מילה של זהירות: "מועדון המתאבדים" הוא ספר שאי אפשר להפסיק את קריאתו. מצאתי את עצמי שופת קומקום או פותח דלת, כאשר הספר בידי ואני ממשיך בקריאה.
אין ספק שהעלילה היא עמוד השדרה שעליו נבנה סיפור, ובאסופה קצרה זו מפגין רוברט לואי סטיבנסון את יכולתו לרקום עלילות. יש המשייכים את סטיבנסון ל"תקופת מספרי הסיפורים"
(1950-1880), שבה הופצו שבועונים וירחונים שבהם סיפורים שמטרתם העיקרית היתה לענג ולהדהים את הקורא. חלק מהכותבים היו ונשארו ידועי שם כגון ה.ג'. וולס או רודיארד קיפלינג. בירחון "סטרנד" כתב ארתור קונן דויל על שרלוק הולמס, וסיפורי "מועדון המתאבדים" ראו אור ב"לונדון מגזין".
זו מלודרמה ויקטוריאנית אפלה. הסיפורים הם חגיגה לאוהבי לונדון: גיבורינו הולכים לאורך הסטרנד, בשולי נהר התמזה, ולוגמים ברנדי בסודה ליד כיכר לסטר. הכל מתרחש לאחר שקיעת החמה.
בסיפור הראשון נכנסים הנסיך פלוריצל ועוזרו לבר צדפות "בערב אחד בחודש מארס", בשני מוזמן סיילס סקאדמור, צעיר אמריקני, ל"בל בוליה", אולם ריקודים בפאריס, לפגישה בשעה 23:00 בלילה, ובשלישי יוצא לפטננט ברקנברי לטיול "בערב נוח, בחושך". בשנת 1878, השנה שבה נכתבו הסיפורים, הוארו לראשונה רחובות לונדון באמצעות חשמל.
בדומה ל"לב המאפליה" של קונרד, האפלה היא גם סובייקטיבית. והדמויות המרכזיות, הנסיך פלוריצל ועוזרו הקולונל ג'רלדין, שהן בעלות מעלות טובות, מתעמתות ללא הרף עם מאגר אפל ובלתי נדלה של נוכלים, סכינאים ונשים קלות דעת. ייתכן שכאשר טווה את דמות גיבורו נעזר סטיבנסון ב"אגדת החורף" של שייקספיר, שנכתבה כ־250 שנים קודם לכן, ושבה הנסיך פלוריצל ממרה את פי אביו המלך ונושא פשוטת עם. אין ספק שהוא גם הושפע מסידרת המתח "מסתרי פאריס", שהתפרסמה 30 שנה קודם לכן, ותיארה את הרפתקאות הנסיך גרולשטיין בעולם התחתון הפאריסאי.
הדמויות של סטיבנסון מתאימות לדגם "המשוטט". המספר מטייל ברחובות, צופה, חוקר ושואב אנרגיה ממראות העיר ומהקהל. גיבור הסיפור השלישי, לפטננט ברקנברי, "יכול היה ללכת עד אין סוף באווירה העירונית הממריצה הזאת, מוקף במסתורין חייהם הפרטיים של ארבעה מיליון בני אדם".
"מועדון המתאבדים" נועד למבוגרים אבל גם לנוער. סטיבנסון, שריתק דורות של צעירים ב"אי המטמון" וב"החטוף", פותח סיפור בתמונה ילדותית של אדם הנכנס לבר ומחלק עוגיות קצפת לכל יושביו. אבל זה גם אותו סופר שלפי הביוגרפיה של פרנק מקלין שקל לשים קץ לחייו לפחות שלוש פעמים, ושדמויותיו, חברי "מועדון המתאבדים", מחפשים ריגושי סרק כבריחה מהמציאות.
האיזון מושלם, הדמויות והרקע משתלבים להפליא, כדברי סקוט פיצג'רלד: "הדמויות הן העלילה, והעלילה היא הדמויות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו