"אצל כל האנשים יש שלושה זמנים - עבר, הווה ועתיד. אצל הפרסים שנולדו באיראן לפני מהפכת 1979 יש שני זמנים - זמן השאה וזמן חומייני". כך, במשפט שלא מגלה כמעט דבר ממעשי הגבורה שלה ושל בעלה הושאנג אבל מספר הרבה כל כך על המדינה ששינתה לחלוטין את פניה והפכה למוסלמית קיצונית, פותחת אתי ציונית־גושן בת ה־65 את סיפור חייה - שקשה למצוא סופרלטיבים כדי להיטיב ולתאר אותו.
גם היום, כמעט 30 שנים אחרי שעזרה ליהודים רבים לברוח מאיראן ונמלטה בעצמה עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים בדרך לא דרך מציפורני האייתוללות, גופה עדיין זע בפחד ובהתרגשות כשהיא נזכרת בשנים שאחרי המהפכה.
לצידה, מביט בה בעיניים בורקות, יושב בנה הומן גושה שנשאר עם שם משפחתו המקורי מאיראן. הומן, שהגיע ארצה באותה בריחה כשהוא בן 11, משרת היום כסגן אלוף בחיל האוויר וקיבל לאחרונה את הפיקוד על היחידה האחראית על מערך הקשר של החיל. "כשאתה עומד על הר ומסתכל אחורה, אתה מבין שכל החיים קיבלת כלים כדי להתמודד עם מה שיש מולך כאן ועכשיו", הוא אומר, "אתה מעריך משהו כשאתה משיג אותו בקושי או כשאתה מאבד אותו. זה הסיפור של המשפחה שלנו עם מדינת ישראל".
"חומייני שיקר את העם"
בביתם הצנוע של אתי והושאנג בפתח תקווה פזורים ציורים ועבודות אמנות שיוצרת אתי. "זו התרפיה שלי", היא מסבירה, "ככה אני מעסיקה את הראש ולא נזכרת בזוועות שעברתי. אני גם קוראת המון ספרים, זה מאז שהייתי ילדה באיראן".
גושן נולדה בעיר קטנה במערב איראן ששמה טוסרקאן. "זו עיר הבירה של האגוזים, המון אגוזים גדלים שם", היא מספרת, "שם נמצא גם קבר הנביא חבקוק. זה אתר היסטורי שביקרתי בו הרבה פעמים. חלק אומרים שעצמותיו עדיין שם וחלק אומרים שהן הובאו לישראל ונמצאות בקבר חבקוק ליד טבריה. היתה לי ילדות יפה, אבי היה אדם אמיד, בעל אדמות שגידל אגוזים ומכר אותם בטהרן ועסק גם בזהב, בתכשיטים ובעתיקות. היו בעיר כ־15 משפחות יהודיות, רובן ברוכות ילדים. לי יש 13 אחים ואחיות, אני הקטנה.
המשפחה באיראן, לפני העלייה לארץ. מימין: האם אתי, הבת הלנה, האב הושאנג והבן הומן
"אמא שלי ילדה רק בנות. נולדו לה 8 בנות, אבל שתיים מהן נפטרו. הרבה תינוקות נפטרו אז ממחלות, לא היו חיסונים. אבי, שהיה יהודי מאמין מאוד, רצה גם בנים כדי שמישהו יגיד עליו קדיש. כמו שהיה נהוג בפרס, הוא הביא אישה נוספת מעיר אחרת. היה נהוג שגבר יכול להתחתן עם עד ארבע נשים. היתה לנו חצר ענקית, בחלק אחד אנחנו גרנו, בחלק אחר אשתו השנייה ובחלק אחר דוד שלי, אח של אבא. כשהביאו את האישה השנייה אמא שלי בכתה הרבה. לילה אחד היא חלמה שמישהו לוקח אותה לשלמה המלך. המקום שבו ישב שלמה נראה ממש כמו גן עדן, עם שולחן עמוס כל טוב, והוא שאל אותה 'למה את בוכה כל הזמן?' ואמר 'קחי מהפירות שעל השולחן'. אמא שלי לקחה רימון אחד, והמלך אמר 'קחי עוד'. היא לקחה ארבעה רימונים והוא נתן לה עוד תפוח אדום ואמר 'אל תבכי, חזרי למקום שבאת ממנו'. היא התעוררה מהשינה, ואז נולדו לה ארבעה בנים אחד אחרי השני, ואני האחרונה. בגלל זה קראתי לספר שכתבתי על חיי בשם 'תפוח אדום'".
איך היתה הילדות שלך?
"טובה מאוד. היינו אמידים ולא היה חסר לנו כלום. בעיר שלי לא היה מקום ללמוד בתיכון ואני חלמתי להיות רופאה, אז בגיל 14 נסעתי ללמוד בטהרן. האחים הגדולים שלי למדו שם באוניברסיטה והצטרפתי אליהם. היה מקובל אז שבנות נוסעות ללמוד, אבל לפני כן לא כל כך. אני הייתי האחות הראשונה במשפחה שיצאה ללמוד. בטהרן דיברו ניב שונה לגמרי מזה שדיברו בעיר שלנו, וכשהגעתי לא הבנתי מה מדברים בכלל. היה לי קושי גם בשפה וגם עם הדת, כי למדתי בתיכון עם 300 בנות מוסלמיות ואני הייתי היהודייה היחידה. אז נתקלתי פעם ראשונה באנטישמיות, כמה מכות קיבלתי... בגלל זה החלטתי לשמור כל השנים את שם המשפחה המקורי שלי, ציונית.
"באותם ימים אבי חלה ונפטר ואני החלטתי לוותר על חלום הרפואה והלכתי לסיים את לימודי הבגרות בפנימייה של רשת אורט, שהיתה מקום יפה שמומן על ידי תרומות משווייץ. שם הכרתי את בעלי וכשהייתי בת 22 התחתנו והיו לנו חיים רגילים. אני עבדתי במשרד ממשלתי והושאנג כמתקין מזגנים ומתקני קירור. עם השנים נולד לנו הומן, וחמש שנים אחריו הבת הלנה. בזמן השאה היה טוב, היינו ביחסים מעולים עם המוסלמים והיו גם יחסים טובים בין איראן לישראל. היתה שגרירות בטהרן והיו המון עובדים ישראלים באיראן. אנשי סולל בונה, אנשי ביטחון, חקלאים. היינו הולכים בלי צ'אדור ורעלה, מקיימים מצוות וחיי קהילה, עושים חגים בבית הכנסת, הכל".
מה את זוכרת מימי המהפכה ותפיסת השלטון על ידי חומייני?
"חשוב להבין שזה לא קרה ביום אחד, אלא לאט לאט. חומייני שיקר את העם, הבטיח דברים כמו נפט, גז, תחבורה ולימודים בחינם. אמר שלא יהיו גזירות מוסלמיות ושלא נהיה חייבים ללבוש חיג'אב, למשל. הוא הפיץ מיליוני קלטות עם הבטחות השווא האלה כדי לקבל את תמיכת העם. לא היה בית שלא היתה בו קלטת כזו. אבל זמן קצר אחרי שהוא עלה לשלטון התחילה המלחמה עם עיראק, שהיתה ארוכה וגבתה המוני קורבנות. היו מיליון הרוגים וכמות גדולה יותר של פצועים שנותרו נכים. הרבה מהם הגיעו לעבוד אצלנו במשרד, והחליפו עובדים שיצאו לפנסיה מוקדמת. היתה אז גם בריחת מוחות גדולה מאיראן. מי שיכול היה לצאת - יצא".
למה לא ברחתם?
"היה עוני גדול, לא היה אוכל, עמדנו שעות בתור בשביל כיכר לחם, והיו לנו שני ילדים קטנים. באותו זמן, גם בגלל המהפכה וגם בגלל שהייתי קוראת המון ספרים על ההיסטוריה של היהודים, הבנתי למה היהודים באירופה לא ברחו לפני השואה. אתה כל כך עסוק בחיים היומיומיים, בהישרדות... בשביל גלון נפט לחמם את הבית היינו צריכים לקום בחמש בבוקר וללכת לעמוד בתור בתחנת דלק במשך שעות. אנשים היו מרביצים אחד לשני, ואם היה לנו מזל היינו מקבלים גלון נפט. היו הפסקות חשמל למשך שעות וחורף בפרס זה חורף אמיתי, עם שלג עד הברכיים. החיים שלנו אחרי המהפכה היו כמו גלגל ענק בלונה פארק. אתה עולה, מסתובב ולא עוצר. אין לך זמן לחשוב".
"שוונג" של זיוף דרכונים
למרות העוני והקשיים, המשיכה אתי לעבוד במשרד הממשלתי. "יום אחד, במקרה, ראיתי מסמך סודי ביותר עם צו על איסור יציאת יהודים מפרס", היא מספרת, "עיניי חשכו וקיבלתי חום. סיפרתי לבעלי, ושברנו את הראש מה לעשות ואיך לעזור. בטהרן היה רב קהילה ששמו חכם ברוך, שהיה עוזר לצעירים לברוח בדרך לא דרך על חמורים, ברגל, בחורף. למסלול הזה היה סיכוי נמוך להצליח, הרבה נתפסו והושלכו לכלא וזה גם עלה הרבה כסף לשלם למבריחים.
"באותו זמן אבא של בעלי נפטר והם נשארו חמישה אחים ואמא מבוגרת והחליטו לנסות להוציא שניים מהאחים הגדולים דרך אותו חכם ברוך, אבל תפסו אותם בעיר הגבול ושמו אותם בבית סוהר. בעלי הלך להביא אותם ונתנו לו מכות. שברו לו שתי צלעות ושתי שיניים במכה בקת של הרובה, אבל הוא שילם שוחד והחזיר את האחים. אחר כך הם החליטו לנסות להבריח את שני האחים הקטנים, שהיו בני 15 ו־16, כי במלחמה מתו המון חיילים והצבא התחיל לגייס נערים ממש, בחורים צעירים שעוד לא יצא להם שפם וכבר היו חייבים להילחם. בעמידה הולכים ובשכיבה חוזרים, ככה אמרו עליהם. אגב, אצל האיראנים הזהות האיראנית מאוד חשובה. תמיד היו שואלים 'אתה איראני או יהודי?', ואת היהודים היו שולחים להילחם בקו ראשון. אם היית הולך לצבא כיהודי, זה היה מוות בטוח. אין דרך חזרה.
תעודות אסירי ציון שהוענקו לאתי והושאנג בישראל
"היו במלחמה הזו זוועות נוראות. כל מה ששמעת על גז חרדל, נשק כימי וכולי, העיראקים והאיראנים השתמשו בזה. היינו הולכים ברחוב וכמעט מחוץ לכל בית מין אנדרטה קטנה כזו עם תמונות של הבחורים שמתו במלחמה. סדאם הכניס זרם חשמלי בתוך מי הנהר בגבול והחיילים האיראנים התחשמלו למוות. הוא גם הפציץ את טהרן, לא כמו את תל אביב במלחמת המפרץ, אלא מאות טילים בכל יום. לא היה לאן לברוח, אנשים יצאו לרחוב כדי לא להיות לכודים בבית".
האחים הקטנים של בעלך הצליחו להימלט?
"הוא שלח אותם דרך אותו חכם ברוך, אבל גם הם נתפסו על יד הגבול. אמא שלהם נשארה לבד, היא גרה בעיר אחרת, וכל הזמן היתה בוכה. היא ביקשה דרכון ולא נתנו לה כי היא יהודייה. גם אנחנו חיכינו בתור לדרכון, וכל הזמן אמרו לנו 'עכשיו תלכו, מחר תבואו'. שיחקו איתנו. אני ובעלי שברנו את הראש, לא ידענו מה לעשות. באותה תקופה, חוץ מתעודת זהות ומדרכון, היה גם פנקס שבו היו כתובים כל הפרטים של המשפחה, וכדי לצאת מאיראן צריך היה את כל שלושת המסמכים. בסוף מצאנו פתרון - החלטנו לשלם למוסלמים עבור המסמכים. קנינו לחמותי את המסמכים של אמא של מישהי שעבדה איתי במשרד, ואני גנבתי חותמות מהמשרד שבו עבדתי וזייפתי את הדרכון עם תמונה וכל מה שצריך. אגב, הדרכון של היהודים היה אדום ושל המוסלמים כחול. ככה התחלנו לעזור ליהודים לצאת מאיראן".
מאחורי גבו של המשטר, תוך סיכון ממשי לחייהם, החלו בני הזוג ב"תעשייה" של ממש שכללה זיוף דרכונים, בעיקר עבור בחורים צעירים שהיו צריכים להתגייס לצבא. "לא חשבנו על עצמנו בכלל, עשינו את זה כמעט רק לצעירים והתחלנו ב'שוונג' של זיופים", נזכרת אתי, "אני הייתי מזייפת את הדרכונים, מחליפה תמונות, עושה חותמות, ישבתי על זה שעות על גבי שעות. קנינו דרכונים ממוסלמים, שלהם היה כמובן הרבה יותר קל לצאת מהמדינה, וגם הקנייה היתה תהליך עדין מאוד. קנינו רק מאנשים שאנחנו מכירים, מהעבודה שלי או של בעלי או מחברים מלפני המהפכה. היינו מבשלים אותם לאט לאט, משכנעים אותם, זה היה קשה מאוד כי זה היה כמובן מסוכן גם עבורם.
"אחרי כמה זמן ביקשה ממני חמותי לזייף דרכון לבחורה אחת, שמשפחתה עזרה לה. זייפנו לה דרכון, אבל היא ניסתה להתחכם ורצתה להוציא מהמדינה את התכשיטים והנדוניה שלה, מה שהיה אסור. יכולת לצאת אז מאיראן עם שתי מזוודות קטנות. קצת בגדים, וזהו. אותה בחורה התיידדה עם איש משטר ואמרה לו 'בוא נתחתן וניסע יחד לטורקיה', כדי שהיא תוכל להוציא את הרכוש. הם נסעו יחד, עם הדרכון שעשיתי לה, וכנראה היא סיפרה לו את הסיפור וברחה ממנו בשדה התעופה בטורקיה וטסה לאוסטריה. אותו בחור חזר לאיראן, ואז לילה אחד אנחנו יושבים בבית עם הילדים ומתחממים עם פתיליה, ופתאום אנשי המשטר נכנסו הביתה. אנשי המשטר הם לא כמו המשטרה הכחולה כאן בישראל, הם כמו אלוהים, יכולים לעשות מה שהם רוצים. יכלו להרוג בלי דין וחשבון. דמיין שאנשי דאעש מגיעים אליך הביתה".
תפסו אצלכם חומרים אסורים?
"הפכו לנו את כל הבית, הוציאו את המרצפות, ואנחנו לא יכולים להוציא מילה מהפה. סגרו לנו את העיניים ואת הילדים זרקו בצד. היו לנו בבית חומרים שהשתמשנו בהם לזייף את הדרכונים. נוסף על כך, בעלי באותה תקופה היה מובטל ועסק בחלפנות כספים לא חוקית והיו מסמכים שהעידו שהוא הוציא דולרים מאיראן. היתה לנו גם תמונה של בן דוד שלי, שעלה לארץ והיה חייל בצנחנים, במדים עם כומתה אדומה בכותל. אלוהים ישמור, תאמין לי אני עדיין מפחדת עכשיו כשאני מספרת את זה".
עינויים כמו אצל דאעש
מאותו ערב החל פרק של זוועות בחיי המשפחה. למזלם, או יותר נכון בזכות שכלם הישר, התחזו בני הזוג בתקופה שבה זייפו דרכונים למוסלמים. "היה לנו מסמך שלפיו התאסלמנו, המוסלמים החדשים קראו לזה, ג'אדיד אל־איסלאם. והיתה לנו גם כתובה מוסלמית. שפכנו על המסמכים האלה תה כדי שייראו ישנים", מספרת אתי, "היה לנו גם מזל גדול, כמה ימים קודם לכן רבתי עם בעלי ואיימתי להתגרש. הוא קרע את הכתובה ואני הדבקתי אותה, אבל היא נראתה קרועה. היה לנו גם ספר של חומייני וגם קוראן, וככה אנשי המשטר התבלבלו ולא באמת הבינו מי אנחנו ומה עשינו. זה היה המזל שלנו. השוטרים אמרו 'אנחנו לוקחים אתכם לחקירה', לא נתנו לנו אפילו לכבות את הפתיליה. בעלת הבית שלנו שמעה צעקות ובאה, אז אמרתי לה לקחת את הילדים לאחותי. בגלל שדיברתי נתנו לי מכה חזקה וזרקו אותי מהמדרגות.
אתי ציונית־גושן לבושה בחיג'אב, עם בנה הומן ובתה הלנה זמן קצר לאחר המהפכה
"בחקירה נתנו לנו מכות רצח וספגנו קללות והשפלות. 'יהודים מסריחים' קראו לנו. בעלי עד היום לא שומע באוזן אחת וכשהוא עלה לארץ הוא החליף את כל השיניים. חטפנו מכות חשמל, עינו אותנו בעינויים הכי חמורים שניתן לדמיין. בסוף הראו לנו את התמונה של הבחורה המלשינה ואז חשבתי שזהו, זה גזר דין מוות. אחר כך זרקו אותי בחדר שבו היה חושך מצרים, בלי אוכל ומים. למחרת לקחו אותי ואת בעלי לבית כלא שהוא אחד המפחידים בעולם. מספרים עליו שציפור לא באה לשם כדי לשתות מים. מי שהולך לא חוזר. אני יודעת שאנחנו ממש נס שחזרנו משם. זה נס שאני יושבת כאן".
המשפחות שלכם ידעו מה מצבכם?
"איפה... לא קיבלנו שיחת טלפון, לא עורך דין, לא ידעתי מה עם הילדים. לשם השוואה, כאן בארץ כשתופסים מחבל ערבי יש לו עורך דין, בכלא הוא יכול ללמוד. שם כלום לא קיבלנו, היינו בשום מקום".
מה עברתם בכלא?
"קודם כל הפרידו בינינו. קשרו אותי למיטה ומתחו אותי ככה ששמעתי את הגב שלי נשבר. הרביצו לי עם שוט מעור עד שהתעלפתי, הגוף עמד חמש או שש דקות במכות האלה ואחר כך הוא נרדם. והגברים הרביצו לי, למרות שלפי הדת שלהם אסור. בגלל שחשדו שאני יהודייה זה היה תענוג בשבילם... אחר כך משכו אותי עם הצ'אדור על הרצפה, נתנו לי חתיכת עץ ביד להחזיק ומשכו בצד השני כדי לא לגעת בי אחרי המכות. ואני כבר חצי מתה, שלושה ימים לא אכלתי ולא שתיתי".
חקרו אותך גם שם?
"בכל יום לקחו אותי לחדר חקירה והחוקר היה מרביץ לי בתיק על העורף, המון מכות, חזקות. 'תגידי לי, יהודייה קטנה ומסריחה, איך את עבדת על הרפובליקה האיסלאמית?' הוא שאל, 'מאיפה היה לך אומץ? אצל מי עבדת?' הם חשבו שהיינו רשת, אבל אני לא נשברתי ולא דיברתי על אף אחד. התפללתי שגם בעלי לא ידבר. לא רציתי לסכן את המשפחות של הצעירים שעזרנו להם".
בין החקירות הושלכה גושן לתא עם נשים מהדת הבהאית, שגם היא לא היתה מקובלת באיראן של אחרי המהפכה. "אישה אחת מהן לימדה אותי את הקוראן, וידעתי גם קצת מהבת שלי הקטנה שהלכה לגן של מוסלמים אחרי המהפכה", היא נזכרת, "יום אחד לקחו אותי לחקירה אצל אימאם, איש דת, שיבחן אותי. הוא אמר 'תתחילי לקרוא שורת תפילה', אבל בשביל זה המוסלמים עושים מעין פעולת טהרה, ניקוי לידיים, לרגליים ולראש, אז אמרתי 'אין לי מים לטהרה'. הוא אמר לי 'תתחילי בכל זאת, תגידי את הפסוקים', ובמקרה ידעתי אותם. שרתי את הפסוקים מהקוראן, באמת מכל הלב, חשבתי שאולי זה יציל את חיי. ואז הוא אמר לי תגידי שורה אחרת, שבמקרה למדתי מהבת שלי, ואז עוד פסוק, שאותו למדתי מאותה אישה בכלא. במזל עצום הוא הפסיק אותי בדיוק במילה האחרונה שלמדתי בלילה. אם הוא היה מבקש ממני עוד שתי מילים, כבר לא ידעתי. הפה שלי היה יבש לגמרי והלב שלי הסתובב בכל החדר. זו הרגשה שאי אפשר לתאר. בכל יום אתה חושב שזה היום האחרון שלך. באותו רגע שהוא אמר מספיק אמרתי בלב שמע ישראל.
אתי ציונית־גושן עם בנה הומן גושה. "אם לא נעשה עבור עצמנו, אף אחד לא יעשה בשבילנו" // צילום: יהושע יוסף
"כשמתפללים מכל הלב, אלוהים שומע. כנראה בילבלתי אותם ולא ידעו מה לעשות איתי. לקחו אותי לצינוק, מטר על מטר, הדבר היחיד בפנים זה כיור קטן וחור ברצפה לשירותים, וגם שמיכה מפוררת ומסריחה של הצבא, והיה קור כלבים. ניסיתי לארגן את המחשבות שלי, מה עשיתי, מה אעשה עכשיו, איפה הילדים שלי. ובחוץ קולות של טילים פחד אלוהים. היה שם גם אור חזק שדלק כל הזמן, חדר לעצמות האור הזה. במסדרון מחוץ לצינוק היו הורגים אנשים בכל יום, ואני הייתי שומעת הכל.
"חודש ימים הייתי בצינוק, זרקו לי את הצלחת עם האוכל והכל היה מתפזר על הרצפה. ובכלל מי אוכל? אכלתי רק פרוסת לחם. עשיתי חשבון שאנחנו קרובים לפסח, וגם את הלחם לא אכלתי שבוע. רזיתי 15 קילו באותו חודש. הסתובב הראש כל הזמן. אמבטיה? חס וחלילה. גם בתור אישה לא היה לי כלום, שום זכויות של בן אדם. התחלתי כבר להשתגע, ויום אחד התפללתי לאלוהים וביקשתי מספיק! אני לא איוב, לא עומדת במבחן, אין לי כוחות. ואז, פתאום, דופקים בדלת".
"קראו לי לחקירה, אמרו לי תפתחי את הידיים ונתנו לי את התכשיטים שלי. אמרתי 'וואו! היום הוא נחמד, בטח הוא רוצה להרוג אותי. אחר כך העבירו אותי בחצר, אחרי חודש בצינוק פתאום הרגשתי שמש על הפנים ואמרתי לעצמי אלוהים, לא בא לי למות. אני רק בת 36, שלא יהיה היום האחרון שלי. הגעתי לחדר, הורידו לי את כיסוי העיניים ופתאום בעלי יושב מולי. בהתחלה לא זיהיתי אותו, הוא רזה 20 קילו, היה לו זקן עבות. אחר כך שמו עלינו אזיקים ולקחו אותנו לבית המשפט העליון. זה היה סימן טוב, כי הבנו שעד המשפט יצאנו מסכנת חיים".
למה קרה השינוי הזה פתאום?
"את זה שמעתי רק אחר כך, בדיעבד. בקצה השני של העיר, אשתו של אחי ראתה מהחלון בכל בוקר את אחד השכנים נוסע ברכב של הממשלה. למרות הפחד הגדול היא הלכה אליו, סיפרה עלינו ואמרה לו שאנחנו מוסלמים ואין להם קשר איתנו, אבל מסכנים הילדים. היא ביקשה ממנו, 'תגידו לנו אם הם מתים או חיים?' ומי היה אותו אדם, החוקר שבכל יום הרביץ לי. כנראה היא נגעה לו בלב, כי הוא רשם את השמות שלנו. הרבה נסים קרו לנו, הרבה מאוד".
"נס חנוכה שלנו"
לבית המשפט הגיעו בני הזוג במצב פיזי קשה, אולם אותו יום הפך ליום המהפכה הפרטית שלהם. "השופט אמר לנו 'עד עכשיו שיחקו איתכם, אתם לא יודעים בידיים של מי נפלתם'", מתארת אתי, "היה שם מתקן כזה שקושרים בן אדם, הוא מסתובב כמו עוף בגריל ומצליפים בו בשוט. אמרו לנו 'עוד מעט התור שלכם'. הסתכלתי לשופט בעיניים ואמרתי 'לא ראיתי את הילדים שלי חודשיים, כלום לא יכול להשפיע עלי'. ואז, פתאום, סדאם הופיע, והפעם הוא היה לטובתנו. על בניין בית המשפט נפלה פצצה והכל התפזר שם. זכוכיות נשברות ובנו לא נגע כלום.
"השולחן של השופט היה מלא זכוכיות, הוא לקח את התיק שלנו, ניער, והתחיל לקלל את חומייני, את השאה, ואת סדאם ואת כולם. כל הקללות שהוא ידע יצאו לו מהפה, ראו שהוא מפחד. אחר כך הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'באמת לא ראית את הילדים שלך חודשיים? בואי איתי'. הוא לקח אותי לחדר ונתן לי לעשות שיחת טלפון 'מהר מהר'. התקשרתי לאשתו של אח אחר שלי והיא צעקה 'אתם בחיים!'. שאלתי איפה הילדים והיא אמרה לי אל תדאגי, אחות של בעלך לקחה אותם לצפון, איפה שאין מלחמה.
אתי (במרכז) וחברותיה לפני המהפכה באיראן
"אחרי הטלפון השופט כבר לא רצה לטפל בנו ואמרו לנו תביאו מיליון תומא, שזה בערך כמו מיליון שקל, בשביל הערבות. לא יודעת איך, אבל האחים שלי השיגו את הכסף. לשלטונות היה גם מושג חדש, ערבות נפשית. אם אני בורחת, תופסים את אחי וכל העונש שלי עליו. בינתיים שיחררו אותנו לשבועיים, עד שבית המשפט העליון ייתן לנו גזר דין סופי, שהיה ככל הנראה גזר דין מוות".
איך היתה ההרגשה מחוץ לכלא?
"טובה, אבל היו לנו בעיות בריאות לא פשוטות. לא יכולנו לראות אור, בקושי יכולנו לאכול. היינו לילה אצל אח שלי ולמחרת עברנו בבית שלנו וראינו שכולו נבזז ונהרס. למזלי, מצאתי את התכשיטים שלי שהחבאתי בתוך עוף שהיה במקרר ולא נגעו בו. אני חושבת שזה כי המוסלמים מחשיבים את האוכל שלנו לטמא. משם נסענו נסיעה ארוכה לצפון כדי לראות את הילדים. לאזור ההוא המלחמה לא הגיעה, ופתאום ראינו אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם. אין ריח של מלחמה, אין מתים. מבחינתנו זה היה גן עדן. מצאנו את הבית שהילדים היו בו והומן הכיר אותנו, אבל הלנה לא זיהתה אותנו. שיחקתי איתה ושרתי לה עד שלאט לאט היא נזכרה מי אני. לקחנו את הילדים, חזרנו לטהרן והחלטנו לנסות לברוח. בן אחותי סידר לנו מבריח ונתנו לו את כל החיים שנשארו לנו. מכרנו כל מה שהיה לנו ואפילו לילדים לא סיפרנו כי פחדנו שיפלטו משהו. קבענו עם המבריח בצד כביש ראשי, חיכינו לו, והוא לא בא. לקח את כל החיים שלנו וברח".
מה עשיתם?
"באותו רגע לא היה לנו לאן ללכת או לאן לחזור. היינו ברחוב עם שני ילדים קטנים ושתי מזוודות. הלכנו לאחות של בעלי ובעלה השיג לנו דירה. גייסנו עוד כסף מהאחים שלי, ממש נתנו לנו את כל מה שהיה להם, והחלטנו לברוח עוד פעם. הפעם נסענו לעיר משהאד, כאילו כדי לעלות לקבר של אחד מ־12 הנביאים, ומשם לגבול אפגניסטן. את הגבול עברנו בטנדר שהוביל כבשים, עם מבריחים חמושים שעוסקים בזה. זה היה פחד אלוהים וגם עלה הון תועפות. מאפגניסטן נסענו למדינה אחרת, שם סיפחו אותנו לאו"ם. משם טסנו למדינה נוספת ומשם לישראל. המשפחות שלנו שהיו בארץ חיכו בשדה התעופה, אני לא אשכח את הרגע הזה. נחתנו בארץ ב־25 בדצמבר 1988, נר רביעי של חנוכה. ממש נס חנוכה פרטי שלנו".
כלום אינו מובן מאליו
במשך כל סיפורה של אמו יושב לצידה בנה הבכור הומן. למרות ששמע את פרטיו עשרות ואולי מאות פעמים, נוצצות עיניו בהתרגשות. הוא היה בן 11 כשהגיעו לארץ, וגם לו זיכרונות משלו מהילדות באיראן.
"יש לי פלאשבקים שקשה לתאר אותם", הוא מספר, "אני זוכר למשל שאנשי המשטר הפכו לנו את הבית ואני ואחותי היינו זרוקים בצד. כשברחנו לצפון איראן התחזינו למוסלמים ולמדתי קוראן. שאלו אותי לאיזה פסוק הגעת ולא ממש ידעתי מה לענות... אני זוכר את הנסיעה שבה חצינו את הגבול בטנדר עם הכבשים. היה יום קפוא והם נסעו במהירות של 150 קמ"ש. בסוף הנסיעה הזו לא יכולתי ליישר את הרגליים, חשבתי שאני נכה. אני זוכר גם את הנסיעה ברכבת מצפון למרכז המדינה. בכל תחנה שילמנו בקשיש, כי היתה תעשייה שלמה של החזרת איראנים שברחו. אני זוכר גם שהיו שם המון בננות שהיה תענוג לאכול אותן".
איך היתה הקליטה שלכם בארץ?
"לא טובה כל כך. לא ידענו מילה בעברית, הגענו עם שתי מזוודות וזהו. ההורים הלכו לאולפן אבל אני ואחותי ישר לבית הספר. לא ידעתי איך אומרים שירותים אז אמרתי 'טואלט... טואלט...' והמורה סימנה לי עם היד לאן ללכת. נשלחנו לגור בשכונת עמישב, שהיא בלשון המעטה שכונה מאוד לא קלה, הרבה פשע, יריות ברחוב, סמים, מה שאתה לא רוצה. המשפט אומר 'שכונת עמישב - מי שנכנס לא שב'. נקלטנו עם הרבה מכות, כיתה ו' היתה מאוד לא פשוטה.
"מה שהחזיק אותנו בעמישב זה החינוך מהבית. בכיתה י' עברתי לבית ספר אחר, שהיה הרבה יותר טוב. אמנם התייחסו אלי בהתנשאות ואמרו 'ערס קטן', אבל לאט לאט למדתי והסתגלתי. למרות זאת בצו ראשון עדיין אמרתי לעצמי מי פראייר להתגייס? כל החבר'ה בשכונה לא מתגייסים. היו מתדרכים אותך איך להשתחרר מהצבא, למשל לקחת צב חי במקום צו הגיוס ללשכת גיוס ולהגיד זה הצב שלי... מסביב בבית הספר אנשים קיבלו זימונים ליחידות מיוחדות וקורס טיס, ואני לא קיבלתי כלום. החלטתי ללכת ללמוד הנדסאי י"ג י"ד, ודרך בת כיתה ביררתי את הנתונים שלי. היא אמרה לי 'שמע, יש לך קב"א 48'. אמא שלי עבדה אז בארגון הגג לעולי איראן, המשיכה עם הנתינה לקהילה, ודרך אנשים שהכירה הגענו להמלצות כדי לתת לי לעשות את המבחנים שוב".
אותם מבחנים התבררו כתחילתה של קריירה צבאית עשירה. הומן, היום בן 39, נשוי ואב לארבעה, הוא סגן אלוף בחיל האוויר המפקד על היחידה, שבאחריותה מערך הקשר החילי.
ספרה של אתי ציונית־גושן
"התגייסתי בשנת 1997 כהנדסאי לחיל האוויר ואמרתי שאני רוצה להיות קצין", הוא מספר, "המפקד שלי לא שמח לשחרר אותי כל כך, כי הגעתי כאיש מקצוע, אבל התעקשתי והלכתי למבחנים ועברתי אותם. הייתי מצטיין בגיבוש לקורס קצינים והלכתי לקורס שבו עשיתי הכשרה ייעודית של חיל האוויר והפכתי לקצין תקשוב של חיל האוויר. ככה התחלתי את הקריירה הצבאית, שבה עשיתי עד כה לא מעט תפקידים גם בעולם המבצעים וגם בעולם הפרויקטים. בצבא אתה מבין כמה חשובות הנתינה, השליחות והתרומה. לא חששתי משום תפקיד, גם אם זה בשטח בלי לבוא הביתה ולמרות שהתחתנתי ויש לי ילדים".
אילו תפקידים עשית?
"בין 2003 ל־2005 שירתי כקצין קשר בשלד"ג והשתתפתי בהרבה פעילות מבצעית, בעיקר בשטחים. אלה דברים שאני לא ממש יכול לספר, כמובן. זו יחידה שבה פשוט אין לך חיים אישיים. הרבה פעמים הוקפצתי בסופי שבוע, וזה היה בדיוק כשהתחתנתי, בקושי ראיתי את אשתי. היתה תקופה שהיא היתה בהריון עם הבן הבכור, ואני לא הייתי בבית שבועיים. כשהגעתי הביתה מצאתי 'אין בית' - היא ארזה את התיק ועברה לאמא שלה. היא לא כעסה עלי, אבל היתה צריכה עזרה ואני פשוט לא הייתי שם. אנשים לא מבינים שאנשי קבע חוזרים הביתה פעם בשבועיים־שלושה, ויש כוננויות. אתה משלם מחיר גדול ומורכב בשביל השירות.
"ב־2005 הייתי מ"פ קשר של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה, וזו היתה חוויה מדהימה שבה באמת הרגשתי את התרומה למאמץ המלחמתי. אתה חי את המלחמה ומבין את החשיבות של התפקיד שלך. אחרי המלחמה רציתי משהו שונה, תפקיד לנשמה, ולקחתי תפקיד הדרכה. עברתי עם המשפחה לבסיס עובדה בדרום. תחשוב שהתחתנתי ב־2003 וב־2007 היו לי כבר שני ילדים שבקושי ראיתי עד אז. הגעתי למקום חדש ופיקדתי על קורסים שלא קשורים לקשר. קיבלתי מצטיין מפקד חיל האוויר על התפקיד הזה. אחר כך עברתי ליחידה שבה אני נמצא היום. בהתחלה כסגן מפקד ולפני כמה חודשים קיבלתי את הפיקוד".
מה תפקיד היחידה?
"אנחנו אחראים לכל תשתיות הקשר המסווגות שיש לחיל האוויר בכל הארץ ונותנים מענה למשימות החיל. בעצם אנחנו כמו הוט או בזק של חיל האוויר. יש לנו בסיס של היחידה וגם אנשים בצפון, בדרום ובמרכז שמתפעלים אתרי קשר של חיל האוויר כדי שהבסיסים השונים יוכלו לדבר עם המטוסים. היחידה מורכבת מכל אוכלוסיית ארץ ישראל. יש לנו טכנאי תקשורת שהם מאוד איכותיים. זה קורס יוקרתי ואנחנו בוחרים את החיילים שמגיעים אלינו בפינצטה. אגב, מחוץ לש.ג מחכים להם אנשי חברות היי־טק עם הצעות כמו משכורת פי שלושה מאשר בקבע ורכב. אחד האתגרים הגדולים שלי הוא להשאיר אותם בשירות.
איך עושים את זה?
"אתה מסביר להם שהעבודה שלהם הכרחית, שאם התקשורת שאנחנו מתעסקים בה לא תהיה אז אין, למשל, את מערכת כיפת ברזל. קשר זה כמו חמצן, כשיש אותו לא שמים לב וכשאין אותו נחנקים. אגב, אמא שלי לא סיפרה לך אבל את אבא שלי לא קיבלו לאוניברסיטה בטהרן למרות ציון הפסיכומטרי הגבוה שלו, כי הוא היה יהודי. באיראן לא יכולת להחליט שאתה רופא, שום דבר לא היה מובן מאליו, ולכן אני לא מקבל גם כאן שום דבר כמובן מאליו, בטח לא את הקיום של מדינת ישראל. אני צריך לתת משמעות לחיילים, שיבינו את החשיבות של מה שהם עושים ולא יברחו מהצבא. להבין את חשיבות קבלת השונה, להבין את חשיבות הציונות, את הערכים האלה אני מנסה להעביר לחיילים".
אתה מתכנן להתקדם עוד בצבא?
"החלטתי על קריירה צבאית מתוך שליחות ולא חושב כרגע על האזרחות. בשנה שעברה זכיתי להיבחר מתוך לא מעט מועמדים בחיל האוויר להצטרף לתוכנית מנדל למנהיגות חינוכית. זו תוכנית לימודית של שנה שמשתתפים בה 20 קצינים מכל הצבא, ואתה מקבל כלים לפתח מנהיגות כי מזהים בך פוטנציאל מנהיגותי. בזכות התוכנית הזו, שהיא יום לימודים שבועי שקרן מנדל מסבסדת עם הצבא, אני רואה את עצמי יותר בעשייה הציבורית והחינוכית. אני קורא בדיוק את הספר 'פלא', ויש שם פתגם של היסטוריון מצרי שאומר 'מעשיך הם האנדרטאות שלך'. מבחינתי, הצבא הוא האנדרטה הראשונה שלי, אבל לא האחרונה. חשוב לי להמשיך בעשייה ציבורית, ברשויות או בעולם החינוך. אני באמת מאמין בערבות ההדדית הזו. אם לא נעשה בשביל עצמנו בתור שלנו, אף אחד אחר לא יעשה בשבילנו".
כשהומן מדבר מתהפכות היוצרות, ואמו מביטה עליו בגאווה גדולה. הוא סגירת המעגל שלה, ויש לה רק בקשה קטנה לסיום. בעצם שתיים. "אחרי כמה שנים בארץ קיבלנו מעמד של אסירי ציון כהוקרה על פועלנו", היא מספרת, "זו היתה נקודת ציון חשובה ועכשיו אני מקווה שמישהו ירצה לעשות על הסיפור שלנו סרט דוקומנטרי, ועוד יותר מקווה שיום אחד יזמינו אותי להדליק משואה ביום העצמאות. זה יהיה עבורי סמל לניצחון". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו