האם שר השיכון, יואב גלנט, מגונן ביודעין על שחיתות ציבורית ואי סדרים במשרד רשם הקבלנים ועל הרשם עצמו, עו"ד אמנון כהן?
אני חושש שזה מה שקורה.
לפחות על פי החומר שנאסף בידי עמיתיי מיכל שבת ועוזי דיין בפרשיות רשם הקבלנים - בעקבות הפרסום כאן לפני שבועיים כי גלנט עומד להאריך את כהונת שומר הסף הכושל בארבע שנים נוספות - התשובה חיובית. לא טעינו בביקורת על כהן וגלנט - יש סיבה להרחיב בנושא הזה בגיליונות הקרובים.
החומרים החדשים מלמדים שוב ושוב שכהן נגוע בניגוד עניינים; שהוא כיהן כמנכ"ל התאחדות הקבלנים בבאר שבע ואסור היה למנות אותו ב־2012 לרגולטור הראשי עליהם; שרשם הקבלנים מתעלם מחברי הוועדה המקצועית המייעצת לו ועלול לסכן חיי אדם בהחלטותיו.
יתרה מכך: באחרונה הודיע הרשם לחברי הוועדה כי הוא מתכוון לפזר אותם, וכל חבר המבקש להמשיך צריך להציע את מועמדותו במסגרת קול קורא שהרשם עומד לפרסם. על פי הרשם, כדאי למועמדים להביא בחשבון שבחירתם טעונה אישור של מועצת הקבלנים...
הנבדקים, המבוקרים, יחליטו מי יבדוק אותם? הרשם איבד סופית את הבושה? איך בדיוק קוראים למהלך הזה - שחיתות? איך מעז השר גלנט, לפחות על פי הרשם, לתמוך בצעד כזה שמשמעותו אחת: מי שהעז להתריע על קבלן מסוכן, בלתי ראוי, לא ייכלל להבא בוועדה המייעצת.
על פי בדיקת שבת ודיין, הקול הקורא להגשת מועמדות לחברות בוועדה המייעצת לרשם הקבלנים, פורסם לפני יום כיפור ועורר כעס רב בקרב מי שחרדים להתפוררות הפיקוח על הקבלנים.
למה להחליף, שאלו מי ששאלו, ואחת התשובות האפשריות: הרשם כהן אינו רוצה ועדה מייעצת עם שיניים. הוא מחפש אנשים נוחים, מעגלי פינות, בובות שלא יתייחסו ברצינות לתפקידם; שלא ינסו להילחם בהפקרות השולטת במשרד רשם הקבלנים. זה לפחות הרושם.
לרוע מזלו של כהן, היועץ המשפטי של המשרד כבר קבע שהוא אינו מוסמך לפזר את הוועדה אלא רק השר, אבל כבוד הרשם, נאמר כאן בצורה ברורה, ממשיך לצפצף. הוא מתנהג כמי שבטוח שהשר גלנט יגבה את המהלך השערורייתי הזה ויסכים להאריך לו את המינוי, רגע לפני פרישתו מהמשרד, בארבע שנים נוספות.
מה תגובת השר גלנט לשאלה פשוטה - האם הוא עומד מאחורי הכוונה לשנות את הרכב הוועדה המייעצת לרשם, ואם כן מדוע? לא קיבלנו תשובה עניינית. השר ברח. כך נהג גם הרשם שבחר לא להשיב לשאלה הבאה: האם השר גלנט באמת עומד מאחורי ההחלטה לשינוי הרכב הוועדה?
מה התשובה שכן הועברה אלינו? מנותקת כאמור מהשאלה.
"המשרד פירסם קול קורא לחברים נוספים לוועדה המייעצת לרשם הקבלנים, וזאת במטרה להרחיב את מספר חברי הוועדה כדי להגביר את יעילות ותכיפות דיוניה. ככל שיוחלט על סיום תפקידם של חברי ועדה מכהנים, לצורך רענון חברי הוועדה בחלוף שנים רבות, הדבר ייעשה בדרך המקובלת בהודעה רשמית".
תשובה אומללה, סתמית, לא משכנעת על פניה. המשך יבוא.
להגן על תאגיד השידור
במדינה נורמלית, דמוקרטית, שפויה, שהנהגתה מכבדת את עצמה - לא הייתי צריך להידרש כאן שוב לניסיונות הממשלה להילחם בהחלטה ראויה שלה מלפני פחות משנתיים: להקים על חורבות רשות השידור המיתולוגית, שידעה ימים יפים ועיתונאים מצוינים, תאגיד שידור ציבורי חדש.
לא הייתי צריך כי עסקנים השתלטו על המוסד הישן, זרעו בו רעל והרס והיה צורך להקים תאגיד תקשורת מקצועי חדש. היה צריך להקים תאגיד בלתי תלוי - בלי עסקנים, בלי קומיסרים, בלי פוליטיקאים שאינם מכירים בערך ששמו חופש הביטוי.
את ההחלטה המבורכת הזאת קיבלה הממשלה פה אחד כשנתניהו מטיל את המלאכה על שר התקשורת דאז, גלעד ארדן. ארדן עמד במשימה, הציב בראש התאגיד אנשי מקצוע ראויים דוגמת היו"ר גיל עומר, ומנכ"ל הטלוויזיה החינוכית אלדד קובלנץ, העניק להם את ברכת הדרך.
כחלון. קשה להעלות על הדעת שייתן יד לתרגיל המסריח // צילום: אורן בן חקון
השניים גייסו מאות עיתונאים צעירים וותיקים, מתוך רשות השידור הישנה ומחוצה לה, אבל בלי השתוללות שכר, בלי מכונית צמודה למנופחים, בלי כרטיס כניסה לעיתונאים שהפכו לעסקנים - והעיקר: בלי פרזיטים.
אוי, כאן הם "חטאו". כאן הם הרגיזו כמה נפוחי אגו שהחליטו לחסל אותם, להפוך את התאגיד לאויב, להסית נגדו ברשעות, לגייס לעזרתם מקורבים לנתניהו. כאן חשפה מירי רגב בישיבת הממשלה את הסיבה האמיתית לניסיונות להרוג את הרך הנולד ("לא יכול להיות שהממשלה תזרים כסף ולא תשלוט בתוכן השידורים ובמינויים...); כאן נולדה במקרה הצעת החוק של יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, לביטול התאגיד.
נתניהו כמובן לא ידע...
נניח. אלא שלא היה די בכך להבטחת חיסול התאגיד. כדי שזה באמת יקרה, נולד לפני שבועיים, בחדרי חדרים ובברכת אביגדור ליברמן, רעיון חדש: לספח את גל"צ לתאגיד, להרוג את עצמאותה ובהזדמנות חגיגית זו להחליף את המנכ"ל קובלנץ - או להציב מעליו מנכ"ל־על. השם המוזכר הוא אודי אדם, מנכ"ל משרד הביטחון.
ביטן. פתאום נולדה הצעת החוק // צילום: אורן בן חקון
היכן השר משה כחלון בתמונה? האם יעמוד במילתו להתייצב לימין התאגיד? שאלה טובה, אבל כנראה מיותרת: התאגיד יקום, כי קשה להחזיר את הגלגל לאחור. יותר מזאת: קשה להעלות על הדעת שכחלון יחזור בו וישתתף בתרגיל המסריח הזה.
כבוד הנשיא יוסף וסרמן?
בסרט הבלתי נגמר הזה ששמו פרשיות מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן - סרט שמספר העוקבים אחריו גדל משבוע לשבוע - מהלכות כבר הרבה בדיחות. אחת המרושעות שבהן: וסרמן מוכן לפנות את כיסאו לטובת אחת הנאמנות שלו בתנאי שזו תבטיח לתפור למענו תפקיד חדש: נשיא הסתדרות המורים.
כלומר, הוא יבחר לעצמו בובה וזו תרקוד לצלילי חלילו של "הנשיא" שהמליך אותה. השיטה הרוסית במלוא הדרה.
הקוראים, אני מניח, צוחקים. הבדיחה הזאת בצדק משעשעת אותם. בהנהלת הסתדרות המורים, לעומת זאת, יהיו חברי הנהלה שיחבקו את הרעיון. הם מכירים את היצירה, הם אכלו שנים מהיד שלה, הם חייבים לה.
וסרמן. שכח את עובדי הקבלן // צילום: אורן בן חקון
בהנהלה הזאת, צריך לזכור, לא יושבים בהכרח מאורות, אנשי חינוך רציניים, אנשים עם ערכים, יושרה מופלגת וחוט שדרה אמיתי. תשכחו מזה. יושבים בה, בין היתר, אנשים שלא נכנסו לכיתה עשרות שנים; אנשי הוראה לשעבר שגוננו על הנוכל, עסקנים אפורים שגם עכשיו לא דורשים ממנו להחזיר את המפתחות.
הם הרי מבינים שכך או אחרת גם הם הגיעו לסוף דרכם ושבקרוב יהיה על רובם להיפרד מכיסאם ומתפקידם.
הם מבינים שניקוי האורווה לא יפסח על ממלא המקום הנצחי, גד דיעי, ומזכיר סניף באר שבע, יוסי משאלי, שגוננו שנים על המושחת; על יו"ר תא הגמלאים, ברוך ניסקה, בן ה־96, שלא אתפלא אם גם לו הובטחו שישה חודשי הסתגלות אחרי פרישתו; על מזכירת סניף גבעתיים, ציפי דביר, המלווה את וסרמן בגיחותיו לחו"ל כמתורגמנית שלו לאנגלית; על מנכ"לית עמותת המורים, ג'ינה מרום, ועל חנה להב, נציגת מרצ על הנייר, שהצחנה הגדולה לא הפריעה להן להישאר בתפקידן.
דיעי. ממלא מקומו של וסרמן, שיחד עם חברי הנהלה אחרים מעניק למזכ"ל המושחת גיבוי כמעט מוחלט
האנשים האלה אמורים לדעת ולהבין שנפל הפור אף שווסרמן מצליח, במלחמת המאסף שלו, לשדר עסקים כרגיל. הוא אמנם לא מגיע למשרדו בהוראת שופט, אחרי שזה עיין בחומרי החקירה בתיק הטרדת העדים ורמז לו מה מלמדות הראיות ומה עוצמתן, אבל הוא עדיין חלון הראווה של 120 אלף מורים.
הוא יושב הלאה בחלון הזה, חותם עדיין על צ'קים, מחלק הוראות, מייצג את הסתדרות המורים בפגישות עבודה עם מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, יצירת מופת בזכות עצמה, משוחח עם נציגים של משרד האוצר. עולם כמנהגו נוהג.
וסרמן ממשיך למשוך בחוטים, מתעתע באנשיו בעניין זהות המועמדת שהוא מבקש להצניח על כיסאו כיו"ר סיעת אמ"י, מתחפש כדרכו לאיש שדואג למורים. לא חלילה לכיסו ולכיס מזכירי הסניפים, שמהם ביקש, כזכור, לא לגלות למורים מה שכרם האמיתי.
אסור להרגיז את המורים, הסביר להם באחת הישיבות ובצדק: על פי בדיקת עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, הוכפל שכרה של אחת הנאמנות שלו בתוך שנים ספורות מ־15 אלף שקלים ל־30 בקירוב; שכר מקורבת אחרת קפץ מ־9,000 שקלים ל־18 אלף; שכר מקורבת שלישית טיפס מ־18 אלף ל־30 בקירוב; שכר צייתן נוסף טיפס מ־12 אלף ל־22 אלף; שכר מטריה נוספת, מלוקקת, טיפס ב־6,000 שקלים ויש חייל נאמן נוסף ששכרו שודרג ב־20 אלף שקלים בקירוב.
רגע, שיהיה ברור: להצדקת השדרוג קיבלו החברים של המזכ"ל תפקידים נוספים, דרשו וקיבלו ג'ובים, חגגו את חשבון הבנק החדש שלהם - והרימו אצבעות בהתאם. למי לא נשאר בסוף? ל־70 עובדי הקבלן של הסתדרות המורים. לאנשים החלשים, חסרי הזכויות, המקופחים שנים.
אותם הפקיר נציג הפרולטריון המדומה וסרמן. להם הוא סירב להעניק קביעות, אף שהוועד דרש זאת בתקיפות.
מה שכח שלומי לחיאני
העבריין שלומי לחיאני השתחרר לפני כמה חודשים מהכלא ועיתון הבית שלו העניק לו ביום שישי האחרון ראיון גדול שנחתם בשאלה: מה הייעוד שלך (כשיחלפו שבע שנות הקלון)? תשובתו הצפויה: "להיות איש ציבור".
מכיוון שלחיאני הבהיר בראיון כי "עם הנושא המוניציפלי גמרתי", אפשר להניח שהוא נושא עיניים לכנסת ולממשלה. שהוא סנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב המדומה של ראשי עיריות שסרחו, השתחררו מהכלא, וכבר לוטשים עין לעבר בית המחוקקים.
אפשר להניח שלחיאני מחבק את תקדים אריה דרעי (הרשעה בשוחד ובמעשי מירמה) וצחי הנגבי (הרשעה במתן עדות שקר); שהוא בונה עליו; שהוא בונה על כך שממשלת הימין סירבה ומסרבת לנעול את שעריה בחקיקה בפני עבריינים עם קלון.
לחיאני. דילג על הפרשה האחרונה // צילום: אנצ'ו גוש / ג'יני
הצעת החוק הראויה, שהונחה שוב על שולחן ועדת השרים לחקיקה לפני כשנה, שוב נזרקה לפח בברכת שרת המשפטים איילת שקד. בנושא הזה שקד משלבת ידיים יפה עם נתניהו.
על מה, בכל זאת, דילג לחיאני בראיון איתו ופסחה גם העיתונאית שראיינה אותו? על הכרעת הדין של השופטת המחוזית בת"א, רות לבהר־שרון, בעתירה לפסילת תוצאות הבחירות לראשות עיריית בת ים, שבהן ניצח יוסי בכר בהפרש של מאות קולות.
בהכרעת הדין הזאת קבעה השופטת כי לחיאני היה נגוע במתן הבטחות שלטוניות לתושבים כשוחד בחירות, פסלה את תוצאות הבחירות וגרמה לפתיחת חקירת משטרה בפרשה.
לחיאני, כאמור, ברח מהשדה הזה. הוא יודע למה.
כן, הפשע משתלם
ביום שלישי השבוע טילפן אלי גורם במערכת האכיפה וסיפר לי שראש עיריית נצרת עילית לשעבר, שמעון גפסו - שהורשע בשוחד ונידון לחצי שנת מאסר בפועל - השתחרר מהכלא אחרי שלושה חודשים בלבד. הפשע, לדבריו, שוב השתלם כפי שניתן היה ללמוד גם מדברי גפסו עצמו: "זה היה פיס אוף קייק... יש לי תוכניות לעתיד..."
האם גם גפסו חולם כבר עכשיו על כיסא בכנסת ובממשלה? לא הייתי שולל זאת. גם הגורם שאיתו שוחחתי הגיע למסקנה דומה: "גפסו מחובר עם בכירים בליכוד ובבית היהודי", אמר, "ולא אפול מהכיסא אם יום אחד ייבעט המורשע הזה למעלה".
איש שיחי נשמע מודאג. הוא הזכיר לי דברים שכתבתי כאן, שבהם הערכה שגפסו ירצה את עונש המאסר במלואו - ולא שלושה חודשים כפי שידע מראש באופן תמוה - והוסיף: "איך ייתכן שמי שנגזרו עליו בעבירה חמורה של שוחד שישה חודשי מאסר בלבד, יקבל מתנה נוספת של ניכוי שליש ועוד מתנה, שלישית, של ניכוי חודש נוסף?
"זה לא מקובל, שהרי מתנת השליש שמורה לעבריינים שעליהם נגזרו תקופות מאסר ארוכות. תפקידה כזכור הוא, לקנות שקט בכלא".
שאלה קשה שאין לי עליה תשובה כרגע. אולי בשבוע הבא.
הספר של נתן זהבי
נתן זהבי, עיתונאי שהוא ספר זיכרונות מהלך, שדר רדיו עם שיניים ואמירות ערכיות, אוטודידקט גם במגרשי הציור והקולנוע - הוא לפני הכל פעיל חברתי. זה כרטיס הביקור שלו.
"זהבי עצבני" (שם תוכנית הרדיו שלו), בן להורים ניצולי שואה, הוא איש של חסד ורחמים; של מתן בסתר, של הושטת יד לאנשים קשי יום, חלשים, חסרי בית. הוא עיתונאי שיורה ברעים בלי פחד: הוא הפך כבר לפני שנים לפה של החלכאים והנדכאים, לפה של אנשים שלא נולדו עם כפית של זהב בפה; לפה של אנשים שחלקם צמחו בעולם התחתון.
זהבי. הספר החדש שהוא כתב הוא עוד אמירה רועמת שלו על היחס לחלשים // צילום: משה שי
הוא הפך לאוזן שמקשיבה לאלה שהגורל היכה בהם. בצדק הוענק לו בשנת 2000 פרס סוקולוב על מלאכת הקודש העיתונאית הזאת.
עכשיו הפך זהבי את הסיפורים שהכיר אישית לספר מרתק ("תקוות שחורות"), עם צבע, לחלוחית ובעיקר עם אמירה חברתית ברורה, במדינה שבה הפערים בין מי שיש להם לבין מי שאין להם - רק הולכים וגדלים. החושך מנצח את האור.
הספר הזה, שבו כנוסים 38 סיפורים, הוא חומר למחשבה במיוחד במדינה החסרה לב ונשמה ורגישות לחלשים; במדינה שבה ניצולי שואה נמקים בבתיהם כאילו לא ניתן לסייע להם בערוב ימיהם; במדינה שפקידי מדינה בכירים ואטומים מנסים לסגור את אחד המרכזים הגריאטריים הנפלאים שהוקמו בה בראשון לציון - ונכון לעכשיו, רק שר הבריאות, יעקב ליצמן, מצליח לחסום אותם.
לכבד את החוק בעמונה
צריך לשפשף עיניים ולהאמין: אחרי עצימת העיניים של המדינה בפרשת מתנחלי עמונה שבנו את ביתם על אדמות פלשתיניות פרטיות; אחרי הדחיות שהוענקו למתנחלים בעניין ביצוע צו הפינוי; אחרי ההחלטה הסופית של שופטי בג"ץ בעניין מועד פינוי הפולשים (דצמבר הקרוב); אחרי שאפילו אביגדור ליברמן הבין שנפל הפור והכריז שהמאחז יפונה - החליטו נציגי הממשלה, בברכת היועץ המשפטי שלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, לבקש מהשופטים עוד חצי שנה ארכה.
צחוק מהחוק, צחוק מהפסיקה.
כאילו רוצים לומר: אסור לנו בליכוד ובבית היהודי להרגיז את המתנחלים. אסור לנו לדרוש מהם לכבד את החוק. צריך להציע להם הרים וגבעות כדי שיואילו בטובם להתפנות מרצונם מהשטח.
אמיתי, אמיתי, ואסור לתת יד לבקשה של המדינה. צריך לדחות אותה על הסף. אוי לממשלה שאינה מכבדת את החלטת בית המשפט העליון שלה. אוי לשופטים שאינם מכבדים את ההחלטה של עצמם.