השנה 1978. בסיס מודיעין קטן, אי שם בסיני. סגן מפקד הבסיס כופה את עצמו על חיילות בכוחנות, כמעט בגלוי. מצפונו של דדה, חייל בבסיס, מתעורר והוא מעז לצאת כנגד המפקד ואגב כך סוחף אחריו חיילים נוספים, הדבקים בו ובמטרתו למרות העונש הצפוי להם.
שייתכן שהכלא הצבאי לא מרתיע את דדה. אולי קל יותר לשאת את המאסר על פני ביקור בבית, כי למאסר יש סוף, ומנגד, מי יודע מה צפוי לאמו - המתמודדת עם מחלה קשה. שתי ההתמודדויות שנקרות בדרכו של דדה, יש בהן מן הבדידות והתוגה. אך במפתיע, צומחות מתוכן גם שותפות, קרבה ורעות.
"במפתיע" היא מילת מפתח בכל הנוגע ל"הקמע של דדה", רומן הביכורים המצוין של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. התפאורה, עיקרי העלילה והשפה המדודה יוצרים יחדיו ציפייה ראשונית לרומן עגום, שתחילתו קשה ואחריתו מי ישורנה, תחת שמש המדבר הקופחת. אך במהרה מתברר שכל ההנחות המקדימות בנוגע לרומן קורסות: מה שנראה כטקסט שמזמן קריאה אטית ומאתגרת מתברר כבהיר, לוכד, נקרא בנשימה אחת. מה שנראה כטרגדיה שמתגלגלת ככדור שלג מסתבר כסיפור שיש בו לא מעט חיוניות ואופטימיות, ומה שנראה בתחילה כעלילה הנושאת דגלים אידיאולוגיים מתברר כסיפור אנושי מאין כמוהו, שהפן החברתי שבו אינו מאפיל על הממד הקונקרטי והאינטימי.
גם אופנהיימר, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, הופתע. מאחוריו שישה ספרי שירה ושבעה ספרי עיון מגוונים, שבמידה רבה הקדימו את זמנם: ב"מה זה להיות אותנטי" חקר את תולדות השירה המזרחית ואילו ב"מאחורי הגדר" עסק בייצוג הערבים בספרות הישראלית. ספרו הראשון על אבות ישורון נכתב כשהמשורר הדגול עוד ניצב בשולי עולם השירה. ופתאום, ספר פרוזה.
"זו היתה החלטה מודעת, לכתוב ספר", אומר אופנהיימר, בראיון במשרדו המואר בבניין למדעי הרוח שבאוניברסיטה. "באיזשהו מקום אני חושב שכל מי שמתעסק בפרוזה רוצה גם להתנסות בכתיבה. מנגד, פרוזה מאוד הרתיעה אותי; איך אפשר לבנות דבר כזה, איך אפשר לחצות – אני לא הרגשתי שיש לי את זה, בקיצור. הרגשתי שמה שאני מכיר, לכתוב כמו ס. יזהר למשל, זה דבר שאני לא מסוגל לחזור עליו. עד שהבנתי מה הנושא שאני רוצה לכתוב עליו, וקלטתי את הסגנון קצר הנשימה שאני רוצה להעניק. ופתאום הרגשתי שיש לי את הסיפור".
כדאי להתעכב על עניין הדיבור, כי האופן שבו הדמויות מדברות מרגיש אמיתי לחלוטין, ובו בזמן הוא מזכיר לי מאוד את סגנון השירה שלך.
"את הסגנון הזה לא הכרתי, אבל הוא משהו שמתאים לי, אפשר להגיד. סוג הדיבור, הקיצור, הריתמוס, הטון, תוכלי למצוא גם בשירה שלי. טון שהוא לא ארכני ויש בו אלמנט על גבול הווידויי, כלומר, לא הולך סחור-סחור. גם פה השיחות קצרות, כל רפליקה קצרה. גם התודעה העצמית לא מאריכה במילים".
לצד זאת, האופן בו אתה בוחר לסיים כל פסקה, כל פרק, הוא מאוד שירי.
"אני מסכים. גם פסקה חייבת שיהיה לה הריתמוס, היא חייבת להיות בעלת שיא. כל מה שלמדתי בשירה אני מיישם פה. למשל, הרגשתי שאני לא מסוגל להשתמש בביטויים מוכרים ומקובלים. עבורי הם עול. חשבתי שהדיאטה מאוד נחוצה. יש כאן משהו של ללכת נגד השפה הגבוהה ולייצר ולשמוע את השפה האחרת שקיימת. שפה שיש בה חן של משהו רענן, פשוט כי מישהו מדבר את זה ככה".
כריכת הספר (עם עובד)
"הקמע של דדה" אינו סיפור אוטוביוגרפי אך הוא בהחלט מבוסס על זיכרונות ילדות של אופנהיימר או על ניסיונו הצבאי בבסיס שמוקם כ-40 קילומטר מתעלת סואץ. אותו בסיס, שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים, פונה מאוחר יותר, עם הסכם השלום עם מצרים.
סביב הבסיס אורג אופנהיימר סיפור בדיוני על הסכם שלום עם ירדן, שנה קודם לתחילת המשא ומתן עם המצרים. "זה צד שהוא כמובן לא ריאליסטי, אפילו אוטופי", הוא אומר. "הוא במיוחד מתייחס להסכם לונדון בין חוסיין לפרס עשר שנים לאחר מכן, שזה הפספוס הגדול שלנו. אני ממקם אותו בתור היסטוריה אלטרנטיבית עשר שנים קודם לכן".
רצית להחזיר את הזמן לאחור?
"יש כאן ניסיון לתקן את ההיסטוריה כמו דברים אחרים כאן: דדה מנסה לתקן את ההתייחסות הנוראית לחיילת; את מצבה של אמו; את מצבו העגום של מפקדו האהוב, שהודח. אביו לא הצליח לכתוב את הדוקטורט על הנושא שרצה, ובמקום זאת הוא מוצא עצמו רושם עדויות של ניצולי שואה. אפילו בכלא הצבאי הניסיונות הם של תיקון וסיוע".
מנגד המילה תיקון לא מוזכרת.
"נכון. בלי אידיאולוגיה ובלי הרבה רעש. פה האנטי-אינטלקטואליות בולטת. לדדה יש אינטואיציה נכונה, שאין לה מלל. מתוך המעשים הקורא מבין את המניעים, ולא להיפך".
אולי זו הסיבה שהוא דמות שנוגעת בכל כך הרבה דמויות?
"חשבתי רבות על הנושא הזה. עד כמה דמויות בספרות נוגעות אחת בשנייה? לא במשמעות השלילית כמובן. עד כמה אתה מוכן שהמציאות תיגע בך או לך, תעורר בך דבר מה? כל אחד נמצא באיזו קפסולה. כשהחיילת פונה אל דדה בפעם הראשונה, משהו בו רוצה להתנער ממנה. אבל פתאום הוא תופס את עצמו ובלי הרבה מחשבה הוא נותן לדברים לגעת בו".
עם זאת, גם דדה מתברר בהמשך כמטרידן.
"גם אני הופתעתי לגלות. יש בו עוצמות שהופכות לפעמים לפולשניות. הרי לא רציתי ליצור גיבור. הטרגדיה היא חלק מהחיים ממש. כל כמה שתנסה להיחלץ לטובת המוטרדת, אתה תהיה גם המטרידן. יש בחיזור הגברי משהו כוחני".
מעניין לראות כיצד דדה דווקא חומק משיח הזהויות, שבטעות חשבתי שיהווה את אחת התמות המרכזיות בספר.
"אפשר לחלץ אמירה מטקסט גם כשהוא לא נואם לך. אני חושב שניתן לחלץ מכאן אמירה שהיא מעבר לפוליטיקת הזהויות. יש משהו בדדה שעובר או מאחד בין זהויות: משפחתו יהודית אך אמו מתפללת בכנסיית הקבר ושרה אום כולתום, והוא מתפלל את הסורא הראשונה שלו. כשהוא הולך לקנות את ספר התפילות של רבי נחמן בסטימצקי, אומרים לו פה יש רק את 'המאהב' ושולחים אותו ל'שרייבר'. אלה שתי תרבויות שאיש לא ממזג ביניהן, לא עובר את הגבול בין אחת לשנייה, חוץ ממנו, כי שתיהן בתוכו".
אופציה תרבותית.
"גם אם לא מפורשת. לא באה עם דגל. פוליטיקת זהויות היא אוסף של דגלים. פה יש אוסף של שבירת דגלים. דגלים לא מעניינים אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
