אחד הפלאים ההיסטוריים המייחדים את סיפור ההצלחה הציוני הוא קיבוץ הגלויות. במשך אלפיים שנה, מחורבן בית שני והיציאה לגלות, התפללו יהודים - בפולין ובמצרים, ברוסיה ובפרס, בגרמניה ובתוניסיה - שלוש פעמים ביום: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". ואכן כך היה; בתהליך ממושך, הנמשך לאורך שנים ארוכות ובעיקר מסוף המאה ה־19 ועד עצם היום הזה, מתקבצים יהודים מכל ארצות תבל ועולים להתיישב בארץ ישראל. ב־2015 עלו לישראל כ־30 אלף איש - שיא של יותר מעשור - וכולנו מקווים שכך יימשך גם בעתיד.
אך לצד ההצלחה המרשימה, הציבה סוגיית קיבוץ הגלויות את אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בפני החברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל; עוד בטרם קמה המדינה התחבטו מנהיגיה כיצד יש להתייחס לגיוון התרבותי העצום אשר הבדיל בין העליות השונות, ובינן לבין היישוב היהודי הוותיק שהתגורר בארץ. אמנם היהודים יצאו מן הארץ כמקשה אחת, אך לאחר זמן כה ממושך במקומות כה שונים - ההבדלים ביניהם היו עמוקים וכאובים. נתן אלתרמן, המשורר הבולט שעסק בסוגיית קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות, עמד על נקודה זו באחד משיריו המתארים מפגש דרמטי בין עולים חדשים ל"צברים" על יד אוניית מעפילים:
"שֻׁנִּינוּ עַד יְסוֹד. פָּקְעוּ וָוֵי חִבּוּר וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב.
שֻׁנִּינוּ לְלָשׁוֹן, לְהִגָּיוֹן, לְצֶלֶם,
לְקֶצַב הַהִלּוּךְ, לְקַו הַמַּעֲשֶׂה, לְתֹכֶן הַדִּבּוּר וּלְטַעֲמֵי הַשִׁיר,
לַהֲגָבוֹת הַפַּחַד וְהַצְּחוֹק. לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר,
אַךְ הַתְּמוּרָה נָפְלָה וַתְּהִי לְפֶלֶא".
צדק אלתרמן. אכן ההבדלים בין העליות השונות לא היו שוליים ואין זו משימה פשוטה להתגבר עליהם. אך כפי שגם הוא כתב במקומות אחרים - את הנעשה יש להשיב! אני מאמינה בצורך וביכולת של החברה הישראלית לחבר מחדש את הוָוִים בין חלקיה השונים - לתפיסתי, אם רק נדע לפעול בתבונה, החיבורים החדשים עתידים להיות חזקים, יציבים ובעלי עוצמה שיעשירו את החברה הישראלית כולה.
אבקש לשרטט מודל חדש לטיפול בסוגיה זו, מודל המקבל את השראתו מרוחו ומחזונו של זאב ז'בוטינסקי - שגם כאן, כמו בסוגיות רבות אחרות, השאיר אחריו הגות שיטתית שלא זכתה לכבוד הראוי לה.
לפני שאציג את שיטתי, שאותה אני מכנה "מודל הרבגוניות", אתייחס לשם השוואה לשני מודלים אחרים, שהתפתחו לאורך השנים במטרה להתמודד עם האתגר ולנסות לחדש את אותם חיבורים חברתיים. הראשון הוא "כור ההיתוך" המפורסם, מבית מדרשו של דוד בן־גוריון, והשני הוא מודל החברה הרב־תרבותית - שהתפתח מאוד לאורך העשורים האחרונים.
א. כור ההיתוך
בהרצאה שהעביר לפיקוד הגבוה של צה"ל כשנה לאחר סיום מלחמת העצמאות, תיאר דוד בן־גוריון את חזונו ביחס למצב החברתי הרצוי במדינה שזה עתה קמה. דבריו, שפורסמו בהמשך תחת הכותרת "יחוד ויעוד", הפכו למייצגי העמדה הרווחת בעשורים הראשונים למדינה. מצד אחד, בן־גוריון החשיב מאוד את משימת קיבוץ הגלויות וראה בה משימה לאומית מן המעלה הראשונה. מצד שני, התייחסותו לעולים עצמם היתה בעייתית ביותר. הנה דוגמה מדבריו:
"שיבת השבות היא העובדה והמשימה המרכזיות של ימינו. בלעדיה לא תיכון עצמאותנו, ומדינתנו לא תקום. [...] הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם, אלא ערב־רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה".
אז מהו, אם כן, הפתרון? כיצד יכולה להתכונן חברה מאוחדת העשויה תרכובת אנושית חסרה כל כך? לשם כך המציא בן־גוריון את כור ההיתוך; אליו אמנם ייכנסו יהודים מסוגים שונים - אך לאחר פעולות חינוך אינטנסיביות יקבלו צורה ותבנית אחידה. כך הוא ממשיך:
"בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל-האדם הזורם מגלויות־נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה".
מהיכרותי עם אזרחי ישראל כיום, 65 שנים לאחר שדברים אלו נאמרו, אני בטוחה כי רבים מהם יזדעזעו מהקריאה בהם. ובצדק; היום ברור כי כל קהילה שהגיעה לארץ תרמה תרומה מיוחדת לזהות ולתרבות הישראלית - ובוודאי הביאה עימה לשון, חינוך, שורשים ומסורת. היום ברור כי כור היתוך צברי, סוציאליסטי ומזרח־אירופי אינו הפתרון לשאלת התרבות של החברה הישראלית.
לבן־גוריון זכויות רבות ומרכזיות בהקמת המדינה ובביסוסה, ואין בכוונתי להפחית מהן ולו ברמז. עם זאת, בנקודה הזו הוא טעה: אי אפשר, כמו שביקש בהרצאה אחרת, "לעקור המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת". גם אין זה רצוי. אחידות חברתית כפויה אינה תרופת קסם, וחיבוק דוב אינו מסוגל להתגבר על שוני כה עמוק ומהותי. מחיקה אגרסיבית של זהויות והשתקה של קולות שונים אינן מסייעות ליצירת חברה מלוכדת - אלא פוגעות בלכידותה.
ב. חברה רב־תרבותית
ההיסטוריה הוכיחה כי הניסיון לאחד את כל העולים לארץ ב"כור היתוך" - נכשל. אך התיאוריה של בן־גוריון לא התפוגגה מאליה, היא הולידה ריאקציה חריפה: אידיאל החברה הרב־תרבותית. מודל זה להסדרת היחסים החברתיים בישראל, שאינו אלא תמונת מראה מושלמת למודל כור ההיתוך, התחזק מתחילת שנות ה־90 ובא לידי ביטוי בהגותם של אישי ציבור, סופרים, אנשי תקשורת ואקדמאים רבים.
אלו הדוגלים באידיאל החברה הרב־תרבותית מקבלים את השוני התרבותי והערכי בין קבוצות שונות באוכלוסייה כנתון עובדתי. אך במקום לנסות לשנות את המציאות, במקום לנסות לבנות גשרים שיצמצמו את הפערים בין קבוצה לקבוצה - הללו מבקשים ליצור מסגרת חברתית שהמכנה המשותף בה דק ודליל ככל שניתן, כך שכל קבוצה "תפריע" לאחרות כמה שפחות. כך, אם בן־גוריון רצה ליצור חברה אחת, הם רוצים חברות רבות.
יולי תמיר, שכיהנה בשנים 2006-2009 כשרת החינוך מטעם מפלגת העבודה, היא אחת מן הדוגמאות הבולטות לאנשי ציבור המקדמים את האידיאל הרב־תרבותי. במאמר תחת הכותרת "שני מושגים של רב־תרבותיות", שפירסמה כמה שנים לפני תחילת כהונתה, ביטאה את עקרונותיו היסודיים הנוגעים לתחום החינוך:
"חינוך דמוקרטי במדינה רב־לאומית מחייב אפוא שלוש שכבות חינוכיות: שכבה דקה של חינוך אזרחי אחיד לכל אזרחי המדינה, שכבה של חינוך ייחודי המתאים לכל קבוצה וקבוצה, ושכבה של חינוך פלורליסטי החושף את חברי כל הקבוצות למגוון התרבותי הקיים במסגרת המדינית. מערכת תלת־שכבתית זו נועדה לשרת את צורכיהם הייחודיים של חברי כל הקבוצות בחברה, כולל קבוצות מיעוט, תוך שמירת רובד דק, אך יציב, של שותפות פוליטית".
במסגרת אידיאל החברה הרב־תרבותית, אם כן, משתדל כל סקטור לשמור על האינטרסים והמאפיינים הייחודיים לו, תוך זיקה מינימלית לשאר הקבוצות מסביבו. מכאן, כפי שניתן להבין, קצרה הדרך לוויתור כללי על הלאומיות ולתיאוריות פוליטיות פוסט־לאומיות. ואכן, בנוסחים מעט אחרים, מודל החברה הרב-תרבותית הוא דגלם של אלו שוויתרו על הלאומיות היהודית ועל הגדרת ישראל כמדינת לאום, לטובת הגדרתה כמדינת כל שבטיה. עבורם, הלאומיות באשר היא נתפסת ככזו המוכרחה לדכא את קבוצות המיעוט שבתוכה, כיוון שהיא מניחה תוכני זהות משותפים לחברת הרוב, המקבלת ייצוג עודף במרחב הציבורי.
כמי שרואה בזהות הלאומית מסד איתן וחיוני, אך אינה מאמינה בטשטוש ובהאחדה של זהויות - אני סבורה כי אנו מוכרחים לפתח מודל שלישי; מודל שיימנע מחסרונותיו של כור ההיתוך, ועם זאת לא יוביל לפירוק החברה שלנו לרסיסים. מודל כזה, שאני מבקשת לקרוא לו מודל החברה הרבגונית, אפשר למצוא בכתביו של הוגה ציוני חשוב - בן זמנו של בן־גוריון; שמו זאב ז'בוטינסקי.
ג. החברה הרבגונית: קולות רבים - עם אחד
לפני קצת יותר מ־20 שנה התפרסם שיר, שכתב מאיר אריאל והלחין ארקדי דוכין, ואשר הוקלט על ידי גלי צה"ל כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה. את השיר, שנקרא "כתונת פסים", ביצעו יחד עשרות אמנים - מהמובילים בישראל של אותם ימים - בעיניי הוא מצליח לבטא בדיוק ביופי רב את רעיון החברה הרבגונית. הנה כמה שורות מתוכו:
"לפני כמה וכמה שנות אלף / נפרדנו אני ואחי / הוא לכיוון של הקרירים האלה / אני לדרום מזרחי. / יובלות על יובלות לא התראינו / ופתאום נפגשנו כאן / לא הכרנו כל כך השתנינו / טוב שהשארנו סימן. // הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע / כל פס רוצה לקלף לי את העור / הו פסים פסים פסים שלי / אני לא אשתגע / רק אתן לגוונים מעט אור. // כן, כל הצבעים עוד יזהירו / לכל הצדדים בעולם / לראות כולם את כולם / וכל הצדדים עוד יכירו / בגוונים השונים את עצמם / ויותר הצבעים לא יסתירו / אדם מאדם, דם מדם".
השיר ממשיל את החברה הישראלית לכתונת פסים; אך הפעם, שלא כמו בסיפור מספר בראשית, כתונת הפסים אינה עילה למלחמת אחים - כי אם להשלמה ביניהם: כל קבוצה בחברה הישראלית מייצגת פס אחד בכתונת, צבע אחד מתוך הארג השלם. בניגוד לדרישת כור ההיתוך - אין צבע דומיננטי המנסה להשתלט ולצבוע את כל הכתונת בדמותו. ובניגוד לאידיאל הרב־תרבותי - לא מובעת כאן בקשה לגזור את הפסים ולהניח אותם בנפרד זה מזה. השיר מעלה על נס מציאות אחרת, שבה כל הפסים שומרים על צבעם הייחודי, אך מתחברים יחד לכתונת אחת; רק אז מתגלה יופייה הנהדר.
כאמור, מודל הביניים הזה הוצע כבר בתחילת המאה ה־20 על ידי ז'בוטינסקי, שנים רבות לפני הקלטת שירם של אריאל ודוכין. ז'בוטינסקי, שהיה ליברל מאוד, התנגד באופן אינטואיטיבי לכל תוכנית חברתית מן הסוג של כור ההיתוך. אך כיוון שהיה גם לאומי מאוד, התנגד באותה מידה לתיאוריות דוגמת החברה הרב־תרבותית. מול שני המודלים הללו הניח ז'בוטינסקי את היסודות לדרך שלישית; כך כתב במאמר שהתפרסם בכתב העת "מזרח ומערב", שיצא בירושלים בשנת 1919, שבו הוא מתייחס במישרין לאחת הסוגיות הבוערות שעל סדר יומה של החברה הישראלית מאז ראשית ימי הציונות ועד ימינו - היחס בין היהודים הספרדים והאשכנזים:
"אלה שיודעים כי דרשתי התקרבות הדדית בין ספרדים לאשכנזים, יתפלאו אולי כשאומר להם כי אינני שואף להתבוללות פנימית, ליצירת טיפוס יהודי משותף, לו גם בעתיד היותר רחוק. יש גוונים שונים בכל אומה גדולה, לכל אחד מחלקיה יש יתרונותיו המיוחדים לו, ואת אלה כמדומני, צריך לפתח בלי להשקיע ולהטמיע את ה'למינהו' של כל אחד בתוך איזה כיור כללי".
הרי לנו כל התורה על רגל אחת: אכן, דרושה התקרבות הדדית בין ספרדים לאשכנזים. אסור, טוען ז'בוטינסקי, להבדיל בין שתי הקבוצות ולתחום כל אחת מהן. המכנה המשותף בינינו, למרות שלל הגוונים, הוא רחב ועמוק - ויהיה זה הפסד היסטורי עצום אם נוותר עליו. יתרה מזו; המפגש בין הקבוצות השונות מפרה, והיתרונות ההדדיים של כל קבוצה חיוניים לעושרה של החברה המשותפת. מצד שני, לא יעלה על הדעת לבלול את הקבוצות למין תבשיל משותף בכיור כללי - כיור שאינו אלא כור ההיתוך של בן־גוריון - שהרי גם במקרה זה, יצא שכרנו בהפסדנו.
ז'בוטינסקי ממשיך ומפרט את שיטתו:
"אין רצוני להתעמק פה בפסיכולוגיה של עדות ישראל, אבל רואה ומרגיש אני כי יש נימים בכינורו של ספרדי שאינם בפסנתרו של אשכנזי. אינני רואה כל ערך בהתמזגות מלאכותית שממנה אולי תסבולנה ולא תרווחנה שתי התבניות הללו. [...] להפך, טוב לנו כי יישארו כל אחד 'למינהו' וישפיעו זה על זה וישלימו זה את זה. אומה למה היא דומה? לתזמורת שיש בה תפקיד מיוחד לחליל ותפקיד מיוחד לנבל".
דברים אלו של ז'בוטינסקי רלוונטיים למציאות הפוליטית בישראל כאילו נכתבו היום. יש ביכולתם להורות לנו את הדרך שבה ניתן לחבר את הוָוִים מחדש, ולבנות במדינת ישראל חברת מופת המכילה די מקום לכל פס ולכל צבע, והמבוססת על מכנה משותף יהודי־ישראלי רחב ועמוק. הם מכוונים אותו לחשיבה מחודשת על היעד הציוני הקלאסי: בנייה משותפת של מדינת הלאום הדמוקרטית ומרובת הגוונים של העם היהודי, המעניקה זכויות אזרח מלאות ונאותות - שבהן ז'בוטינסקי היה הראשון לתמוך - למיעוטים החיים בקרבה.
בתיאוריה הרבגונית של ז'בוטינסקי, דתיים, חילונים וחרדים יושבים יחד ודנים במורשת ישראל; מתנחלים, קיבוצניקים, אנשי הפריפריה ומרכז הארץ מקבלים הזדמנות שווה לתרום את קולם הייחודי למקהלה החברתית. בתיאוריה הרבגונית של ז'בוטינסקי ניגוני העוּד מתערבבים עם קולות חזנות, פיוטים משתלבים באופרה, וסלסולים מתמזגים בנעימה פילהרמונית. כל אלה יחד - ורק כל אלה, ורק יחד - יוצרים את כתונת הפסים הישראלית.
• • •
בתפקידי כשרת התרבות אני מובילה מהפכה של צדק תרבותי, המשנה את העקרונות המנחים של כור ההיתוך והרב-תרבותיות, ומניחה את התשתית למודל חברתי רבגוני ומאחד. אני שמחה וגאה על כך שמודל זה מבוסס על הגותו ודרכו של זאב ז'בוטינסקי.
לכן נלחמתי על העלאת קולות מודרים לשיח התרבותי והאמנותי, על מתן שוויון הזדמנויות למגוון הקולות הישראלי ולא לפסקול אחד ויחיד שהיה דומיננטי עד כה, חילקתי מחדש את המשאבים והתקציבים בין מוקדי הכוח במרכז לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, במטרה לאפשר לפריפריה להשמיע את קולה ולהצמיח יוצרים ואמנים מקומיים, הגדלתי את התמיכה בתזמורת האנדלוסית לצד השמירה על קולה וכוחה של הפילהרמונית, הגדלתי את התקציבים למוסדות בעלי ייחוד תרבותי, נוסף על פעולות רבות נוספות - את כל אלו עשיתי, מתוך יעד ברור ליצור מרחב משותף שבו הגוונים השונים מעשירים ומפרים זה את זה ואת התרבות הישראלית בכללותה.
בדרך רבגונית זו עוצב טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ו, כך גם מתקיימים, במסגרת המשרד, שילובים אמנותיים מפתיעים כמו זה של המוסיקאים קובי אוז ואלון אולארצ'יק לבין המשוררים רועי חסן ואלקס ריף בחודש הקריאה ברחבי הארץ. התופעה הזו התרחבה בתקופה האחרונה במוסדות ובמקומות רבים, ללא התערבות משרדי, ויצרה שיתופים מרגשים וייחודיים של אמנים מעדות שונות. אני יודעת כי רק באופן הזה נצליח ליצור זהות ישראלית מורכבת, שלא מתעלמת מהמכנה המשותף שלנו; שיודעת כיצד להתווכח ולהתפלמס, אך עושה זאת מתוך אחווה הדדית וחלילה לא מתוך ביטול והתנשאות; ומעל לכך, שמכירה בכך כי רק על ידי שמיעת הקולות הרבים, נוכל להיות עם אחד. ¬
המאמר פורסם במלואו ברבעון "האומה" בחודש שעבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו