר גם את טענתו הנכונה של בנימין נתניהו כי בארץ התפתחה "תעשיית דכדוך". היא חורגת מן הביקורת הלגיטימית למין רצון אפור כהה לתאר כל דבר בכיעורו. מין דווקא. מין הלקאה עצמית. מסכים עימו. בעיקר אם נכונה הטענה שהשמיע בהיפתח מושב החורף של הכנסת כי הירידה מהארץ פחתה מ־20 אלף בשנה בתחילת המאה ה־21 ל־6,000 לפני כשנתיים. חבל על כל אחד. בכל זאת נתון מעודד.
משכילים לעשות
עוד נתון מרנין: יבוא על הברכה הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהודיע כי צה"ל יממן לימודי תואר ראשון לכל לוחם אשר יסיים את שירותו כחוק (גם למי שירצה ללמוד מקצוע טכני). יתחילו בלוחמים ובחיילים בודדים ובבני מיעוטים, ואם ירצו להחיל זאת גם על תומכי לחימה ולאחר מכן אפילו על ג'ובניקים יידרשו תרומות של כ־700 מיליון שקלים. עתה הסכומים קטנים יותר.
הרמטכ"ל איזנקוט. התכנית "ממדים ללימודים" - בשורה // צילום: קוקו
שמעתי על התוכנית לפני כחודש ולא האמנתי. הכל דיבורים. עד שפורסמה הודעה רשמית, ואין בשורה טובה מזו לא רק לצה"ל אלא גם במידת מה לחוגי לימוד מידלדלים באוניברסיטאות הצריכים לזריקת עידוד.
האמת היא שיש כבר יחידות עילית כמו סיירת מטכ"ל ושייטת 13 שבוגריהן תורמים את לימודי התואר הראשון לבאים אחריהם. אך ההשקעה אינה צריכה להצטמצם ליחידות המיוחדות אלא לחטיבות הרחבות. בשנים קודמות נהג בנימין נתניהו לומר כי לא צריך להעניק לנזקקים דגים למאכל אלא חכה לדוג אותם. ההודעה של איזנקוט עונה על ההגדרה הזאת.
ההחמצה של מרצ
הגילויים של עמרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" על התנהלותו של רחבעם (גנדי) זאבי עוררו מאוס. לא רק יחסו לחיילות הכפופות לו אלא גם שיתוף הפעולה עם העבריינים. אחד מהם טוביה אושרי סיפר כי לבקשתו טמן חומר נפץ בפתח דירתה של העיתונאית סילבי קשת שמתחה עליו ביקורת. מעורר ביעותים.
בכל זאת לא היו חברי מרצ צריכים לנטוש את הדיון שעסק בזכרו במליאת הכנסת. נכון יותר לומר מילים בזכות פועלו הביטחוני ולמתוח ביקורת על אופיו השלילי בלי ציפורן דוקרת, ולהציע את ביטול יום הזיכרון המיוחד, ולהאזין.
ח"כ גלאון. מרצ לא היתה צריכה לנטוש את הדיון // צילום: דודי ועקנין
מי שאינו יכול לסבול דיון כזה טרם הפנים את הכלל היהודי מסכל הפורענויות - "אל תפרוש מהציבור". החמצה.
ההוכחות של שחל
על שולחנו של בנימין נתניהו נחת השבוע מכתב דו־לשוני בעברית ובערבית. שיגר אותו השר לשעבר משה שחל.
לאחר הסכם אוסלו הטיל עליו יצחק רבין להיפגש עם פייסל חוסייני ולדון בעתיד ירושלים. שחל הוא למדן כפייתי, וצוות מזרחנים ליקט בעבורו קטעים מספרי מלומדים ערבים אשר הכירו בזיקה היהודית להר הבית והתייחסו במפורש למקדש שלמה.
השר לשעבר שחל. שלח מכתב לרה"מ // צילום: קוקו
עתה, לנוכח ההצבעה באונסק"ו, שהתעלמה ממעמד היהודים בהר הבית ובירושלים, שיגר שחל את הציטוטים לנתניהו. כעבור יומיים פגש באולפן טלוויזיה את השגריר לאונסק"ו כרמל שאמה הכהן. גם הוא קיבל את הצרור. כל דיפלומט ערבי שהצביע באו"ם כאילו "היהודים - יוק" בירושלים יסמיק.
בנק למירוק עוונות
ההורמונים נעים במהירות בבנק הפועלים. רק הסתיימה פרשת המין הכפולה שחשף איש העסקים המנוח מוטי זיסר, והשבוע הודיעה ד"ר אילנה דיין מ"עובדה" כי הבנק שילם הון תועפות (4 מיליון שקלים) כפיצוי לעובדת שהתלוננה כי המנכ"ל ציון קינן הטריד אותה מינית.
בנק הפועלים רצה לסיים את הפרשה בין כתליו (גם לדתיים הלאומיים יש מוסד פנימי לטיפול בפרשיות כאלה, ורק לעיתים הן מגיעות למשטרה). השופט בדימוס סטיב אדלר קבע שלא היתה הטרדה, ובכל זאת המתלוננת תקבל כספים רבים, מעין "דמי לא יחרץ".
הבנק לא דיווח על כך לדירקטוריון. לא לציבור ולא לבורסה. אך הציבור מימן את דמי השתיקה. מדוע, בעצם? מי שקנה את מניית בנק הפועלים לא הירשה לשלם מכספו למירוק עוונות. הייתי רוגז וחש "פראייר" אילו היה לי חשבון בבנק הפועלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו