הליצן שצחק אחרון

עשרות סרטים ומאות כתבות וראיונות מכל הסוגים נעשו על השחקן והקומיקאי בן ה־90 ג'רי לואיס. עם זאת, בסרטו של הבמאי הצרפתי גרגורי מונרו, "ג'רי לואיס: האדם מאחורי הליצן", שיוקרן מחר בפסטיבל הסרטים בחיפה בנוכחות הבמאי עצמו, יש משהו אחר: נגיעות מסקרנות בחייו של האמן, שיש מי שהגדירו אותו כממשיך דרכם של ענקים על־זמניים דוגמת צ'רלי צ'פלין וסטן לורל ("הרזה" מ"השמן והרזה"). מונרו מראה בסרטו קו ישיר בין המוזכרים ללואיס, שעד היום, בגילו המכובד, טוען: "הם היו הגדולים ביותר, האבות המייסדים".

נקודה מעניינת שבה כמעט לא עסקו היא הנגיעה היהודית בעיצובו של לואיס כשחקן. הוא אף פעם לא הסתיר זאת או את העובדה שהוא "אדם נוירוטי למדי", ובכך יצר חיבור בין מי שהוא לתורתו של יהודי אחר, אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. היה זה ניסיון למצוא הסבר לקריירה שלו, שהפכה אותו מילד עצוב לאיש שמשמח את כל העולם.

הסרט נפתח בתיאור של הילד, ג'וזף לביץ, יליד ניו ג'רזי (ניוארק), להורים שנמלטו מאימת מלחמת העולם השנייה. זוג אמנים שהקדישו את עיקר זמנם לקריירה שלהם והרבה פחות מכך לילדם - הסרט אף חושף שהשניים לא טרחו להגיע לבר המצווה של ג'וזף המתבגר. "הוא סיפר לכולם שבמהלך הקריירה שלו הוא דמיין את כל האנשים שמחאו לו כפיים בהופעות, כאלפי אבות ואימהות", מספרים חבריו הטובים.

מונרו מספר: "אף על פי שאיני יהודי, קשה לא לשים לב לדרך שהיהדות מופיעה באמנות של לואיס, ממש כמו שהיא מופיעה אצל מל ברוקס, אצל האחים מרקס ואצל וודי אלן. הוריו של לואיס לקחו אותו איתם למועדונים שהיו מזוהים עם היהודים בניו יורק. שם הם הופיעו, מול קהל יהודי, והדברים שלואיס נחשף אליהם היו בסצנה היהודית - אין ספק שזה השפיע עליו".

קשר חשוב יש גם לכך שבמאי הסרט הוא צרפתי, כיוון שצרפת היתה המקום שבו זכה הקומיקאי היהודי להצלחה הגדולה ביותר שלו, כמו גם להערכה אמיתית של גאון יחיד בדורו. בקטעי ארכיון שונים, לא כולם מוכרים, נראים הביקורים של לואיס בצרפת, באולפני טלוויזיה, כפולחן הערצה. המראיינים היו יוצאים מגדרם כדי להחמיא לו, בעוד בארה"ב, כור מחצבתו, היה זוכה לזלזול, גם כשייצר היסטוריות קולנועיות דוגמת "הפרופסור המטורף".

מונרו, שממש גדל על ג'רי לואיס כאגדה, מספר שכבר כבחור צעיר ידע שבפאריס אוהבים את לואיס יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. "לואיס הוא הילדות שלי ושל הרבה מאוד צרפתים, שהיו צופים בסרטים שלו בתור ילדים בחג המולד. הוא מזכיר לנו את הילדות שלנו", מונרו מסביר.

"אני צפיתי בסרטים דוקומנטריים שנעשו על לואיס בארה"ב, ושם תמיד משמיטים את השלב הזה בקריירה שלו, שבארה"ב הפנו לו גב", מוסיף מונרו, שניסה להבין למה זה קרה. "הם הרי מודעים לעניין הזה, אז אולי הם מפחדים להתמודד עם זה", הוא מנסה למצוא תשובה, "אולי הם יודעים שזה בעצם חוסר צדק להתייחס ללואיס כמו שהם מתנהגים, בטח אם מסתכלים על התרומה שלו לאורך ההיסטוריה".

 

השפיע על ענקים

אך כמובן היו בארה"ב גם מי שאהבו אותו. דוגמה טובה לכך היא יחסיו עם ענק אחר, דין מרטין, שבכל פעם שהקומיקאי בן ה־90 מדבר עליו, למצלמה או בראיון לעיתון, דמעות זולגות מעיניו. מונרו מביא זאת בהרחבה בסרטו. "הוא היה האח שלא היה לי", מספר לואיס על הקשר עם מרטין, "הוא היה כמו ההורים שלי והוא היה גם החבר הכי טוב שלי. אני מתגעגע אליו בכל יום ומצטער שהוא לא איתנו". 

"האח שלא היה לי". לואיס (מימין) עם דין מרטין // צילום: מתוך הסרט "ג'רי לואיס - האדם מאחורי הליצן"

אחרי מותו של מרטין דווקא הגיעה התקופה המעניינת ביותר בחייו של לואיס, שהחליט שאינו רוצה עוד להיות רק כוכב קולנוע, והפך גם לבמאי ולמפיק. "אנשים חושבים שקל להיות קומיקאי, שכל אחד יכול להצחיק, אבל יש מעטים מאוד שמצליחים לעשות את זה", אומר מונרו.

עוד אומר מונרו בהתלהבות: "כשלואיס החל לכתוב, לביים ולשחק בסרטיו, האמריקנים לא הבינו מה הוא רוצה לעשות, וכל היחס כלפיו השתנה. אצלנו בצרפת הוא הפך להיות 'אוטר' (במאי אשר מזוהה על פי סרטיו; תיאוריית ה'אוטר' גורסת שסרט הוא עבודת יחיד ולא עבודת צוות; ע"ר), איש קולנוע עם חתימה קולנועית מובהקת. בתקופה הזו לואיס כבר לא היה רק הליצן, אלא איש קולנוע חשוב".

מאז 1949 השתתף ג'רי לואיס ביותר מ־40 סרטי קולנוע, 12 מהם ביים בעצמו. בין סרטיו הידועים: "ילד הגיישה" (1958), "נער המעלית" (1960), "הפרופסור המטורף" (1963), "מי דואג לעסקים?" (1963), "תכשיטי המשפחה" (1965) ו"מלך הקומדיה" (1983), בבימויו של מרטין סקורסזה. 

האחרון היה זה שהחזיר את ג'רי לואיס לתודעה האמריקנית. הוא עשה לא מעט עבור מטרה זו, ואף מתראיין ארוכות בסרטו של מונרו, ומסביר שבתעשיית הקולנוע לואיס תמיד היה מוערך. עם זאת, בצרפת זכה כאמור לואיס בהרבה יותר כבוד. במארס 2006 העניק לו משרד התרבות הצרפתי את "אות לגיון הכבוד" והוא כונה "הליצן המועדף על העם הצרפתי". 

בשלבים האחרונים של סרטו הדוקומנטרי של מונרו, לואיס מתראיין למצלמה. גילו ניכר: איש מבוגר, הסובל ממספר גדול של מחלות, חלקן קשורות לעברו כשחקן סלפסטיק, שהירבה ליפול על גבו. אבל הזיכרון של לואיס נותר חד - הוא לא שוכח מה הביקורת כתבה עליו: "אם הייתי מקשיב למבקרים, לא הייתי מגיע רחוק. אבל הקהל רצה אותי ואהב אותי - וזה מה שהיה הכי חשוב, תמיד".

מונרו עצמו הסביר ש"לואיס ולואי דה פינס השפיעו עלי ועל עוד רבים בצרפת, הקומדיה שלהם היתה עסק רציני מאוד. כשאתה מסתכל על כמות האנשים שלואיס השפיע עליהם, אתה מבין כמה הוא היה גדול: ג'רי סיינפלד, סטיבן שפילברג, אדי מרפי, פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס ואפילו ניקולס קייג' וטום הנקס, כל אלה יגידו לך עד כמה הם אהבו אותו".

לבסוף מונרו מסכם: "אני חושב שלהמשיך ולספר את המורשת של ג'רי לואיס לדור הצעיר זה דבר חשוב. לאחרונה הסרט הוקרן בפני צעירים בעיר ליון, בצרפת, ושמחתי לראות שהם מתעניינים באיש הקולנוע הזה. רובם הגדול לא הכיר את לואיס, אבל הוא עניין אותם והם רצו ללמוד עליו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו