"היום כשאני מביט לאחור, אין בי חרטה", אומר רב נגד א', בן 46, המשרת ביחידת המודיעין הצה"לית 8200 עם אחיו - רב סמל בכיר מ' (42) - ועם בנו. "מי ששומע לראשונה שכולנו משרתים באותו מקום מופתע, אך עבורנו זה הדבר הכי טבעי לעשות. עלינו לישראל מתוך ציונות ואנו משרתים את המולדת מאהבה. את הערכים האלה אנו מנסים להנחיל לדור הבא".
בני המשפחה נחשבים לנכס אסטרטגי, דמויות מפתח מוערכות מאוד ביחידה, ולזכותם נזקפות הצלחות רבות. באחריותם, בין השאר, הגיע מידע מודיעיני רגיש שסייע רבות לביטחון המדינה. אלא שדרך החתחתים שנאלצו לעבור, עד הגיעם ארצה בשנות ה־80, היא סיפור גבורה עתיר סכנות, שנע בין תקווה לייאוש והגיע אל סיומו המוצלח בלא מעט מזל.
"גדלנו בבית חם ופשוט", נזכר רנ"ג א'. "לאבי היתה חנות והתגוררנו במה שהיה פעם הרובע היהודי של דמשק". א' זוכר בעיקר את החגים, את בית הכנסת, את ריחות השבת ואת זמירות התפילה. "למדנו בבית ספר יהודי תנ"ך ותפילות. ידענו לקרוא עברית אך לא הבנו את המשמעות. היינו משפחה מסורתית מאמינה וכל הקהילה, על 5,000 אנשיה, היתה מאוחדת כמו קיבוץ גדול. כולם הכירו את כולם".
למרות המלחמות בין סוריה לבין המדינה היהודית הצעירה שממערב, מספר א' על יחס טוב מהשלטונות ששמרו על הקהילה מהתנכלויות. "מהבחינה הכלכלית והביטחונית היהודים חיו שם יותר טוב מהמקומיים. היו שוטרים בפתח הרובע ובבתי הכנסת, אבל היה גם מעקב מתמיד אחרינו, לבל נשתף פעולה עם האויב, או חמור מכך - שלא נגיע לארץ".
תקופה חריגה בזיכרונו היא זו של מלחמת יום הכיפורים. "היה פחד מאוד גדול. היהודים הסתתרו בבתים ולא יצאו. לבד מאמירות פה ושם לא עשו לנו רע, אך תמיד הרגשנו שאנו חיים במדינה ערבית והאיום ריחף. לא הרגשנו שזה ביתנו, גדלנו עם החלום לעלות לארץ, למקום שבו נהיה שייכים. הציונות זרמה בדמנו. לפעמים היינו קולטים בטלוויזיה את השידורים הישראליים, זו היתה חגיגה גדולה עבורנו. אם היינו רואים תמונות של חיילים היינו קופצים משמחה, כמו טעימה לכמיהה שגדלת איתה כל החיים".
משפחתם של א' ומ' בביתם בסוריה, לפני העלייה לישראל
למרות עינו הפקוחה של השלטון, שנה לאחר המלחמה שתי אחיותיו של א' הצליחו להגיע ארצה. בתום טיפול רפואי שעברו בצרפת המשיכו לארץ ולא שבו. "הן היו סוג של חלוצות עבורנו ושימשו לנו דוגמה ומקור להשראה", הוא משחזר. "מדי פעם שמענו על אנשים שהצליחו לעלות, אך לא מעט מהם נתפסו, נאסרו לתקופות ממושכות או הועלמו ואיש לא ידע מה עלה בגורלם".
עם השנים, הגעגועים לאחיות שעלו גברו וב־1982 אביו של א' החליט שהוא חייב לראותן. "הוא טס למדינה באירופה באמתלה של תייר", נזכר א', "המודיעין הסורי הזהיר אותו שלא ליצור קשר עם ישראלים. הוא היה צריך להראות אסמכתאות למלונות שבהם הוא שהה ואם היו חושדים בו הוא עלול היה להיאסר ואף גרוע מכך. זה היה מהלך מסוכן מאוד". באותה המדינה נכנס האב אכול הגעגועים לשגרירות הישראלית, קיבל תעודת מעבר והגיע בפעם הראשונה ארצה.
"היום, בדיעבד, אני יכול להבין כמה אמיץ הוא היה", אומר מ'. "בני המשפחה שלו, הילדים, העסק, הכל נשאר בסוריה והיה לו הרבה מה לסכן". בארץ נפגש האב עם אנשי הסוכנות וביקש מהם להביא את משפחתו ארצה ולהתאחד עם האחיות. נציגי הסוכנות ביקשו ממנו להישאר ולהשאיר להם את הדאגה לבני המשפחה, אך האב סירב ועמד על כך שגורלו יהיה כגורל ילדיו. "אם נעלה, נעלה כולם יחד ואם ניתפס, גם זה יהיה יחד", משחזר מ' את דברי אביו.
הסימן לגאולה: מטבע ושטר
נציגי הסוכנות ציידו את האב בכל המסמכים שיידרש להראות למודיעין הסורי על חופשתו במדינה האירופית ושילחו אותו בחזרה בהסכמה שבעוד כמה ימים יגיע לביתו סוכן ויבריח אותו ואת משפחתו ארצה. כסימן מוסכם לזיהוי שליח הסוכנות בסוריה, לקחו אנשי הסוכנות מטבע סורי עם שלושה חורים וקרעו שטר לשניים. חצי מהשטר נתנו לאב ביד וחצי שטר הניחו בתוך המטבע. "כשחזר הביתה הוא לא סיפר לאף אחד על תוכניותיו", מ' ממשיך. "היו לא מעט יהודים בבית הכנסת שהעבירו מידע לשלטונות תמורת פרוטקציה כזו או אחרת, לכן רק שני אחיו הגדולים שרצו לעלות ארצה היו שותפי סוד".
אלא שכמה שבועות לאחר שחזר לאדמת סוריה פרצה מלחמת לבנון הראשונה והתוכניות, ועימן החלום, חזרו עמוק למגירה. השליח לא הגיע והאב הניח את חלום העלייה בצד וחזר לחייו. אלא ששלוש שנים מאוחר יותר נכנס אדם לחנות וביקש מהאב כוס מים. כשהחזיר לו את הכוס, הציג לאב ההמום את המטבע, עם חצי השטר בתוכו. "הוא שאל את הסוכן 'מתי', והוא ענה 'מחר בבוקר'", מספר א'. "בינתיים אחד האחים התארס ושניהם פתחו עסק מצליח, לכן הוא ביקש ממנו כמה שעות לדבר עם אחיו והשניים קבעו להיפגש שוב בערב". כשהוא רץ אחוז דיבוק וליבו הולם בהתרגשות שאל האב את אחיו אם התוכנית עדיין בתוקף. "הם לא היססו לרגע ואמרו לו שזו ההזדמנות היחידה שלהם. צריך להבין שמדובר היה בהרפתקה מאוד מסוכנת עם סוף לא ברור ולבד מהחלום, אף אחד לא באמת ידע מה מחכה להם בארץ. הוא לא רצה שהם יאשימו אותו אם משהו ישתבש. 'זו החלטה שלכם' הוא אמר, אך הם התעקשו כי זה מה שהם רוצים".
הסוכן היה למעשה משתף פעולה מקומי שהכיר את נתיבי ההברחה לגבול ואת החיים בשטח. שלושה ימים לאחר מכן, בתשעה באב 1985, יצאו שלושת האחים, האם, הארוסה, מ' וא' למסע ארצה. בני המשפחה סיפרו לקרובים כי הם יצאו לעיירת הנופש לטקיה. כדי לא לעורר חשד, ובתום יום העבודה כל אח יצא ממקום אחר בעיר.
הריסות חאלב. העיר שדרכה עברו כדי לחצות את הגבול כבר לא נראית אותו הדבר // צילום: רויטרס
"מכיוון שמדובר היה בסוד כמוס, הוא לא סיפר לנו והאחים אפילו לא סיפרו לארוסה", ממשיך א'. "מילה אחת לא במקום והדבר היה מסכן את חיי כולנו. אבל אני, אז נער בן 15, ידעתי. הרגשתי בהתרחשות באוויר, ראיתי את אבא מדבר עם אמא למרות שלא שמעתי מה הם אמרו, ראיתי את אמא אורזת מזון וכשיצאתי אל בית הספר ידעתי שזו הפעם האחרונה. הייתי באופוריה, כאילו הגיע הרגע שעליו חלמת והתכוננת כל החיים. כשיצאנו אבי בירך את עובדיו לשלום וסיכם איתם להיפגש בעוד כמה ימים בעסק. עד כדי כך היה צריך להיות זהיר. פתאום, ביום בהיר אחד, אתה עוזב הכל. את העסק, הרכוש, הבית, החברים והמשפחה. כל מה שבנית בחיים ובא לבנות חיים חדשים".
את הנסיעה לחאלב מ' לא ישכח כל ימי חייו. "כשהגענו לחאלב פגשנו את הסוכן עם מבריח נוסף ונסענו בשתי מוניות לכפר סמוך לנקודת הגבול. סיפרנו לנהג שאנו בדרך לחתונה של קרובים, אלא שבכניסה לכפר, לאחר עזיבת המונית, התחלנו ללכת לעבר הגבול".
רק אז מ' בן ה־11 התחיל להבין שמשהו אינו כשורה. "האדמה היתה בוצית והלילה התקרב. הייתי עייף ורעב ולא הבנתי למה אנו כבר לא מגיעים למלון. שם, בשדה הפתוח, כשהתחלתי להתלונן, אמא תפסה את ידי ואמרה לי 'שקט, עכשיו הולכים לאחיות שלך'". מאותו הרגע מ' התמלא באנרגיה מחודשת, הלך בראש התור וכבר רצה להגיע לארץ. ככל שהתקדמה המשפחה לעבר הגבול הסכנה גברה ועימה ההתרגשות. "המבריח הסביר לנו שאם יקרה משהו בדרך, איש איש לדרכו, הוא אינו מכיר אותנו ואנחנו לא אותו", הסביר א'.
"כל הדרך התקדמה באיטיות", מ' ממשיך, "מבריח אחד נשאר איתנו במחבוא תחת איזה שיח או גבעה ואחר פותח ציר לכמה עשרות מטרים. בסך הכל מדובר בהליכה בת כמה קילומטרים אבל היא ארכה כל הלילה. המבריחים היו מאומנים, ידעו את זמני סיורי הצבא הסורי, היכן לחכות והיכן להמשיך. אני זוכר כיצד אחד מהם הראה לי אור רחוק ואמר 'לשם אנחנו צריכים להגיע'. אך האור הזה, כמה שלא הלכנו, כאילו נותר במקומו". א': "אני זוכר ששמענו נביחות של כלבים, ראינו סיור צבאי והשתטחנו. בשבילנו זה היה משחק, הסתכלנו על זה כהרפתקה אך בשביל המבוגרים זה היה מאוד רציני".
בין תקווה לייאוש
עם שחר, הגיעו המשפחה והמבריחים אל גדר הגבול ובעזרת מספריים מברזל פערו בה חור ודרכו עברו. "הם עזבו אותנו על גבעה, אמרו לנו שכאן דרכנו נפרדות ושיבואו לקחת אותנו", מספר מ'. "אני זוכר שאכלנו חמניות שהיו בשדה לידנו כי היינו מורעבים ופשוט נרדמנו". עברו כמה שעות, השמש עלתה וההורים המודאגים הבחינו בחקלאים שהגיעו לעבד את השדות. אלא שהפעם נציגים מקומיים הגיעו, לקחו אותם לעיירה הקרובה, שם אכלו ארוחת בוקר במסעדה מקומית. בהמשך העלו אותם לאוטובוס לעיר במרחק של 12 שעות נסיעה. "הנציג המקומי נסע איתנו, אך שמר מרחק וביקש שלא נדבר איתו בנסיעה אלא אם תהיה בעיה". ובעיה אכן התעוררה כשביקורת גבולות ביצעה בדיקה באוטובוס. "הם פנו אלינו בדברים אבל לא הבנו את השפה ולא היו עימנו שום מסמכים. ממש לפני שהדברים החלו להסתבך פנה אליהם הנציג. אני לא יודע מה הוא אמר להם אבל הם עזבו אותנו והמשכנו בנסיעה".
באותה עיר נציגים אחרים קיבלו את פניהם והובילו אותם למשרדים ממשלתיים, שם הוצגו לראשונה כיהודים פליטים שרוצים לעלות למדינת ישראל. "אמרו לנו שהדבר לא יארוך מעל חודש אך היינו שם שלושה חודשים", נזכר א'. "שיכנו אותנו באיזה בית ספר נטוש והביאו לנו כסף כדי שנוכל לקנות אוכל, אך לא יכולנו להסתובב יותר מדי בחוץ כדי לא לתפוס תשומת לב. אני זוכר שהיינו מדברים עם האחיות בארץ דרך הנציג, אך זו היתה תקופה קשה. אחרי כל שבוע חשבנו שהגיע הרגע ופתאום זה התעכב".
התקופה היתה חגי תשרי ובפעם ראשונה היכו בהם הגעגועים לבית בסוריה, לחברים ולחיים שהכירו. האב נתקף לעיתים ייאוש והתפרץ לא פעם על הנציגים המקומיים שהגיעו לבקרם. "הוא פחד שהסורים יגיעו אליהם ויחזירו אותם. עם זאת ולמרות הקושי, לא הצטערנו כי ידענו לאן אנו הולכים", אומר א'. "באחד הימים, הגיע הנציג לבית הספר הנטוש כמו בכל יום ואמר: 'הנה, יש אישור'. היתה שמחה גדולה, פצחנו ממש בריקודים. סוף סוף אפשר להתחיל את חיינו מחדש, חוסר הוודאות ועימו החששות התפוגגו".
כמה ימים לאחר מכן נפגשו איתם הנציגים בפעם האחרונה כדי ללוותם לשדה התעופה. א': "האחיות המתינו לנו בארץ וכבר לא יכלו לחכות. כמה שעות וכל המשפחה תתאחד מחדש". מ' ממשיך: "אני זוכר את רגע הירידה מהמטוס. כולנו שכבנו על הרצפה, נגענו באדמה ונישקנו אותה. בירכנו 'שהחיינו' וזה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי". האחיות שזכו לראות את מ' וא' כתינוקות רצו אליהם בחיבוקים. "אחרי פרידה כל כך ארוכה הן לא רצו לעזוב אותנו למשך חודשים ארוכים. הייתי כמו בנם הפרטי, לכל מקום שהלכתי הן היו איתי".
המשפחה שוכנה במרכז קליטה בכפר חב"ד והילדים שובצו בבתי ספר. "למדנו עברית וההורים באולפן, אך בעוד שלנו ההתאקלמות היתה קלה - להורים ממש לא. אבי היה צריך למצוא עבודה, ולאחר שהיה בעל בית בעסק מכניס ובמעמד מכובד הוא מצא עצמו ללא כסף או רכוש, במנטליות אחרת ובעבודות מזדמנות. בסופו של דבר קיבל עבודה במחלקת ייצור של מפעל אלקטרה, שם עבד עד שיצא לגמלאות".
איך שמרתם על קשר עם המשפחה בסוריה במשך כל השנים?
"דרך צד שלישי, בני משפחה בארה"ב. כשהגענו ליעד ההורים התקשרו והודיעו שאנו בארה"ב ולא מתכוונים לשוב. הם הבינו. יום למחרת לקחו את כל מי שנותר לחקירות במודיעין הסורי, אך לשמחתנו כולם עברו את זה בשלום".
כשאתם רואים היום את עיירת הנופש לטקיה, חאלב ודמשק, נופי הילדות שלכם שהפכו לעיי חורבות, מה התחושה?
"כואב הלב", אומר א'. "היה לי חלום לחזור לשם ולראות את הבית שבו גדלתי. כל המקומות היפים שראינו בתור ילדים נהרסו. הכל נחרב. אך אני לא חש כלפי הסורים שום חמלה או שנאה מיוחדת". מ': "בתור כל בן אדם זה כואב לראות את המלחמה הנוראית שם. זה לא קשור לשאלה אם גדלת שם או לא. גם לי אין שום יחס אישי לעם הסורי. הייתי רוצה לחזור לבקר במקום, אך לא בגלל האנשים".
על יחידה 8200 וחיל המודיעין א' ומ' לא שמעו מעולם טרם גיוסם. אלא שעצם היותם דוברי ערבית בניב הסורי הפך אותם לנכס עבור שירותי הביטחון. א': "דיברנו בבית בערבית כמו בסוריה ועם עוד כמה משפחות שהגיעו ארצה פתחו לנו את הקורס הראשון ביחידה לדוברי ערבית סורית. היתה התלהבות גדולה ביחידה משום שרצו מאוד אנשים שמדברים ערבית מבית. אני זוכר שראש אמ"ן הגיע לביקור בקורס, שבסך הכל מנה שישה אנשים".
הגעגועים לקהילה בסוריה
בתפקידו א' אינו משמש רק מתורגמן, אלא כמי שקורא בין השורות. "צריך להיכנס לראש של אדם שאותו אתה לא רואה ולהסביר למה הוא מתכוון. זה גורם לסיפוק אדיר, ההבנה שאתה ורק אתה יכול לעשות את העבודה החשובה הזו הכי טוב. לפעמים אתה מסכל משהו, הברחה או פיגוע, או משיג מידע שמגיע לרמות הגבוהות ביותר במדינה. לפעמים אתה קורא על פועלך בעיתון ואתה יודע שאתה שותף לזה, אבל הרבה פעמים זו עבודה מאחורי הקלעים, כזו ששום כתבה, גם בעוד הרבה שנים, לא תראה. אבל יש פידבקים מהמפקדים ביחידה, מהדרג הביטחוני ואפילו מראש הממשלה".
ארבע שנים אחרי א', התגייס גם האח מ' לאותה היחידה ומאז שניהם משרתים יחד. "היה ברור לי שלשם אני הולך. חיינו על הסיפורים של האח והוא שימש לי מודל לחיקוי", אומר מ'. הקורס של מ' כבר היה קורס של חברי ילדות. "הכרתי את רוב האנשים, שניים מהם אפילו גדלו איתי מגיל אפס בגן. עד היום אנו עובדים יחד. זו משפחה אחת גדולה".
שנים עברו וב', בנו של א', התגייס גם הוא לאותה היחידה ומשרת עם אביו ודודו. "תחילה רציתי להיות קרבי", הוא מודה. "בעיקר בגלל החברים. אך הצבא לא ממש שאל, הצורך בשפה ובתרבות שגדלתי בה הכריע".
איך התחושה לשרת עם אבא באותו בסיס?
"בהתחלה קצת חששתי שישפטו אותי בגלל שאני הבן שלו. בסוף גיליתי שיש בכך בעיקר יתרונות. מכירים אותך, התפקיד מעניין ואני לא מצטער. אוהב מאוד את העבודה. החסרונות הם שהוא לא מתגעגע אלי מספיק", ממשיך א' בחיוך. "כל דבר שהמפקד שלו רוצה לתת לו - הוא שואל את עצמו אם חיילים אחרים לא יאמרו שהוא קיבל את זה בגלל אבא שלו".
נוסף על השפה, תוכלו למצוא בבית המשפחה גם אוכל סורי אסלי אמיתי. "מה שאכלנו שם - אוכלים פה", הם נוהגים לומר. ובכל זאת, האווירה של היחד חסרה להם. "בסוכות היינו יוצאים מבית הכנסת ועושים סבב ביקורים בכל המשפחה. זו היתה משפחה אחת גדולה ופה פחות חשים את זה".
החיים בישראל הם מה שחלמתם עליו?
א': "האמת היא שהמציאות אחרת לגמרי. בדמיוני כילד ראיתי מדינה קטנה, שכולם מכירים את כולם, אוהבים ועוזרים אחד לשני ופתאום אתה נוכח שאחד אוכל את השני. חלמתי על גן עדן וזה לא בדיוק מה שחשבנו. חסר לי הכבוד לאחר ובעיקר למבוגרים. אני מנסה לשמר את הכבוד כמה שיותר בבית. לדוגמה, בסיום הקידוש אנו נוהגים לנשק את ידו של אב המשפחה. אני מתגעגע לאווירת היחד של הקהילה, אך זו קהילה שלא קיימת יותר".
מאז ועד היום הביאו א' ומ' ל־8200 נכסי צאן ברזל רבים כדוגמתם והם דואגים להמשיך את הקו שהחלו, עם גיוס יוצאי סוריה. במסגרת תפקידם הם מתרועעים בעדה ומאתרים מועמדים לגיוס שמתאימים לעבודה. "לא מספיק ללמוד חמש יחידות ערבית בבגרות. צריך להביא מהבית את המנהגים והמנטליות", הם מסכמים.
"זו זכות גדולה לגדול ולשרת פה. אנו חשים שליחות. העלייה ארצה היתה מתוך ציונות, אהבה גדולה ורצון לתת. הקרבנו הרבה בשביל להגיע לכאן והיו שהקריבו את חייהם. העמידה כאן, כל שכן התפקיד החשוב שאנו עושים והתרומה למדינה, היא לא דבר מובן מאליו. האמת היא שאנו לא רק אוהבים את מה שאנו עושים, אנו מנסים להנחיל את הערכים שעליהם גדלנו, את אהבת המולדת והחלום הציוני, גם לדור הצעיר". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו