הזמן השחור

דגלים השחורים הגיעו מהמזרח, כפי שחזו הנבואות בחדית, ונשאו אותם אנשים בעלי שיער ארוך וזקנים ושמות משפחה שהתבססו על שם עיר הולדתם. הם לא באו על גב סוסים, אלא בטנדרים, לפעמים בשיירות של עשרות טנדרים, שהעלו ענני חול סביבם בעת שחצו את המדבר העיראקי לכיוון מערב. שנה לאחר התחלת היוזמה הסורית של המדינה האיסלאמית, אבו בכר אל־בגדאדי החל סוף סוף לשלוט בפרויקט, שלדעתו נסחף לגמרי. עכשיו אל־בגדאדי יראה לשליחיו הסורים הסוררים ולשאר העולם איך ח'ליפות אמורה להתנהל.  

כדי להבטיח גישה בלי הפרעה לגבול הסורי ומעבר לו, אל־בגדאדי מינה את אחד מעוזריו הססגוניים ביותר לפקד על אבטחת הכביש המהיר העיראקי הראשי, ממערב מחוז אל־אנבר ועד לגבול הסורי. הבחירה שלו לתפקיד היה שאקר ואהיב אל־דוליימי, המפקד המצועצע של מחוז אל־אנבר, שזכה כבר במוניטין מפוקפקים מקומיים בתור אבו ואהיב - אחד הכוכבים העולים של ארגון הטרור ואיש אובססיבי לחלוטין לדימוי הציבורי שלו.  

מתכנת המחשבים לשעבר, בן ה־27, עיצב את עצמו בכוונה בנוסח הגיבור שלו, אבו מוסעב א־זרקאווי. הוא שירת תחתיו זמן קצר עד שנעצר והושלך לכלא בוקה ב־2006. עכשיו הוא שאף לשכפל את המראה של החונך שלו, החל מהשיער השחור הפרוע, דרך הכובע והזקן ועד נטייתו להצטלם בלי מסיכות בפוזה של גיבור־על ג'יהאדיסט. כמה מסרטוניו של אבו ואהיב מגוחכים בלי שיתכוונו לכך: הם מציגים אותו עושה תנועות קראטה, או מנסה לקפוץ באוויר תוך כדי ירי ברובה. סרטונים אחרים פשוט מקפיאי דם.  

באביב 2013 צילמו אנשיו של אבו ואהיב בווידאו את מנהיגם עומד עם רובה באמצע כביש מהיר מדברי ומאותת לשיירת משאיות נושאות טרקטורים, שנסעה מסוריה לעיראק, לעצור. לאחר שהמשאיות עצרו בצד, אבו ואהיב כיתר שלושה מהנהגים וביקש מכל אחד מהם תעודת זהות כדי לוודא אם הם שיעים. הסרטון מציג את כל חילופי הדברים.

הגברים, כולם סורים הנראים בין סוף שנות העשרים שלהם לתחילת שנות הארבעים, מבינים בהחלט את ההשלכות של מתן תשובה שגויה, כי שלושתם מתכחשים בנחישות לכך שיש להם איזה קשר לאמונה השיעית או למשטר הסורי.

"אתם שיעים, נכון?" שאל אבו ואהיב.

"אנחנו סונים מחומס", ענה הנהג הצעיר ביותר, בחור גבוה ונאה שלבש ג'ינס לבנים וחולצה עם שרוולים קצרים.

"אתם בטוחים?"

"אנחנו רק רוצים לחיות", אמר המבוגר יותר. "אנחנו כאן בשביל פרנסה".

אבו ואהיב השתעשע בהם. "מה מוכיח לי שאתם סונים?" הוא שאל. "כמה כריעות ברך אתם כורעים בתפילת שחרית?"

הנהגים היו מתוחים. "ארבע", ענה אחד. "שלוש", אמר השני. "חמש", אמר השלישי.

אבו ואהיב גיחך בבוז. "לפי התשובות שלכם אתם פוליתיאיסטים (שיעים)", הוא הכריז.

הוא גרם לגברים לכרוע ברך בשטח ההפרדה החולי בין שני הנתיבים. לאחר מכן ירה מהמותן צרורות קצרים בגב שלהם. כשניסו לברוח משם בזחילה, ירה מטווח קצר בראשו של כל אחד מהם.

"אז הנה הכביש המהיר הבינלאומי בידי המדינה האיסלאמית!", צרח אחד מאנשיו לובשי המסיכות של אבו ואהיב. הטרוריסטים העלו באש את המשאיות והותירו את גופות הנהגים עם הפנים למטה, כשדמם נספג בחול הצהוב. הסרטון נגמר עם הקלטה בקולו של א־זרקאווי.   

"הביטו וראו, הניצוץ הוצת בעיראק", נשמע קולו של המנהיג המת, "והאש שלו רק תגדל יותר ויותר, עד שתשרוף את צבאות הצלבנים בדאבּיק".  

זה היה מסוג האנשים שאל־בגדאדי שאף עכשיו להקים איתו את הח'ליפות המוסלמית. הקבוצה הראשונה ששלח לסוריה איכזבה אותו. אנשיה היו יותר מדי מתונים, לפחות בהשוואה לקולגות העיראקים שלהם. הם היו גם ממוקדים מדי בסוריה, וככל הנראה פופולריים מדי לטעמו של אל־בגדאדי. עכשיו אל־בגדאדי היה מוכן להתחיל שוב, עם אנשים כמו אבו ואהיב בחזית ועם אל־בגדאדי עצמו כמי שמכתיב את הטון.

•   •   •

ב־9 באפריל 2013 הפיץ אל־בגדאדי הודעה קולית בת 21 דקות באתרי האינטרנט האיסלאמיסטיים והכריז על שיקום כללי. הוא הדיח רשמית מהארגון את ג'בהת א־נוסרה. במקומו קם ארגון משולב חדש, שאל־בגדאדי כינה "המדינה האיסלאמית בעיראק ואל־שאם" - דאעש. המילה "אל־שאם", המקבילה בערך למילה האנגלית "לבנט", מתייחסת לארצות במזרח הים התיכון, מדרום טורקיה ועד לסוריה הנוכחית, לבנון, ירדן וישראל. דוברי האנגלית יכירו את הארגון החדש בשם ISIL, או בשם המקובל יותר, ISIS.

כדי להסביר את השינוי הזה, אל־בגדאדי תיאר את ההיסטוריה של גלגולי הארגון הקודמים והתחיל מהימים הראשונים תחת א־זרקאווי, המייסד ו"השייח' המוג'אהיד" המוערך. הוא סיפר סיפור על איך א־זרקאווי, כשנשבע אמונים בפעם הראשונה לאוסאמה בן לאדן, הסביר באופן פרטי לחסידיו שהוא עושה זאת מסיבות אסטרטגיות, ולא עקב מסירות או צורך אמיתי.

"אני נשבע באללה, לא הייתי צריך ממנו כסף או נשק או אנשים, אבל ראיתי אותו בתור סמל", ציטט אל־בגדאדי את מה שאמר א־זרקאווי. עכשיו, בנימה דומה, היה חשוב מבחינה אסטרטגית שהענף הסורי של הארגון יתאחד סמלית עם ההורה שלו, הוא אמר.

"ג'בהת א־נוסרה היה רק שלוחה וחלק מארגון המדינה האיסלאמית בעיראק", אמר אל־בגדאדי. "אז אנחנו שמים את מבטחנו באללה ומכריזים על ביטול השם 'המדינה האיסלאמית בעיראק' וביטול השם 'ג'בהת א־נוסרה', ומיזוגם לשם אחד - 'המדינה האיסלאמית בעיראק ובאל־שאם', ואנחנו גם מכריזים על מיזוג הדגל, שהוא דגל המדינה האיסלאמית".

ההודעה היתה נקודת שפל חדשה בבירות המערב. מנתחי המידע הניחו תקופה ארוכה שג'בהת א־נוסרה הוא ענף של המדינה האיסלאמית, אם כי כזה שהחליט, לפחות זמנית, לעדן את הדימוי שלו. עכשיו אל־בגדאדי הצהיר בפומבי ששני הארגונים הם אחד. יותר מכך, הצד העיראקי והאימתני יותר לקח את הפיקוד.

אבל התגובה התקיפה ביותר הגיעה ממקור מפתיע: השותף לכאורה של אל־בגדאדי במיזוג. אף אחד לא טרח להבטיח את הסכמתו של ג'בהת א־נוסרה, שהתברר כי אין לו שום כוונה להתפוגג. מנהיג ג'בהת א־נוסרה, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, ירה בחזרה יומיים לאחר מכן עם הודעה מוקלטת שהתכחשה לכל מה שאל־בגדאדי אמר. "הדגל של ג'בהת א־נוסרה יישאר, שום דבר לא ישתנה בו", אמר העמית הוותיק של אל־בגדאדי.

אל־ג'ולאני פנה לאחר מכן אל הג'יהאדיסט הבכיר בעולם, מנהיג אל־קאעידה, איימן א־זוואהירי, כדי ליישב את המחלוקת. סגנו הוותיק של אוסאמה בן לאדן התעמת כידוע עם א־זרקאווי על כריתת הראשים ושאר טקטיקות מעוררות הלם, והמצרי הזקן כעס באותה מידה על ממשיכיו של א־זרקאווי.

לוחמי דאעש נכנסים לעיר א־רקה שבסוריה בשיירת טנדרים מדגם טויוטה, מחזה שהפך לסמלם המסחרי. "זה ממש מגניב. כמו משחק הווידאו 'Call of Duty'"  // צילומים: אי.פי

ב־9 ביוני 2013 פירסם א־זוואהירי מכתב גלוי, שבו הורה לעצור את המיזוג ונזף באל־בגדאדי שעשה דבר כזה בלי להתייעץ עימו תחילה. הוא קבע, בנזיפה יוצאת דופן, שאל־בגדאדי יהיה בתקופת מבחן למשך כשנה כמנהיג המדינה האיסלאמית בעיראק. אחרי 12 חודשים, א־זוואהירי יחליט אם לאפשר לו להישאר בתפקיד או "למנות אמיר חדש", נאמר במכתב.

לבסוף, כדי להבטיח שלא יפרוץ שום קרב בין הארגונים, א־זוואהירי אמר שהוא שולח לסוריה שליח אישי, מדינאי בכיר באל־קאעידה בשם אבו חאליד אל־סורי, כדי לתווך בכל מחלוקת עתידית. "דם מוסלמי הוא מחוץ לתחום עבור מוסלמים אחרים", קבע א־זוואהירי.

"אני קורא לכל אחיי המוסלמים ולמוג'אהדין להפסיק להתווכח על העניין הזה ולעצור את ההסתה בתוך המוג'אהדין", הוא כתב, "וכן לשאוף להרמוניה ולאחדות, לזכות בליבם של המוסלמים ולאחד את השורות".

זה היה סכסוך פומבי יוצא דופן בין ענפים ברשת אל־קאעידה, סכסוך שהכיל לא רק הדים לוויכוח בין א־זרקאווי לבין בן לאדן, אלא גם הזכיר את הקרע בין א־זרקאווי לבין המורה הרוחני שלו בעבר, אבו מוחמד אל־מקדיסי. הקטטה נמשכה לאורך חודשים, ומלומדים וחכמים איסלאמיסטים ברחבי העולם נקטו צד בפורומים ובשיחות באינטרנט והתווכחו מי המנהיג שמייצג הכי טוב את עתיד התנועה.

•   •   •

אל־בגדאדי התמודד עם העצה של אל־קאעידה בדיוק כמו א־זרקאווי: הוא התעלם ממנה. הוא פירסם הכרזה נוספת, שבה טען כי הוא רק ממלא הוראות של סמכות גבוהה יותר. "אני מעדיף את הצו של אללה ולא את הצו שמפר אותו", אמר. ואז הוא המשיך וחנך את המדינה האיסלאמית בעיראק ובאל־שאם המאוחדת שלו, כאילו ארגון ג'בהת א־נוסרה לא קיים.

לאורך 2013, כנופיות של לוחמי דאעש התפרסו כמעט בכל חלק בסוריה, מהמדבר המזרחי חסר החוקים דרך ריכוזי האוכלוסייה ולאורך הגבולות של טורקיה וירדן ובפרברי דמשק עצמה. אבל לפני שההתקפה הרצינית החלה, אל־בגדאדי היה צריך לטפל בכמה עניינים בתוך עיראק.

הוא התחיל בשיפוץ כללי של הארגון, שכלל מינוי מושלים מחוזיים, יועצי שריעה ומפקדים צבאיים שיפקחו על המבצעים ברחבי עיראק וסוריה. המדינה האיסלאמית תיפקדה כמו ממשלה אמיתית, עם מפות זרימה לקבלת אישורים ומחלקות מיוחדות האחראיות על המדיה החברתית, הלוגיסטיקה, הכלכלה, האימונים, הגיוס, ואפילו ניהול תחום המועמדים למשימות התאבדות, שהופרדו מהלוחמים הרגילים כדי להבטיח אינדוקטרינציה מתאימה.

בשלב הבא הגביר אל־בגדאדי את האלימות בתוך עיראק ושיחרר נחשולים של פיגועים, שהציבו רף חדש למעשי טבח באזרחים מן השורה. בתוך זמן קצר, מספר הגופות בחדרי המתים בעיראק נסק לגובה שלא נראה כמותו מאז תקופת א־זרקאווי: דאעש שיגרו מחבלים מתאבדים לאולמות ספורט ולאיצטדיוני כדורגל, למסגדים, לבתי קפה ולשווקים. 

אפילו העיראקים, שכבר התרגלו לשפיכות דמים, נותרו המומים כשבאוקטובר 2013 הסיע מגויס של דאעש משאית תופת לחצר בית ספר יסודי במחוז נינווה והרג 13 ילדים שהיו בחוץ בהפסקה.

השלב האחרון היה מבצע שאל־בגדאדי כינה "להרוס את השערים". זה התחיל בפעולה ניסיונית ב־2012, כשהלוחמים שלו פרצו לבית סוהר קטן ליד העיר תיכּרית בעיראק ושיחררו מאה אסירים, מחציתם טרוריסטים לשעבר שנידונו למוות. לאחר מכן, ב־21 ביולי 2013, תקפו דאעש שניים מבתי הסוהר הגדולים במדינה בפשיטות לילה סימולטניות, שכללו מחבלים מתאבדים רבים ומטח של עשרות פצצות מרגמה. הפשיטה הגדולה מבין השתיים היתה על כלא אבו גרייב הידוע לשמצה, ושוחררו בה יותר מ־500 אסירים, רבים מהם בוגרי רשת הטרור של א־זרקאווי. 

עכשיו היה לאל־בגדאדי הגרעין היסודי שהוא נזקק לו כדי לעורר בצבא של דאעש מרץ מחודש. אחדים מלוחמיו כבר נעו כדי לתפוס שליטה על כפרים ויישובים קטנים בצפון סוריה ובמזרחה, ועכשיו הצטרפו אליהם לוחמים למודי קרבות ושטופי אידיאולוגיה מבתי הסוהר הקשוחים ביותר בעיראק.

כמה מהיישובים שאליהם נכנסו היו כבר תחת שליטה של מיליציות מורדים אחרות, כולל ג'בהת א־נוסרה. כשאנשי דאעש נתקלו בכוחות כאלה, הם הציעו שלוש אפשרויות: להצטרף אליהם, לברוח או להילחם בהם. אם הכוח המקומי התנגד, הם לא היססו להרוג את אנשיו.

אבו בכר אל־בגדאדי נואם בעיראק ב־2012. שלט סוף סוף בפרויקט והכריז על ח'ליפות

הקרע עם ג'בהת א־נוסרה הלך והעמיק עד שנהפך לתהום. מתווך השלום האישי של א־זוואהירי, אבו חאליד אל־סורי, נשאר במשך זמן מה בסוריה בתקווה למצוא דרך לסיים את המחלוקת. בתחילת 2014 הוא שהה במטה של מיליציה איסלאמיסטית בחאלב, כשחמישה אנשים פרצו לבניין ביריות. אחד התוקפים לחץ על ההדק באפוד ההתאבדות שלו והרג את אל־סורי ושישה אחרים.

אף אחד לא קיבל על כך אחריות, אבל לאחר מכן סירב ארגון אל־קאעידה לקיים כל קשר עם דאעש. בפעם הראשונה הוא הורה לתומכיו להתרחק מדאעש, ואפילו להתנגד באופן פעיל למאמצי הארגון. באותו שלב, הדבר כבר לא היה רלוונטי. אל־בגדאדי עמד עתה בראש הלוחמים המנוסים והחמושים ביותר באופוזיציה הסורית. והם עמדו להיות אפילו חזקים יותר.

•   •   •

א־רָקָה, בירת המחוז המזרחי בסוריה, היא עיר נהר עלובה עם היסטוריה ארוכה של פלישות זרות. היוונים היו הראשונים, ואחריהם הרומים, הפרסים, המונגולים והעות'מאנים. לאחר מכן הגיע תור הג'יהאדיסטים. 

מאמצע האביב ועד תחילת קיץ 2013 נכנסה לעיר שורת שיירות של דאעש בטנדרים לבנים, סילקה בהדרגה את אחרוני חיילי ארגון צבא סוריה החופשית והקימה בעיר את המטה הסורי הרשמי של ארגון הטרור. 220 אלף תושבי א־רקה הפכו לאוכלוסייה העירונית הראשונה שחוותה חיים תחת שליטה מלאה של המדינה האיסלאמית.  

מייד לאחר שהעיר עברה לידיהם, הם פעלו במהירות לבסס את הסדר החדש. דגל ענקי של דאעש עטף את מגדל השעון בכיכר אל־ג'אלה, ששמה הוחלף לכיכר החופש, ושליטי העיר החדשים החלו לפרסם רשימות של כללי התנהגות אסורים. 

צעיר אמיץ, שכינה עצמו אבו אברהים, צילם בחשאי את הצווים של דאעש. יחד עם זוג שותפים, הוא תיעד בנאמנות את הטרנספורמציה בא־רקה במשך 18 החודשים הבאים, ועשה זאת באמצעות תמונות וסרטוני וידאו שצילם בסתר והפיץ באינטרנט כדי שכל העולם יראה.

אבו אברהים הנציח בצורה חיה את מסע הניצחון של דאעש לתוך העיר. זה נפתח בשבוע של לחימה קשה בשטח בנוי, שהשאירה עשרות גופות מוטלות ברחובות ואת רוב אזרחי העיר לכודים בבתיהם, בגלל הפחד שאם ייצאו, ייפגעו מאש צלפים. החנויות והמאפיות נסגרו, ולמשפחות רבות נגמר האוכל. "אם היה לך לחם, זה כאילו היו לך מיליון דולר", הוא נזכר. "אלה היו הימים הכי קשים".

הלחימה שככה בהדרגה אחרי שאנשי המיליציות שנלחמו בדאעש ברחו או החליפו צד. ואז, בבת אחת, הופיעו ברחובות שיירות של לוחמים זרים - רובם עיראקים, כפי שאבו אברהים הבין מאוחר יותר. אנשי דאעש הניפו את הדגלים השחורים שלהם מעל בנייני הממשל המרכזיים והכריזו על א־רקה כעל הבירה החדשה של המדינה האיסלאמית.

"הם הסתובבו עם כלי הנשק שלהם ואמרו שמעכשיו הכל יהיה בסדר", אומר אבו אברהים. "הם אפילו התחילו לפנות את הגופות שהיו מוטלות ברחובות.

"הרבה אנשים בא־רקה לא ידעו בהתחלה מה לעשות עם הפנים החדשות האלה. היו כאלה שחשו הקלה שלפחות הלחימה הסתיימה. החנויות נפתחו שוב ותחושת הביטחון חזרה לעיר. ואז התחילו ההוצאות להורג".

ההוצאה להורג הראשונה שאבו אברהים ראה היתה של צעיר שמפקדי דאעש תיארו כפושע, אף על פי שהפשע שלו לא נודע מעולם. הנידון למוות אולץ לעמוד בכיכר המרכזית בא־רקה, שם קראו את גזר הדין שלו בפומבי. לאחר מכן הוא נורה בראש לעיני קהל קטן, ואז הטרוריסטים קשרו את זרועות הגופה לקרש, בסגנון צליבה, ונתנו לה להירקב בכיכר במשך שלושה ימים.

הצליבה השנייה התרחשה ימים מספר לאחר מכן. ואז הגיעה הוצאה להורג קבוצתית, שבה הטרוריסטים מדאעש רצחו באותה הכיכר שבעה גברים ונערים. חלקם נראו כמו לוחמים ממיליציות יריבות מובסות, אם כי כמה מהם היו נערים. הפעם הטרוריסטים כרתו את הראשים מהגופות והציגו אותם על מוטות בגן בעיר.

"אנשים היו מבוהלים, וזה בדיוק מה שהם רצו", אומר אבו אברהים. "הם רצו שכולם יהיו מבועתים מהם".

אחרי שהשליטים החדשים של א־רקה הכריזו על עצמם בפני העיר, הם החלו לסלק סממנים בולטים שקראו תיגר על הסמכות שלהם. הם נעלו את שלוש הכנסיות בעיר, וצלבים וסמלים נוצריים אחרים כוסו או הוסרו. מסגד שיעי בעל כיפת טורקיז מהודרת פוצץ והיה לחורבות. סיגריות ואלכוהול - סמלי השחיתות המערבית - הושלכו לערימות והועלו באש.

לאחר מכן החלו לוחמי דאעש ליצור סמלים משלהם, כמו שעשו בתחנת המשטרה, שנצבעה כולה בשחור ועברה הסבה לבניין מנהלה ובית דין שריעה הפוסק בענייני פשעים ומטיל עונשים. תושבי א־רקה היו נתונים פתאום למנעד מבלבל של תקנות חדשות שכפתה המשטרה הדתית, החִיסבָּה, שמונתה על ידי דאעש והיתה חופשית לפרש את החוקים כפי שמצאה לנכון.

החוקים החדשים בעיר החלו עם מצוות דתיות מחייבות. למשל, כל בעלי החנויות בעיר נדרשו לסגור את החנויות בזמן התפילות היומיות. זה נמשך בענייני לבוש והתנהגות אישית; אנשי דאעש אסרו לא רק על עישון ושתיית אלכוהול, אלא גם על השמעת מוסיקה מערבית והצגת ביגוד מערבי בחלונות הראווה. נשים יכלו לצאת מבתיהן רק בכיסוי מלא, ואפילו אז, כל יציאה היתה כרוכה בבדיקה משפילה מצד המשטרה, שווידאה שהעבאיה של האישה מספיק אטומה ורפויה, כדי למנוע חשיפת כל רמז למבנה הפיזי תחתיה.

העונש על הפרת חוקי דאעש נע מנזיפה פומבית או קנס ועד הצלפות וגרוע מזה. בני זוג לא נשואים הוכו כי ישבו יחד על ספסל בגן. איש אחר נענש בהצלפה פומבית כי התחתן עם גרושה לפני ששלושת חודשי ההמתנה המחייבים הסתיימו. לפי אבו אברהים, כל הפרה של החוק טמנה בחובה איום מרומז לגזר דין מוות ללא ערעורים, שלעיתים נראה כמעט קפריזי.

"לפעמים עברו שבוע־שבועיים בלי הוצאות להורג, ואז פתאום היו חמש בבת אחת", הוא סיפר. "האנשים מן השורה חויבו בקנסות ובתשלומים על כל דבר: על ניהול עסק, על חניה, על איסוף האשפה. דאעש לקחו את הכסף והשתמשו בו כדי לשלם משכורות ללוחמים הזרים. ואנשים פחדו לעשות משהו, מפחד שיוצאו להורג".

•   •   •

אבל מה שהכי הטריד את אבו אברהים הוא האופן שבו הכובשים התייחסו אל ילדי העיר. בתי הספר היו סגורים במשך חודשים אחרי שדאעש השתלטו על העיר, וכשהם סוף סוף נפתחו מחדש - הכל השתנה. תוכניות הלימודים וספרי הלימוד הישנים - "הספרים של הכופרים" - הושלכו לפח והוחלפו בהדרכה דתית.

בינתיים, מאות הילדים והנערים היתומים בעיר הועברו למחנות צבאיים, כדי ללמוד לירות ברובים ולנהוג במשאיות תופת. אבו אברהים ראה בשיירות צבאיות את המגויסים החדשים של דאעש, נושאים נשק ולובשים מדים גדולים מדי למידתם.

"חלקם היו נערים בני פחות מ־16", הוא אומר. "כשבתי הספר היו סגורים לא היה להם מה לעשות. הם ראו את הבחורים הקשוחים האלה עם הקלצ'ניקובים, וזה השפיע עליהם. הם רצו להיות חלק מזה".

למען האמת, דאעש התגאו פעמים רבות במחנות הנוער שלהם והציעו באינטרנט סיורים וירטואליים במתקנים עם שמות כמו "מחנה א־זרקאווי". תמונות וסרטונים שהועלו בטוויטר הראו ילדים בלבוש צבאי יורים בכלי נשק ומבצעים אימונים צבאיים. תמונות אחרות הראו טירונים צעירים מקבלים הוראה להוציא להורג אסירים ביריות בראש.

מבחינת אבו אברהים, המחנות היו הניסיון של דאעש להבטיח את הישרדות הארגון, וכן גדר חיה נגד האפשרות של כישלונות צבאיים עתידיים. הארגון השקיע ביצירת מאגרים של חסידים צעירים פנאטים, המוכנים להרוג אחרים או להקריב את עצמם אם יקבלו הוראה לעשות את זה. "שטפו להם את המוח", אומר אבו אברהים על הצעירים של דאעש, "כדי שיהיה להם בעתיד צבא של חסידים נאמנים".

בינתיים, הארגון הסתדר יפה עם הצבא שכבר היה לו. חודשים אחדים אחרי שהודיעו על כניסתם לסוריה, תפחו שורות המדינה האיסלאמית לכמעט 10,000 לוחמים, ובהם המתנדבים הזרים שזרמו לסוריה מ־50 מדינות ברחבי העולם. ארגוני מורדים יריבים, החל מג'בהת א־נוסרה ועד צבא סוריה החופשית החילוני, התלוננו על כך שדאעש מנצחים בתחרות על המתגייסים - לא רק כי הם יכולים להרשות לעצמם לשלם משכורות גבוהות יותר, אלא גם כי הם טוענים שהם נלחמים לטובת משהו גדול יותר מסוריה.

דפי הטוויטר והפייסבוק של הארגון הציגו מדי יום עדויות של מתנדבים מאירופה, מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון, שדיברו בשבחי הגמול הארצי והשמימי של הג'יהאד. ג'יהאדיסט סורי, שכינה עצמו נסר א־דין אל־שאמי, העלה פוסט בטוויטר באוגוסט 2013, שבו כתב שעם ההתגייסות שלו לדאעש, הוא מרגיש שהצטרף ל"כינוס עולמי".

"אני בוחר להיות חייל תחת הדגל הזה, כי אני מוצא שהוא ערבי ולא ערבי", הוא כתב. "גיליתי כאן אנשים מחצי האי ערב, ממרוקו, ממצרים ומעיראק. פגשתי אנשים מהלבנט ומטורקיה. פגשתי צרפתים, בריטים ופקיסטנים. הרשימה ארוכה. הם כולם אחים אהובים, שהמטרה שלהם היא לתמוך בדת".

בריטי שהתגייס לדאעש אמר לשדרן בריטי, "זה ממש מגניב. איך קוראים למשחק הווידאו הזה - 'Call of Duty'? אז זה ככה. אבל באמת, אתה יודע, בתלת־מימד. אתה יכול לראות איך הכל קורה מולך. זה אמיתי. אתה מבין למה אני מתכוון?"

ככל שכיבוש דאעש הלך והתבסס, בשווקים במרכז א־רקה נראה לעיתים כאילו הזרים המזוקנים עם הרובים עולים במספרם על המקומיים. קופות הארגון תפחו במהירות מתשלומים ומשוחד של סוחרים וממכירת יותר מ־40 אלף חביות נפט גולמי ביום, תוצרת בארות נפט שלוחמי דאעש כבשו בהתקדמות שלהם ברחבי המדבר הסורי.

נראָה עתה שהג'יהאדיסטים, שחודשים ספורים קודם לכן היו להוטים לכבוש את א־רקה, לא ממהרים להמשיך בכיבושים נוספים, ציין אבו אברהים.

אנשי המדינה האיסלאמית נעשו תוקפנים בכל פעם שהיה צריך להוציא לפועל עונשים, אבל בין הוצאות להורג והצלפות, ראה אותם אבו אברהים מתרווחים במסעדות, בוהים באתרי אינטרנט מערביים בבתי קפה־אינטרנט או קונים ויאגרה בבתי מרקחת.

מבחינת הכובשים, המדינה האיסלאמית קרמה סוף סוף עור וגידים, לפחות בזעיר אנפין. האנשים עם הרובים נראו מרוצים ממצב העניינים, כי הם ניהלו את המקום. אבל בשביל כל השאר, כתב אבו אברהים, כל מה שנותר היה "תרבות של פיגור ופחד, אחרי שכיבו את האור של השכל".

•   •   •

באפריל 2013, בזמן שאל־בגדאדי התכונן להודיע על שיקום הארגון, מועאז מוסטפה חדר לתוך הארץ, כפי שעשה לא מעט פעמים, דרך פירצה בגדר הביטחון באזור חָטַאי שבדרום טורקיה. פינה זו בקצה הצפוני של סוריה שוחררה מאחיזת אסד כמעט שנה לפני כן, כך שהוא עבר דרכה בקלות והלך ברגל עד לחירבת אל־ג'וז, יישוב חקלאי שהפך למעין בסיס פנימי עבור כוח החירום הסורי שלו.

מוסטפה, לשעבר עוזר בקונגרס, התארגן עם צוותו לשקם את השירותים הבסיסיים ביישוב, שהיה עדיין מצולק מחודשי לחימה וביזה. לאחר שעזר לפתוח מחדש את תחנת המשטרה, הוא חזר להיפגש עם מקומיים שהתעניינו בהקמת בית משפט לתביעות קטנות. הוא כלל לא העלה בדעתו מי עוד עלול להופיע.

בפגישה נכח עורך דין לבוש היטב, שהציג את עצמו כמוחמד. האיש הסביר שהוא מייצג לקוח בעל עניין במערכת המשפט בסוריה לאחר עידן אסד. כשלחצו עליו, הוא סיפר מי הארגון ששכר אותו.

"אני כאן כדי לייצג את המדינה האיסלאמית", הוא אמר.

כולם בחדר היו בהלם, החל מהאורחים האמריקנים ועד אנשי הדת הנוצרים והמוסלמים, שעמדו באופן לא רשמי בראש היישוב מאז שכוחות הממשלה סולקו.

"זה היה מדהים", אומר מוסטפה. "הוא היה מגולח לגמרי, בן 50 אולי, ולבש חליפה. עצרנו מייד, כי לא ידענו אפילו איך להמשיך".

לנציג דאעש לא היה עוד הרבה מה לומר בישיבה, ונראה שהוא בעיקר הקשיב ורשם הערות. ברגע מסוים הוא העיר שהלקוח שלו נוטה להעדיף את חוקי השריעה על פני המערכת המשפטית החילונית.

"לא נכנסנו לוויכוח", אומר מוסטפה, "כי לא רצינו אותו שם".

האיש עזב, אבל נוכחותו העכירה את האווירה. היתה כאן עדות לא רק לנוכחות של דאעש בסוריה, אלא גם לכוונת הארגון לחדור לשלטון ברמה מיקרוסקופית.

עבור מוסטפה, שהיה עכשיו שנתיים בתפקיד מנהל כוח משימת החירום הסורי, והיה שקוע בסכסוך בסוריה עמוק יותר ממה שדמיין אי פעם, היה זה עוד מפנה מבשר רעות. עד תחילת 2013 הוא כבר היה מיואש כמעט לגמרי מהאפשרות להתערבות אמריקנית רצינית בסכסוך. עכשיו ניצל את רוב זמנו לחפש דרכים מעשיות לשפר את חיי הסורים בשטחי המדינה שמחוץ לשליטתו של אסד.

אבל אחרי כל צעד קדימה, הגיעו כמה צעדים לאחור: מאבקים פנימיים בארגוני המורדים; שחיתות נרחבת שתודלקה לפעמים באמצעות מזוודות מזומנים מממשלות ערביות; פלגנות דתית הולכת וגוברת שמנעה שיתוף פעולה והובילה לפעמים להרג הדדי.

בתוך זמן קצר, הבעיה שנקראה דאעש - הנוכחות של קיצונים חמושים שנלחמו בכולם, וההחלפה של בתי המשפט ותחנות המשטרה במערכת המשפט של הארגון - האפילה על כל השאר וסיבכה עוד יותר את מאמצי המורדים המתונים לזכות בתמיכה מערבית באופוזיציה.

נקודת המבט של מוסטפה על התפרקות סוריה התחדדה. הוא נסע בקביעות לסוריה, ופעמים רבות הסתכן בשהייה בטווח קילומטרים אחדים מקו החזית שהשתנה תדיר. הוא דיבר בקביעות עם מפקדי המורדים ונפגש איתם כחלק מרשת אישית גדֵלה, שכללה עיתונאים, עובדי רווחה מכל העולם, דיפלומטים זרים ותורמים עשירים.

אחרי שהשגרירות האמריקנית בדמשק נסגרה, הדיווחים של מוסטפה מסוריה נהפכו לחלון הכרחי לחלקים מהמדינה שהאמריקנים כבר לא יכלו לעקוב אחריהם באופן ישיר. כשבאביב ההוא הגיעו טענות על כך שמשטר אסד השתמש בנשק כימי בהיקף קטן, מוסטפה נשאל אם החברים ברשת שלו יכולים לעזור להשיג דגימות דם ורקמות לבדיקה. הם יכלו, ואף עשו זאת.

•   •   •

במאי 2013 עמד מוסטפה לצידו של ג'ון מקיין, כשהסנאטור הרפובליקני מאריזונה ערך ביקור מפתיע בסוריה, כדי להיפגש שם עם מנהיגי המורדים. מקיין נלקח דרך מעבר גבול שבשליטת המורדים למבנה קטן ששימש כמרכז הפיקוד של צבא סוריה החופשית.

הוא ישב שם בפנים עגומות מול שנים־עשר ממנהיגי המורדים, שהתלוננו כל אחד בתורו על הסירוב של וושינגטון לספק להם נשק, בייחוד טילים נגד מטוסים כדי לבלום את התקפות אסד על מובלעות אזרחיות. במקום הרובים והפצצות שהמיליציות נזקקו להם, הן קיבלו מנות קרב - ארוחות מוכנות בעטיפות פלסטיק.

"אני אמור לירות פיצות על המטוסים האלה?" שאל אחד הקצינים. מאוחר יותר שמע מקיין שמתוך שנים־עשר הקצינים שהוא פגש - עשרה נהרגו בקרב.

"אנחנו חייבים לפעול בצורה שתשנה את כללי המשחק", אמר מקיין בראיון טלוויזיוני לאחר שובו הביתה. "לא להכניס לשם חיילים אמריקנים, אבל להקים אזור בטוח ולהגן עליו, ולספק נשק לאנשים הנכונים בסוריה, אלה שנלחמים בבירור למען הדברים שאנחנו מאמינים בהם".

סרטון הוצאה להורג שפירסם דאעש בסוריה, ספטמבר 2014. "אנשים היו מבועתים, וזה בדיוק מה שהטרוריסטים רצו"

אבל בבית הלבן התעקש הנשיא שהכנסת עוד נשק לסוריה רק תחמיר את המצב. "אני לא חושב שמישהו באזור... מאמין שפעולות חד־צדדיות של אמריקה יביאו לתוצאה טובה יותר", אמר אובאמה במסיבת עיתונאים. הדבר היחיד שיגרום לתגובה צבאית אמריקנית, הוסיף, הוא אם אסד ישתמש בנשק כימי, "משהו שהעולם התרבותי הבין שצריך להיות מחוץ לתחום".

לא תהיה עזרה מוושינגטון, אמר מוסטפה לחבריו הנרגזים. הסכסוך, שנכנס עתה לשנתו השנייה, נמשך כמקודם, כשהצבאות נמצאים בתיקו והסבל של האזרחים רק הולך ומחמיר.

השינוי הגדול ביותר היה שעתה הסיכוי למוות אלים הגיע בבת אחת מכל מיני צדדים. הכוחות של אסד לכדו שני סורים שהועסקו בפעולות רווחה והרגו אותם. שני עובדים צעירים שמוסטפה הכיר היטב נעלמו אחרי שנעצרו בנקודת ביקורת של דאעש. חברי כוח החירום למדו מאוחר יותר שהמיליטנטים מצאו את המחשבים הניידים שלהם וגילו שהם מועסקים בארגון סיוע מערבי. השניים הוצאו להורג, והגופות שלהם הושלכו לבור.

בסוף הקיץ, הידיעה שצבאו של אסד תקף בנשק כימי אזרחים בגוטה, פרבר של דמשק, העלתה לזמן קצר את הציפיות לתגובה צבאית מערבית. סוכנויות המודיעין האמריקניות חשפו עדות על כך שצבא אסד ירה פצצות גז סארין בשכונות מגורים ב־21 באוגוסט, ואובאמה אותת על כוונתו להעניש את אסד על חציית הקו האדום הברור של אמריקה.

אבל למרות הזעם הנרחב על מעשי ההרג, הבית הלבן לא הצליח לגבש תמיכה פוליטית להתקפה צבאית. הקונגרס חסם הצבעה על החלטה לאשר תקיפות אוויריות על אסד, והפרלמנט בבריטניה - מדינה שהיתה אמורה להיות בעלת ברית מרכזית במערכה הצבאית - דחה הצעה דומה של הממשלה בראשות דיוויד קמרון. הנשיא אובאמה הצליח להבטיח עיסקה, בסיוע רוסיה, לסלק משטח סוריה את כל הנשק הכימי. הסיכוי להתערבות צבאית שוב נדחק הצידה.

מוסטפה אמר כי בקרב מנהיגי האופוזיציה הסורית, היעלמות הנחישות המערבית אחרי ההתקפה בגוטה היתה מהלומה פסיכולוגית קשה יותר מההתקפות הכימיות עצמן. כמה ארגוני מורדים, שיישרו לפני כן קו עם צבא סוריה החופשית המתון, פשוט ויתרו והצטרפו לאיסלאמיסטים, שלפחות שילמו משכורות גבוהות יותר.

"אנשים התלהבו כשהם האמינו שארה"ב מתכוונת סוף סוף לפעול", אומר מוסטפה. "זה היה אחד מאותם רגעים שבהם כולם זכרו בדיוק איפה הם נמצאים. המשטר פחד. שמענו דיווחים על אנשים שבורחים מדמשק. אפילו המחשבה על נפילת פצצות (בעקבות התקפה אמריקנית) לא הדאיגה. זה היה כמו 'תודה לאל. גם אם נמות בהפצצות, לפחות המצב ישתנה עכשיו'. ואז, כששום דבר לא קרה - זה היה הסוף. אפסה התקווה".

•   •   •

מבפנים, אי הסדר בוושינגטון בכל הנוגע להתקפות הכימיות נראה אפילו גרוע יותר. "הבעיה המרושעת" הסורית, כפי שמזכירת המדינה, הילארי קלינטון, כינתה אותה, פיצלה את המועצה לביטחון לאומי וחוללה סערה בקרב יועציו הבכירים של הנשיא. פרדריק הוף, הדיפלומט הבכיר שסייע לתאם את תגובת הממשל לסוריה, התפטר בתסכול בסוף 2012. ועתה גם רוברט פורד, השגריר לשעבר בדמשק, התחיל לשקול פרישה.

פורד ניהל מלחמה עקרה בתוך הממשל ודחף לצעדים מעשיים לחיזוק האופוזיציה המתונה כמשקל נגד לאיסלאמיסטים, ששלטו בערך ברבע משטחה של סוריה, כולל מעברי גבול לעיראק ולטורקיה. אחרי ההתקפה הכימית של אסד על גוטה באוגוסט 2013, הוא תמך בתקיפות אוויריות. וכשהתקיפות האלה לא יצאו אל הפועל, הוא דחף לתמיכה ישירה במיליציות מתונות, שייבחרו בקפידה.

"תגדילו את הסיוע, תעשו יותר", הוא לחץ. אף על פי שהבית הלבן הבטיח אחרי המתקפה הכימית לזרז אימון של המורדים במסגרת ה־CIA בירדן ובדרום טורקיה, המאמץ היה קטן מדי ואיטי מכדי לחולל שינוי. "אנחנו ממש לא עושים כלום", הוא אמר. 

מה שהחמיר את המצב עוד יותר היה שפורד הוזמן בקביעות לגבעת הקפיטול כדי להגן על מדיניות הממשל בשימועים בקונגרס. הרפובליקנים, שהריחו הזדמנות פוליטית, הטיחו בפורד עלבונות במהלך שימועים ששודרו בטלוויזיה וביקשו להפוך את הדיפלומט לסמל של חוסר היכולת של הבית הלבן לטפל במשבר. בשימוע אחד פיקפק מקיין ביחס של פורד למשבר הסורי ורמז שהדיפלומט מוכן לקבל את הטבח המתמשך של אסד בבני עמו.

"נראה שזו תוצאה מספקת מבחינתך", אמר מקיין. פורד שמר על קור רוח, אבל בתוך תוכו הוא רתח.

למה אני צריך את זה? הוא חשב.

המציאות, כפי שפורד הבין אותה, היתה שהקונגרס חלוק באותה מידה כמו הממשל בשאלה מה צריך לעשות. ניצים כמו מקיין רצו לחמש את המורדים, אבל רפובליקנים אחרים העדיפו תמיכה צבאית רק בארגונים הנלחמים נגד דאעש. ומחוקקים אחרים - רפובליקנים ודמוקרטים - היו זהירים לגבי כל התערבות אמריקנית, דבר ששיקף את דעת הרוב הגדול של המצביעים האמריקנים.

פורד היה מוכן לפרוש בסתיו 2013, אבל עמיתים במחלקת המדינה שיכנעו אותו להישאר עוד שישה חודשים. כשהוא הגיש לבסוף את מכתב ההתפטרות שלו בתחילת 2014, איש לא ניסה להניאו מכך. בשלב הזה, המאמצים שלו בתוך הממשל נראו לו עקרים יותר ויותר, וההתקפות הסיעתיות והמאוד אישיות מצד הקונגרס רוקנו את הנחישות שלו להמשיך לנסות.

"לא אכפת לי להילחם, אבל כשאנשים שאפילו לא יודעים מה קורה שם מטילים ספק ביושרה שלי - זה מגוחך", הוא אמר.

הספר "דגלים שחורים" יצא בהוצאת "ידיעות ספרים"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו