בזמן האחרון אני מסתובב בתחושת מועקה. וזה לא קשור לפוליטיקה, לגל האלימות המבהיל, למזג האוויר המגעיל ולמחיר העגבניות (למרות שכולם סיבות מצוינות להיכנס למועקה ואפילו לדיכאון). הסיבה היא אחרת לגמרי. ובכן, איך לומר זאת, נמאס לי מפייסבוק. מה שאתם שומעים. נשבר לי ממנו. אבל לא שמעתם את זה ממני, ואם תצטטו אותי אכחיש, כי כמגיש תוכנית תרבות דיגיטלית, להגיד בברנז'ה דברים רעים על פייסבוק זה כמו לתלות תמונה של יובל דיסקין בסלון של שר הביטחון. אחר כך הגיע אתר "חבר'ה". זה היה פייסבוק פרימיטיבי, שדרכו מצאנו את כל החברים מבית הספר שהיה כיף לשכוח. כבר אז הבנתי שזו צרה צרורה. אבל מארק צוקרברג קלט שיש כאן משהו וגנב את הרעיון. היום פייסבוק היא מפלצת של 100 מיליארד דולר, שמנסה לשלוט במעט החיים הפרטיים שעוד נשארו לנו, ועל זה אין כפרה. לטס פייס איט (או: בואו נפרצף את זה) - מה שהתחיל כתחביב חברתי לשעות הפנאי נהיה עבודה במשרה מלאה שתופסת את כל היום. בתוך פחות משנתיים מצאתי את עצמי אוסף חברים כמו משוגע וסופר אותם כאילו הם גוגואים. אלפי אנשים נחמדים שאני ממש לא מכיר ביקשו להיות חברים שלי, כי גם הם דבילים כמוני, ואני כמובן הסכמתי, כי רציתי שיהיו לי כמה שיותר מהם. אספתי חברים כמו שאספתי ג'ולות בכיתה א', מכל הצבעים ומכל הגדלים. מועצת חכמי הפייסבוק שמה לב שאני אוגר חברים כמו משוגע וחסמה אותי. צודקים. 5,000 חברים זה בהחלט לא סביר, ובינינו - גם לא אמין. למשה רבנו לא היו כל כך הרבה חברים. מייד פתחתי עוד עמוד והראיתי להם מאיפה משתין הלייק. החברים החדשים שלי התחילו לספר לי מה עובר עליהם, מה הם חושבים, איפה הם אוכלים ואיזה שירים הם אוהבים. חלקם אף הגדילו ראש ונהיו פילוסופים בצירוף קליפ. "הבוקר קמתי מדוכדכת, קבלו את 'אני לא אוהב ימי שני' של עכברושי בומטאון". או "גילו אצלי חיידק טורף. זה הסוף שלי. קבלו את 'I did it my way' של פרנק סינטרה". גם אני לא התבטלתי והעליתי תמונות וחידודים מטומטמים משל עצמי. גיליתי שאני מכור לחיזוקים חיוביים בצורת בוהן מורמת. למה? כי זה דבר שבחיים לא קיבלתי מהמורים בבית הספר. בדקתי את הסטטיסטיקות בדפים, וכשראיתי שאני יורד במצעד הלייקים התחלתי להתחנף לחברים החדשים שלי. שיקרתי שהילדים שלהם מתוקים, כתבתי "מדהים מדהים מדהים" על סטטוסים בסגנון "העולם הוא גלגל - בואו נסובב אותו", עשיתי שיתופים לדברים שגרמו לי אחר כך לנדודי שינה. היו לי חמישה עמודים שונים על שמי, ולמעשה, עברתי לעבוד בשביל התאגיד של צוקרברג, רק שהנקניק לא משלם. מדי פעם הייתי יוצא להתאוורר. הלכתי לשתות קפה, אבל מייד אחר כך הייתי רץ הביתה כדי לעדכן בסטטוס שהיום שתיתי "אמריקנו". חשבתי שאם החברים שלי לא יידעו מה קורה איתי בכל רגע, הם יקפצו מהגג מרוב בדידות וגעגוע. מזל, אמרתי לעצמי, מזל שאני לא כל היום ליד המחשב, אחרת מי יודע איך היו נראים חיי. כנראה בפייסבוק קראו את המחשבות שלי, כי עוד באותו שבוע נחתה אצלי אפליקציית הפייסבוק לנייד. מייד התחלתי לעדכן גם בתנועה. "תקוע בצומת מסובים", "ראיתי בולבול במחלף השלום", "אני יורד על רוגלעך בקונדיטוריית המתוקים בבני ברק". חגגתי. הרגשתי כמו היפוכונדר שקיבל מפתחות לבית מרקחת. אבל אחרי זמן קצר התרופות הפסיקו להשפיע, האטרקציה מוצתה, ושוב הרגשתי בודד וגלמוד. מומחה לתעבורת רשת הסביר לי שמה שיביא לי הכי הרבה תנועה זה לשאול שאלות, אז התחלתי להציף את הדף בשאלות קיומיות. "מה אתם מעדיפים ליד השניצל - אורז או פירה-"; "מה יותר סתיו - נחליאלי או חצב-"; התגובות לא איחרו לבוא. מסתבר שמתוך 2,500 תשובות שקיבלתי, פירה פופולרי יותר מאורז בשני אחוזים, וחצב לוקח בענק. מדהים מדהים מדהים. ברגע מסוים זה הפסיק לשעשע. הסתובבתי עם אישונים מורחבים, נהייתי חיוור וחלש, המשפחה ניתקה איתי קשר. היו לי התפרצויות בכי כשקבלתי פחות מעשרה לייקים ופריחה אדומה בצוואר כשאנשים לא עשו לי share. נכנסתי לדיכאון, ואחרי צ'אט עם פסיכיאטר פצחתי בתוכנית גמילה. החלטתי לא לפתוח את הפייסבוק שלושה ימים. נשמע קל ופשוט, נכון? זה היה סיוט. הכי קשה היה לפתוח את האי-מייל בבוקר ולגלות שאתה אולי שכחת את צוקרברג, אבל הוא לא שכח אותך. התראות על פעילויות בפייסבוק שאולי החמצתי תקפו אותי בכמה חזיתות. חשבתי שאולי כדאי לי להיכנס לעמוד ולשנות את ההגדרות, אבל פחדתי שהכניסה תשבור את הגמילה, אז המשכתי בנתק. עכשיו הרבה יותר טוב. כבר עברו שלושה חודשים, ובינתיים עברתי לטוויטר. הציוצים כל כמה שניות הם הכנה מצוינת לקראת כניסה למוסד סגור. מדי פעם אני עוד מנסה להפוך לראש עיר בבתי קפה שרק נפתחו בפורסקוור ומשגר איזו תמונה של חתול בפילטר שנות ה-70 באינסטגרם. פעם בשבוע אני עדיין נכנס לפייסבוק, עושה סיבוב דאווין, ויוצא מהר. נמאס לי ממנו, אבל אני לא יכול בלעדיו. זה המלון קליפורניה שלי, "You can check out any time you like, but you can never leave". אני לא אתפלא אם גם על הסטטוס הזה צוקרברג חתום.
אני יודע מה אתם חושבים. ניצני השתגע, הוא לא יציב, ובכלל, כמה אמון אפשר לתת במישהו שפעם תקע לעצמו ברז על הראש. אבל תודו שגם אתם חושבים ככה, רק מתביישים להודות. כי פייסבוק זה קצת כמו נישואים. כשהייתם רווקים היה לכם טוב: ישנתם עד מאוחר, הבית היה מבולגן, החלטתם הכל לבד, לא היתה לכם משכנתא ולא הלכתם לאסיפות הורים. החיים שלכם היו סבבה. אבל החברים הנשואים הקנאים שלכם עבדו עליכם ואמרו שיהיה לכם הרבה יותר טוב אם תתחתנו. ואתם האמנתם, ונסחפתם לחיים החדשים האלה כמו יתושים שנשאבים למתקן עם האור הסגול. וכמו היתושים, גם אתם שילמתם מחיר כבד.
לפני שנגיע לשאלה הגורלית למה אני ופייסבוק כבר לא, קצת נוסטלגיה. הכל התחיל בעצם כאן, אצלנו בישראל, כשיוסי ורדי והילדים שלו החליטו שכולנו צריכים להתכתב דרך ICQ. בהתחלה זה עוד היה נחמד. אני באופן אישי אהבתי עד אז ללקק בולים ולשלוח מכתבים, אבל הקידמה נתנה לי בראש, וגם אני התמכרתי. אני זוכר איך התפעלתי מה"קוקו" הראשון, שבישר לי שמישהו בקצה העולם מסכים להחליף איתי מילה.
