אף שבור. "הייתי בת 10, קמתי משינה על ספת הסלון וצעדתי, עדיין ישנה, לתוך המראה בחדר שלי. קיבלתי מכה איומה באף, והוא נשבר. אמי טוענת שהוא היה מקבל את צורתו הזו גם ככה כשהייתי מתבגרת, אז באמת אין לדעת. היו כמה הרהורים על ניתוח אף, אבל מהר מאוד למדתי להפוך את הדפקט לאפקט. אנני ליבוביץ' צילמה אותי בפאריס, לא שידעתי מי זו לפני, והיא אמרה לי שהיא בחרה אותי בגלל האף. וחוץ מזה, מצוין שזה לא מושלם. לא הכל צריך להיות מושלם. יש לי כל כך הרבה מה לתקן מבפנים, שהעניין עם האף ממש לא מטריד אותי".
בוקר טוב. "הרבה פעמים אנחנו נרדמים בשמירה. שוכחים להיות אחראים לעצמנו, למה שאנחנו עושים, למי שאנחנו נמצאים איתו. כדאי וצריך להתעורר, ולהתייחס, ולטפל כדי שה'בוקר טוב' לא יבוא מאוחר מדי, ולא יבוא ברע, כשאנחנו מאושפזים בבית חולים על ערש דווי. זה מה שקורה לדמות הראשית ב'לב' - הצגה שבה אני משתתפת בתיאטרון תמונע. הצגה אינטימית שכתב וביים ג'ייסון דנינו-הולט, ובסופה אני מרגישה מה קורה לקהל בזכותה. זה לגמרי בוקר טוב".
גבר. "הקול המחוספס והסדוק שלי נשמע גברי. זה היה ברור לניסן נתיב ז"ל כשהוא קיבל אותי לבית הספר למשחק שהקול שלי כזה בגלל הסיגריות. אבל מאז שאני ילדה פונים אלי בטלפון כאל גבר. 'אז תגיד לאמא', 'אז תמסור לאחיך', על כל הווריאציות שלו. זה בהחלט ביאס אותי, אז, בשנים שהייתי ילדת ברביות. גם כאן, עם השנים נוכחתי לדעת שהדפקט הפך לאפקט. יש לקול שלי נוכחות על הבמה, והמחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל היא שאני נשמעת כמו יונה אליאן או רונית אלקבץ".
דואט. "דווקא עם הקול הזה, הבריטוני משהו, אני עולה בחודש הבא לשיר דואט עם אחי, המוסיקאי רעואל, וכן, זה לא מקרי שלשנינו יש 'אל' בשם. יש לנו אח נוסף שנקרא שראל. רעואל מוציא תקליט ראשון בהפקתו המוסיקלית של דניאל סלומון ואני שרה איתו בדיסק את השיר 'אני איתה'. זה לא שאני הולכת להיות זמרת. הכל התחיל מרגע אינטימי שהוא בסלון עם הגיטרה, אני במטבח מבשלת, הוא מתחיל לשיר ואני מצטרפת אליו. ועוד שורה, ועוד בית, וזה הרגיש כל כך נכון ויפה. הלוואי שהיה לי קול שיכולתי לשיר בצורה מקצועית. אין כמו מוסיקה שפורטת על הנשמה ומשפיעה עליה".
הו, רומיאו. "השיר הזה, שכתבה צרויה להב והלחין יהודה פוליקר, הוא זיכרון ילדות מאוד חזק שלי. ילדה קטנה שעולה לסטודיו של אמא, המורה לריקוד, ומתבוננת ברוקדים שעות. בכל סוף שיעור זה השיר שאמא היתה שמה לתלמידים שלה. מעמעמת את האור ו'הו, רומיאו, זאת היתה פנטזיה נהדרת'. שנים אחר כך קיבלתי את התפקיד של יוליה בהצגה 'רומיאו ויוליה' בבימויו של מיכאל רונן, והייתי משמיעה את השיר הזה בחזרות. זה היה מצמרר מבחינתי".
ורבלית. "אנשים ורבליים מעוררים בי השראה גדולה מאוד. אח שלי כזה, אבא שלי כזה, מצרפים מילה למילה ומרגשים אותי עד מאוד. זה בפירוש מפעים אותי, היכולת הזו למצוא את המילה הנכונה, את התחביר הראוי ובעיקר לדייק. לדייק במילים".
זיגל. "בגלל שהייתי דבוקה כל הזמן לאמא שלי, הייתי מגיעה איתה גם לסצנת אחר הצהריים של ימי שישי בבר זיגל. הכלל היה: 'את יכולה לבוא איתי לכל מקום, אבל את לא מפריעה'. וככה ישבתי בין המבוגרים והבירות, שותקת, מתבוננת ומכילה. אמי הודתה שהייתי כזו ילדה טובה, שאף אחד לא הרגיש בי בכלל, ולעיתים האוזניים שלי שמעו גם דברים שילדה בגילי לא צריכה לשמוע. אין ספק שלחוויה התל-אביבית הבוהמיינית הזו יש חלק במי שאני".
חופש פנימי. "תמיד היה בי החופש הפנימי הזה, משוחרר המחשבה, שהניע אותי ללכת אחרי מה שאני רוצה לעשות ולא להתעכב על דברים שבדרך. רציתי לנסוע לפאריס לדגמן, עשיתי את זה בלי חשש, ילדה בת 18 לבד בעיר היפה והמנוכרת הזו. קרה שנחשפתי לדברים בעייתיים בדרך, אבל דיפדפתי אותם. למה להתעכב? מייד אחר כך טסתי להצטלם בניו יורק. אין לי שום בעיה, אני מסתדרת. לדעתי זה עניין של חינוך".
טכניקה. "בשנה א' אצל ניסן נתיב נוכחתי לדעת שאני מדברת לעיתים בצורה לא ברורה. קיבלתי מהלימודים טכניקה משמעותית שהפכה אותי ברורה. זה לא רק אופן הגיית המילה בצורתה התקנית, זו הגייתה הברורה שעושה כבוד למילה. פתאום הבנתי שגם כשאני קוראת ספר בלב, אני לעיתים משבשת את הגיית המילים ומייצרת משהו אחר ממה שהכותב התכוון אליו. הטכניקה הזו עזרה לי מאוד בעניין".
ים. "זה נשמע נורא קלישאתי אבל ים עושה בי נפלאות, מעיר אצלי דברים, מרגיע אצלי דברים, מנקה. בחדר הכושר שלי יש חלון ענק לים, וגם כשאני עושה ספורט, ואני עושה הרבה, אני רואה אותו. זה לא רק ים של ללכת ולהשתזף, זה ים של ללכת ולהתרפא".
כל החיים לפניו. "הייתי בת 13 כשקיבלתי מאחי את 'כל החיים לפניו' של רומן גארי, שלמעשה כתב את הספר הזה תחת שם העט שלו, אמיל אז'אר, כדי להוכיח למבקריו שהם לא באמת מתייחסים ליצירותיו באופן הראוי. אני יודעת לזהות את סגנון הכתיבה שלו, מתחברת אליו וחושבת שהוא יודע לספר סיפורים של החיים. קטנים, נוגעים, מדויקים".
צפו בליאל ביום של צילומי אופנה
למה. "כבר מגיל קטן הייתי עסוקה בשאלה הזו. ילדה בת 6 שמחפשת תשובות, כל הזמן שואלת 'למה' ולא מסתפקת בתשובות פשטניות. החקר הזה הביא אותי להאמין. אני אדם מאמין אבל לא אדם דתי. אני לא צריכה את הטקסים החיצוניים כדי להוכיח שאני מאמינה. גם לימודי הקבלה אצלי תופסים חלק משמעותי ואני לומדת דרך הרצאותיו של הרב לייטמן בערוץ 66. מי שמכיר אותי היטב יודע עד כמה האמונה נוכחת בחיי".
מציאו-ת. "פעמים רבות, במיוחד בתקופת הלימודים האינטנסיביים, הגעתי למצבים שלא רציתי לעלות על הבמה. היו תוקפים אותי חוסר ביטחון ותחושת מיאוס. ואז הייתי הולכת לסשנים אצל אמא שלי, שפיתחה שיטת טיפול שנקראת TO BE, המחברת בין הגוף, הנפש והשכל. הייתי יוצאת ממנה אחרת, אל מציאות חדשה לגמרי ואל ההצגות הכי טובות שנתתי".
נוח. "מאוד חשוב לי להרגיש נוח במה שאני לובשת. הבגדים של ברכה בר און, שבהם הצטלמתי לקטלוג הקיץ שלה, הם כאלה. אווריריים, נינוחים, נקיים, חולצות מכופתרות לא מתאמצות שמתאימות בדיוק לסגנון שלי. הצטלמתי לקטלוג שלה נטולת מייק אפ, מה שקורה בדרך כלל כשאני מצטלמת. מקסימום שפתון בצבע אדום. גם בשיער שלי לא נגעו. אם לא צריך, למה לגעת-"
סואד מאסי. "סואד מאסי היא זמרת אלג'יראית ששרה גם בצרפתית וגם בערבית, יש לה קול מדהים, וכשאני שומעת אותה שרה בערבית אני לא יכולה להפסיק לזוז. בכלל, לשים מוסיקה בבית ולרקוד זה משהו שבשיגרה. גם מרסדס סוסה דומיננטית אצלנו בבית לאחרונה. יש לי אמא רקדנית, ואני אוהבת לרקוד ולהתבונן באנשים רוקדים".
עיצוב פנים. "התחלתי ללמוד עיצוב פנים בסטודיו B6 במסגרת לימודי ערב, ומתברר שהעיסוק בחלל, שרק אני אחראית לו ומחליטה עליו, מייצר אצלי איזון מתבקש לעיסוק שלי בעצמי בתור שחקנית. בבוקר אני עובדת עם הבמאי וחופרת בנפש, בערב אני מעצבת חללים, וזה נפלא לי. תמיד הייתי כזו שמייצרת לבית דברים מכלום, וגם אם גרתי חודש במלון בגרמניה, היה לי חשוב להעניק לחדר את הטאץ' האישי שלי".
פטור מהצבא. "הייתי בת 18, עם הזמנות לעבודה בפאריס, ואז הגיע הפטור בגלל עודף בנות, כמו שקורה בכל מחזור. זה לא שאני אנטי צבא, להפך. חוויתי לגמרי את החברות הקרביות שלי, אבל ברגע שהגיע המכתב ההוא לא נלחמתי בעניין ולא ביקשתי אחרת. כנראה התאים לי, וזו הבחירה שעשיתי בגיל 18. זו לא בחירה שאני גאה בה ואני יודעת שיגיע היום שאצטרך להתמודד איתה".
צחוק. "זה משהו שאני משתדלת לעשות כל הזמן. לצחוק. דווקא בגלל ארשת הפנים הרצינית שלי אני מביאה את עצמי למצבים שאני מתפוצצת מצחוק. מתגלגלת. מה מצחיק אותי? אנשים. דינמיקה בין אנשים. אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף ועפים על עצמם. אני לא צוחקת ממקום מתנשא או ביקורתי, לא צוחקת עליהם, צוחקת איתם".
קרקס. "כשקיבלתי את התפקיד של יוליה ב'רומיאו ויוליה' הייתי צריכה בתוך שלושה חודשים להפוך להיות לוליינית בקרקס. הייתי יוליה חשפנית, פתיינית בגירסה עכשווית ונושכת שרוב ההצגה תלויה הפוכה או בשפגט על חישוק בגובה שמונה מטרים או רוקדת על עמוד. שלושה חודשים התאמנתי בקרקס וגם לקחתי שיעורי סטריפטיז ב'פוסיקט'. הייתי מטפסת על עצים כדי לחזק את השרירים בידיים ומפלרטטת עם עמודים. הכל בשביל התפקיד והדמות".
רפרטואר. "אחרי שנתיים שאני עושה תיאטרון פרינג', כי זה מה שחיפשתי - מחתרת, עבודה על דמות במשך עשרה חודשים - אני בהחלט יכולה להגיד על עצמי שאני יכולה להביא לתיאטרון רפרטוארי את הניסיון שצברתי. קולנוע? אני עומדת להצטלם לסרט של במאי שאני מאוד מעריכה, ואני מאוד שמחה על התפקיד שקיבלתי".
שתיקות. "אני עובדת על השתיקות המשותפות שלי ושל בן הזוג שלי. אנחנו עושים יחד יוגה במשך שעתיים וחצי ושותקים, וגם יושבים בבית ושותקים. הרי הכל נאמר בשתיקות האלה. הבית שלי שקט ורגוע ואני לא יכולה לדבר מייד כשאני פוקחת את העיניים. צריכה את הזמן שלי להתאושש, בדיוק כמו אמא שלי".
תודה. "אני באמת ובתמים מזכירה לעצמי להגיד תודה ענקית על כך שיש בי יכולת, בגיל 27, להסתכל על דברים שעברתי בחיים, ועברתי, ולקבל אותם כמו שהם, ומשם רק לצמוח. לא לכעוס, לא להתעכב, להעריך".
hagitr@israelhayom.co.il
