הקרב על עיראק

הכרעה בקרב על מוסול קרבה. כוחות ממשלת עיראק השיעית וכוחות כורדיים סוגרים על העיר בתמיכת וושינגטון וטהרן, שתי היריבות שחברו לברית בלתי קדושה, שמטרתה היא חיסול דאעש. במהלך השנה האחרונה איבד דאעש את מרבית הערים שבהן החזיק בעיראק ובסוריה. אובדנה הצפוי של מוסול הוא אפוא צעד נוסף בדרך לחיסול חלום הארגון לכונן ח'ליפות איסלאמית.

אבל כיבוש מוסול ולאחריה אולי גם כיבושה של העיר רקה שבסוריה, בירת הארגון, אינם מבשרים את קץ הרעיון והאמונה שהוא מייצג. ומה שמשמעותי יותר, הם גם אינם מבשרים את קץ נוכחות דאעש במרחבי עיראק וסוריה. הוא ותומכיו לא ייעלמו כך סתם, אלא ייבלעו במדבר שממנו באו.

וכך, ממקומות מסתור, מקרב אוכלוסייה שבטית אוהדת, יוסיף הארגון לחלוש על שטחים נרחבים, לפשוט על מרכזי ממשל ומקומות יישוב, ולהכשיל כל ניסיון להשיב את הסדר והיציבות אל צפון עיראק ואל מזרח סוריה. דאעש יוסיף להוות מוקד משיכה לצעירים מוסלמים ברחבי העולם, ומנגנוניו יוסיפו להוציא אל הפועל פיגועי טרור המוניים.

אבל מעבר לשאלת דאעש, ניצבת שאלת עיראק, שהרי הקרב היום אינו רק על מוסול. נראה כי בניגוד לתקוות האמריקניות, ניצחון על דאעש לא יבטיח יציבות ולא ישיב את השקט לעיראק, אלא עלול דווקא להביא לתוצאה ההפוכה - המשך ריסוקה של מדינה זו, העצמת הטרגדיה של תושביה והמשך זליגה של קיצוניות ואלימות מעיראק לשכנותיה.

מגנט לתסכול

רבים סבורים כי עיראק היתה מקרה אבוד עוד מראשית ימיה, וכי החטא הקדמון הוא של הבריטים והצרפתים, שהביאו להקמתה בהתאם להסכמי סייקס־פיקו, בדיוק לפני מאה שנה. עד אז, במשך קרוב ל־400 שנה, היתה עיראק מרחב הנתון לשליטתה של האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתה של זו, כוננו בריטניה וצרפת על חורבותיה שורה של מדינות מלאכותיות, שכל תכליתן לשרת את האינטרסים שלהן. אחת מאלו היתה עיראק.

אגב, בהתאם לסייקס־פיקו, היה מחוז מוסול אמור להיכלל בסוריה שבשליטת הצרפתים, אלא שהבריטים העבירו את העיר לידי עיראק, בשל בארות הנפט שנמצאו בה. יתר על כן, בשעה שהאימפריה העות'מאנית והבריטים חתמו על הסכם להפסקת אש, הבריטים השתלטו על מוסול תוך הפרת הפסקת האש. לכן, אין פלא שגם לסוריה וגם לטורקיה היו ונותרו תביעות על מוסול. השתיים לא מקבלות כמובן מאליו את היותה חלק מעיראק.

לא רק היותה של עיראק מדינה מלאכותית היתה בעוכריה, אלא גם היותה מדינה רבת עדות: כמחצית מתושביה היו שיעים, כרבע כורדים וכרבע ערבים סונים. תחת משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין וגם תחת יד הברזל של קודמיו, טואטאה השאלה הדתית והעדתית אל מתחת לשטיח. אבל באביב 2003 שיחררו האמריקנים את עיראק מעולו של סדאם והביאו למדינה את הדמוקרטיה. וכך, אוכלוסייה נעדרת מסורת דמוקרטית העלתה לשלטון בדרך דמוקרטית מפלגות עדתיות שיעיות. חלקן היו בעלות גוון איסלאמי רדיקלי, והדבר היחיד שהיטיבו לעשות הוא לנקום באוכלוסייה הסונית, שמקרבה באו עד אז שליטי המדינה.

מציאות זו נוצלה בידי ארגון אל־קאעידה, שבחסות הכאוס שהשתרר במדינה - בעקבות "הכיבוש האמריקני" - פעל כדי להשיג בעיראק דריסת רגל. שלוחת הארגון בעיראק הפכה אבן שואבת לתסכול ולתחושת ההשפלה של הסונים, שראו בו מייצג נאמן של עניינם מול העדה השיעית, שהשליטה עצמה על עיראק בסיוע אמריקני. פריצתו של דאעש ממעמקי המדבר וכינונה של ח'ליפות בהנהגתו הפכו לסוד גלוי, למרות שכל מי שעיניו בראשו ידע זאת מזמן.

המדינה העיראקית כבר אינה קיימת, ואת מקומה החליפו כאוס וריק, שעליו אין שולט. זה לא הפריע לאמריקנים לפתוח את שערי עיראק, ולא רק בפני דאעש. משמעותית הרבה יותר היתה העובדה שהניחו לאיראן לקנות לעצמה אחיזה, ולהפוך אותה לגשר יבשתי אל סוריה ולבנון, בדרך לבסס הגמוניה איראנית־שיעית על כל רחבי הסהר הפורה. כפי שהסונים נדחפו לזרועות דאעש, כך נדחפו השיעים לזרועות האיראנים, בבקשם בעל ברית אמין ונאמן.

חלומות גדלות

בחסותו של כאוס זה הלכו הכורדים בצפונה של עיראק וביססו לעצמם אוטונומיה באזורי המחיה של בני העדה במדינה, אבל הצלחתם הציתה את הסנטימנטים הלאומיים הכורדיים גם בצפונה של סוריה, בדרומה של טורקיה ואפילו באיראן. לכך שום מדינה ושום גורם כוח אזורי או בינלאומי לא היו יכולים להסכים, ובראש ובראשונה אמורים הדברים בטורקיה, המצויה בחיכוך מתמיד עם הכורדים.

האתגר שהציב דאעש לוושינגטון חייב מענה, אלא שממשלו של ברק אובאמה עודנו נחוש שלא לשוב ולשלוח חיילים אמריקנים לאדמת עיראק. הפתרון שנמצא היה אפוא שיקום צבאה של ממשלת עיראק השיעית ושל מיליציות שיעיות, מהלך הנעשה בסיוע עקיף של איראן. לצד זאת ניתנו עידוד וסיוע למלחמתם של הכורדים בדאעש.

המהלך האמריקני נשא פרי והכוחות שהם מפעילים, יחד עם איראן, הצליחו להנחיל לדאעש תבוסות קשות, אם כי לא לחסלו. אבל את מחיר הניצחון משלמת האוכלוסייה הסונית בעיראק, שבה נוקמים המנצחים - השיעים והכורדים. וכך, על כל עיר שהוא מאבד, זוכה דאעש בקהל חדש של תומכים, צעירים סונים מתוסכלים ושואפי נקם.

כמו כן, העימות הכורדי־שיעי על אודות גבולותיה של האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק הוא בלתי נמנע. כך גם המאמץ הטורקי לבסס אחיזה באזור מוסול - אל מול האתגר האיראני־שיעי ואל מול הכורדים - ברוח חלומות הגדלות של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן.

מי שנעדר מתמונת התוהו ובוהו הוא כמובן ולדימיר פוטין. אבל אל דאגה, אפשר לסמוך על נשיא רוסיה שינצל כל הזדמנות שתזמן לו חולשתה של ארה"ב והכאוס שמביאה מדיניותה בעיראק. הוא עוד ישוב גם למדינה זו, שבה היתה נוכחות רוסית משמעותית במאה הקודמת.