נהגנו לקרוא לה יוּדקוֹ, אי שם בשלהי שנות השמונים. היו כמה דוגמניות שדווקא שם המשפחה שלהן הפך לכינוי שלהן בברנז'ה של דוגמניות המסלול, והיא היתה אחת מהן. כשנכנסה לחדר ההלבשה של תצוגה זו או אחרת, זקופת גו וצוואר, אצילית על גבול המסתורית, מתוקתקת מכף רגל עד אחרונת השערות, בתקופה שבה הדוגמניות היו צריכות להתאפר ולעצב את שיערן בעצמן - לא היה אפשר להסיר ממנה את המבט.
והיא לא הרבתה לדבר. שפתיה העבותות היו כאילו חתומות, לא מנדבות מידע. היא לא עישנה בהפסקות בין התצוגות, לא הלכה רכיל, לא נהגה לצאת עם הבנות בסוף יום עמוס לשתות משהו. תמיד מיהרה ליואב שלה, מי שהיה בעלה שנים ארוכות ואנחנו זיהינו כדני, הילד היפה מתוכנית הזהירות בדרכים של החינוכית של שנות השבעים, "דנידינה".
יודקו היתה פרח "אל תיגע בי" יפה ועדין ומרוחק, אפילו קצת מנוכר, ובסתר ליבנו כולנו רצינו את החיים שלה. היא היתה נשואה באושר, היו לה בעל נאה ובית נאה וכלים נאים, והיא היתה דוגמנית צמרת חרוצה שהרוויחה כסף מצוין, אבל לא התחברה לאף אחת מהקליקות שהתהוו, כמו שקורה במקום עבודה המזמן שעות רבות של ביחד. לא פעם היינו מכנות אותה סנובית.
כמעט 30 שנה אחרי, אני יושבת עם יודקו, והיא כבר בת 50. "בואי אלי הביתה", אמרה לי בטלפון. "הבית שלי הוא אני ואני הבית שלי". וככה, עם עבר משותף והיכרות ארוכת שנים, מצאנו את עצמנו ישובות על המיטה בחדר השינה המעוצב ורחב הידיים שלה, נזכרות איך היינו בטוחות שהעתיד יזמן לנו רק טוב, כיאה לנסיכות, ואיך באו החיים ולקחו אותנו לסיבובים חדים ומפתיעים, בלי לאותת בכניסה לצמתים מסוכנים.
כמה היא השתנתה, יודקו. פרח ה"אל תיגע בי" הפך להיות חמנייה מלאת חום ואור, מזמינה ונגישה. איך היא נפתחה והפכה בלתי אמצעית ומשתפת, אוהבת אדם וחפצה בקרבתו, כובשת באותנטיות שלה, מדברת, מתמסרת, כאילו מפצה על כל השתיקות הארוכות של פעם. והיא אפילו יפה יותר משהיתה, ונדמה שהתחנות הלא פשוטות של מסע חייה נתנו את אותותיהן על פניה בעדינות מתחשבת.
השנה החולפת, שבה היא חגגה את הגיל הזה שאומרים עליו שהוא הארבעים החדש, היתה בשבילה מלאה ומספקת ומשמעותית, והיא בפירוש מרגישה שהיא המציאה את עצמה מחדש, כמו בכל פעם שבא משבר אל תוך חייה, שטעינו לחשוב שהם מושלמים.
"אני מרגישה שכל מה שקרה בשנה הזאת פותח דלת רחבה לשנים הבאות, שיהיו מעניינות ומרתקות", היא מחייכת תוך סחיטת לימון ליים על צלחת פירות קיץ חתוכים בקפידה, מקושטת באגוזי מלך, נענע וסילאן. יש לה, ליודקו, הכישרון האסתטי הזה. תמיד היה לה.
• • • •
רונית יודקביץ' היתה ילדה טובה פתח תקווה בת 14 כשהתגלתה בקיוסק של בריכת האוניברסיטה בתל אביב, שם עבדה בחופשת הקיץ. בפנקס מכיתה ד', שאמא שלה מצאה לא מכבר, היא חושפת בכתב יד עגול ומסודר את שאיפתה הגדולה, להיות דוגמנית. כן, היא היתה מהילדות שמסתכלות במראה ויודעות שהן יפות במיוחד.
אבא שלה היה חשמלאי ואמא שלה מזכירה, והיו לה שתי אחיות, אחת מבוגרת ממנה ואחת צעירה. "היינו שלוש בנות בחדר אחד, והסלון הפך לחדר השינה של הוריי בלילה, ולמרות זאת, אני והאחיות שלי היינו בטוחות שאנחנו גרות בארמון.
"לא היה לנו רכב, עד היום אני היחידה ממשפחתי שיש לה רישיון נהיגה, ובקיץ היינו נוסעים בכמה אוטובוסים לחופשה אצל דודה שלי בקיבוץ, מי העז לחלום על טיסות לחו"ל. הפעם הראשונה שטסתי לניו יורק היתה כשזכיתי בתחרות 'הפנים של שנות השמונים', בגיל 18.
"חיינו בבועה כזאת של פעם, ואני כאילו ידעתי בפנים שיש שם עולם גדול בחוץ, והרגשתי שאני חייבת לסדוק את הקונכייה הזאת. באיזשהו מקום תמיד הרגשתי חֶסֶר. אין לי שום טענה להוריי. הם באו עם המנטליות הגלותית, אמי מרוסיה ואבי ברח מטרנסילבניה ונשא איתו את טראומת מלחמת העולם השנייה, והם עשו את המקסימום שהם הבינו ויכלו.
"אבל תמיד הרגשתי שלא מכוונים אותי גבוה. לא יושבים איתי על שיעורים, למרות שהייתי תלמידה נהדרת, לא לוקחים אותי לחוגים, לא פותחים בפניי עולם ואפשרויות. התעקשתי לרקוד בלט, אז הסכימו לרשום אותי לחוג בלט, אבל כשגדלתי ונולדו לי ילדים, היה בי צורך גדול לחוות תיקון לילדוּת שהיתה לי. להיות אמא שנמצאת שם בצהריים ומחבקת אותם בבוקר ובערב, מדברת איתם, מאפשרת להם, פותחת בפניהם את מה שיש לעולם הזה להציע, כדי שיוכלו לנסוק לגבהים, אם ירצו".
בפעמים הנדירות שיודקו דיברה בתצוגות, היא תמיד שיתפה בחלום שלה להפוך לאמא צעירה. כשנקפו השנים אל אמצע שנות העשרים שלה וזה לא קרה, הבנו שיש בעיה, למרות שהיא אף פעם לא שיתפה. היא רק היתה באה לתצוגות עוד יותר מסוגרת משהיתה, והפנים היפות שלה הסגירו את הקושי.
את יואב רן פגשה בגיל 19, אהבת נעורים ענקית. בגיל 22 התחתנו. "מגיל 24 בערך ניסינו להרות, וזה לא הלך. עברתי מסכת מייסרת של טיפולי פוריות, שנכשלו פעם אחר פעם. בגיל 30 התגרשנו, הביחד שלנו לא הצליח לעמוד בסיפור הזה. יכול מאוד להיות שאם היו לנו ילדים משלנו, הייתי נשואה לו עד היום".
• • • •
בגיל 30 הכירה את מאמן הטניס הברזילאי פרננדו בנדרס, שאימן בזמנו את ברנז'ת הסלבס. היא יצאה איתו חודש, וגילתה שהיא בהריון. "זה היה נס, להרות כל כך מהר אחרי שנים של מפחי נפש. לא היתה מאושרת ממני.
"אבל עם פרננדו זה התחיל הפוך. קודם הריתי, ורק אחר כך באה הזוגיות עם גבר שהמנטליות שלו היא אחרת. הוא היה ברזילאי, והחיים מבחינתו היו קלאב מד אחד מתמשך. ואני רציתי בית ויציבות.
"התחתנו בנישואים אזרחיים. חודשיים אחרי ששי נולד, נכנסתי שוב להריון, ובתוך שנה וקצת נולד רוי. חלום חיי התגשם. אולי לא בדרך שפינטזתי עליה, אבל הייתי אמא, הריתי באופן טבעי בלי להתאמץ".
בניה של יודקביץ', שי (מימין), עדי ורוי. "גם בזירת האימהות אני מתמודדת עם דברים לא פשוטים"
כשרוי היה בן חודש נסעה יודקביץ' עם פרננדו לברזיל. "הרחקתי עד ברזיל. אני, שמקסימום הייתי מרחיקה עד אילת. נסעתי עם שני ילדים קטנים לארץ זרה, לשפה זרה, לתרבות שלא הכרתי, לטעמים ולגוונים אחרים. עבדתי שם בתור דוגמנית, הצטלמתי למותג נעליים והשתתפתי בתצוגות אופנה.
"אבל למרות הקסם של הארץ האקזוטית הזו, עברתי שם שנים מאוד קשות. גיליתי שכל מה שפרננדו הבטיח לי שיהיה, לא באמת התקיים.
"גרנו בעיירה קטנה ומנותקת, והוא הבטיח שנגור בסאו פאולו, שם היתה קהילה יהודית ענפה, בטוח הייתי מסתדרת שם ומתחברת. הוא הבטיח שהעסקים שלו יישאו פרי, וזה לא בדיוק קרה. היום אני מסתכלת אחורה בחיוך, בסלחנות, בהבנה שהחיים שלי שם היו סוג של טלנובלה.
"כעבור שלוש שנים חזרתי הביתה עם הילדים. פרננדו היה אמור להגיע אחרי חודש, וזה לא הסתדר. גרנו בפתח תקווה בבית של אמא שלי, שבינתיים התגרשה מאבא שלי. הייתי חייבת להמציא את עצמי מחדש כדי לפרנס את הילדים".
היא המשיכה לעסוק בתחביב שפיתחה בעת שהותה בברזיל - ציור - וגם הצליחה למכור ציורים שלה בקרב חובבי אמנות. במקביל ניהלה מערכת יחסים קצרה ומתוקשרת עם איש העסקים אלי פפושדו. כמי שתמיד נגעה באמנות ובנספחיה, החליטה לנסות את מזלה בעולם המשחק, שזיהה את הכישרון הטמון בה והעריך את הרבדים העמוקים שהביאה למסך כשחקנית אופי.
היא לוהקה לסרט "מתנה משמיים" של דובר קוסאשווילי וכיכבה ב"אדמה משוגעת" של דרור שאול, שעליו אף היתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר. בכל אותן שנים תמיד הצטלמה לקמפיינים של חברות אופנה, משמרת את מעמד דוגמנית הצמרת ומצליחה לפרנס את בניה בעצמה, לא מוותרת.
בגיל 36 הכירה את איש העסקים יאיר (ג'ייסון) ברזילי, והם חיו בזוגיות שעוגנה בהסכם. בגיל 41 הביאו לעולם את בנה השלישי, עדי, היום בן 9 וחצי. הם התגוררו בשכונת תל ברוך בתל אביב, בבית שהיא עיצבה בעצמה. השנה היא נפרדה מיאיר.
"כן, אני למודת אכזבות ממערכות יחסים", היא מודה תוך קילוף תפוחי אדמה שהיא מוסיפה לסיר הקציצות הריחני שעומד על הכיריים במטבח. "יש אנשים שמתאכזבים מעבודתם, יש כאלה שמתאכזבים מחבריהם, יש כאלה שמתאכזבים מאחיהם. אני התאכזבתי מבני הזוג שלי. מערכות היחסים שלי התפרקו בזו אחר זו.
"אני כל הזמן יושבת עם עצמי וחושבת איפה טעיתי, מה עשיתי לא נכון. מה גרם לי לבחור ככה ולא אחרת, למה אצלי זה מין תבנית שחוזרת על עצמה. התשובה היחידה שמנחמת אותי היא שכנראה זה מסע חיים שהייתי צריכה לעבור, לשם נותבתי, ונתתי כל מה שאני יודעת לתת. ואני יודעת לתת. אני שמה את כל הלב והנשמה שלי כשאני אוהבת. לצערי זה לא צלח, אבל היום אני למודת ניסיון. יודעת מה נכון ומה לא".
• • • •
לתוך השיחה שלנו על החיים ועל האהבה יורד מחדרו רוי, בן 19. לפני חמש שנים התפרצה אצלו מחלת האלופציה אראטה, מחלה הגורמת לנשירת כל שיער הגוף. רוב האנשים, שאינם מכירים את המחלה, חושבים שהוא עובר טיפולים כימותרפיים, הגורמים לנשירה זהה של השיער.
המחלה גם מנעה ממנו להתגייס לצה"ל. החלום הגדול שלו הוא להיות קולנוען, ובאמתחתו כבר תסריטים רבים שכתב. "האלופציה זה מה שקרה לי, וזה מה שיש", הוא אומר בפתיחות וברהיטות שמאפיינות את אמו. "יש לי חברה שאוהבת אותי ויש לי חלומות על קולנוע, שהיו שם עוד לפני שאמא היתה שחקנית".
רוי אישר לאמו לשתף באינסטגרם שלה את העובדה שהוא חולה, והורים רבים שילדיהם חווים את הקושי הנפשי שמביאה המחלה יוצרים איתה קשר. היא, מצידה, מקשיבה בסבלנות ומייעצת.
"הגילוי של המחלה היה תהליך לא פשוט", היא מספרת, "ובסופו קנינו מכונת גילוח וגילחנו את כל השיער של רוי. זה לא פשוט לרוי, הוא כאילו חשוף יותר לעולם בלי השיער העבות שאפיין אותו שנים ארוכות. היינו מסתובבים בקניון, ואנשים היו דואגים לשלומו, בטוחים שהוא חולה סרטן.
"אז כן, גם בזירה הזו של האימהות, שתמיד הגדירה את מי שאני ואת מה שאני, אני מתמודדת עם דברים לא פשוטים. אבל אני משתדלת לקום כל בוקר ולזקוף את הראש, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתעסק במה שיש ולא במה שאין".
והיתה גם ההתרסקות הפיזית. לפני שנתיים, בצהרי היום, נכנסה יודקביץ' עם בנה עדי לקנות לשניהם גלידה בקיוסק שבמרכז המסחרי השכונתי. היא החליקה על רצפה רטובה, שברה את עצם הירך והובהלה לניתוח חירום בבית החולים.
"שלושה חודשים שכבתי בסלון בלי לזוז. התקלחתי בשירותי האורחים עם בקבוקי מים מינרליים והסתובבתי עם הליכון וקביים. עברתי תהליך שיקומי ארוך ומייגע. כל התוכניות שהיו לי, ומה שהיה לי ביומן, התבטל בבת אחת. נפרדתי מהעקבים שלי, שכל כך אהבתי, זה כל כך סקסי ונשי בעיניי, אישה בעקבים. ואם כבר קמתי מהמיטה, צלעתי וכאב לי כל הזמן.
"וכאילו לא הספיק לי השיקום הארוך והכואב, התפתח לי נמק סביב הברגים והפלטינות שהושתלו ברגל שלי, והכל התפרק ונשבר. בערב ראש השנה שעבר נאלצתי לעבור ניתוח נוסף, והחליפו לי את מפרק הירך. לשמחתי השיקום מהניתוח השני היה הרבה יותר קל, אבל יש לי עדיין צלקת ענקית לאורך הרגל.
"כשהחיים שלך נעצרים בבת אחת ומלווים בכאב פיזי יומיומי, אתה מגלה את כוחה של החברות. גיליתי את השכנים המקסימים שלי, וכמובן שהילדים שלי לא עזבו אותי לרגע.
"פעם אחת בלבד בכיתי בכל התקופה הזאת, כי לא הצלחתי לקום לשירותים, וכאב לי בטירוף, והבנתי שבעצם אני נכה. אבל מאותו רגע החלטתי שזה לא מתאים לי להתבכיין ולהתמסכן, וכמו תמיד, בכל צומת קשה שהיה לי, המצאתי את עצמי מחדש, ועשיתי. לא ישבתי בבתי קפה וביכיתי את מר גורלי.
"אני לא בן אדם של בתי קפה, זה משעמם אותי. אני רוצה ללמוד ולהתפתח וליצור ולעשות. גם כשבוססתי במיץ של הזבל, התשוקה לעשייה היתה שם. ידעתי לקחת את הכאב בשתי ידיי ופשוט להיפרד ממנו, ולהחליט שהבחירה היא בעשייה היומיומית".
• • • •
דווקא כשהחליטה שהיא לא מעוניינת בבן זוג חדש, ושהיא לא תיתן שוב לשום גבר להסיט אותה מהמסלול שבו החליטה ללכת, כי גם ככה היא תמיד מתאכזבת, דווקא כשהחליטה שהספיק לה ושהיא רוצה להתרגל לישון לבד במיטתה הגדולה ולהשקיע בעצמה ובילדיה - התדפק על דלתה, בצהרי ערב פסח האחרון, אלי ברק, מי שהיה ראש החטיבה היהודית בשב"כ. בן 63, אב לשניים וסב לשניים.
"ליאורה טרגן, מעצבת וחברה שלי, התעקשה לתת לו את הטלפון שלי, והוא צילצל יום לפני החג. סיפר שיעשה את החג במדבר.
"בערב החג הוא הופיע בפתח הבית שלי עם קערת חרוסת שהכין בעצמו. תפס אותי כמו שאני, עם ג'ינס קצר ושיער מגולגל ובלי איפור. בבית היו צרחות של חברים של עדי, שי בדיוק חזר מהצבא, על הכיריים התבשל מרק עוף, בתנור נאפו תפוחי אדמה שהכנתי לליל הסדר שאירחתי אצלי בבית.
עם בן הזוג, אלי ברק. "לימד אותי לנשום ולשחרר"
"אלי נכנס, הריח את מרק העוף ואמר: 'אפשר להתחתן איתך?'. קישקשנו קצת על הא ועל דא, הוא סיפר לי על החג שלו במדבר. חצי שעה אחרי שהוא הלך, הגיע אלי זר פרחים ענק.
"רק אחרי פסח יצאנו לדייט בערב. באתי אליו לבושה כמו שאני יודעת, על עקבים ומאופרת. אם זה היה מתחיל ככה, לא בטוח שזה היה מצליח לנו. משהו בהיכרות הכי אמיתית ונטולת מסיכות שהיתה בינינו ניבא טובות".
חצי שנה אחרי החרוסת ההיא, יודקביץ' מרגישה שבפעם הראשונה בחייה יש לה אהבה שמביאה איתה חברות אמיתית. שאולי סוף סוף מצאה מישהו להזדקן איתו. היא מבקשת לנחם את כל הנשים שכבר איבדו תקווה באהבה, להראות שאפשר לאהוב גם בגיל 50, גם אם זה פרק ד', ושמגיע לכל אחת ולכל אחד לאהוב ולהיות נאהב.
"זה יכול היה גם לא לקרות. זה יכול היה גם להיות לא טוב. כבר חשבתי שאני לא אזכה לאהוב, שאני אזדקן לבד, שאין לאהבה סיכוי. ואז פגשתי את אלי, והיום הוא קודם כל החבר הכי טוב שלי. יש לי עם מי להתייעץ, יש לי על מי להישען.
"אנחנו עדיין לא גרים ביחד, אני מאמינה שזה יגיע בהמשך. אבל היום אני מרשה לעצמי לקחת פסקי זמן של שלושה ימים ולנסוע איתו לחו"ל, עד עכשיו לא העזתי לעזוב את הילדים לבד. הוא מאפשר לי לעשות את זה. מרגיע אותי, מנחם אותי, מלמד אותי לנשום ולשחרר.
"פעם הייתי מתגאה שאני לא רבה עם בן הזוג שלי, ועם אלי אני מרשה לעצמי לריב, ולבכות, ולהתפרק, ולהרכיב את עצמי מחדש. הפקתי לקחים מהעבר. אני זהירה ושקולה ודעתנית ועומדת על שלי, בשלה לנהל מערכת יחסים נכונה".
השנה האחרונה גם הביאה איתה קמפיין אופנה חדש. בגיל 50 בחרה בה אופנת "קרייזי ליין" להיות פרזנטורית שלה לקמפיין של סתיו־חורף 2016/2017, לצד גלית גוטמן, חברתה זה שנים.
"זה מאוד מחמיא לי שהם בחרו בי, וזה עונג גדול לעבוד עם גלית. היא חכמה ורגישה, ודיברנו בצילומים על החיים כמו שאנחנו יודעות. יש הרבה יפות בארצנו, אבל היא מביאה איתה מקצועיות ויופי פנימי. זה כנראה המפתח להצלחה אמיתית. מי שאין בה את היופי הפנימי, לא באמת תצליח.
"אני ואלי היינו בחגיגת יום ההולדת שלה לפני שבועיים, והיא לחשה לו על האוזן: 'תודה שאתה עושה את החברה שלי מאושרת'".
• • • •
"רונית, את מושלמת", מגיבה אחת העוקבות של יודקביץ' כשהיא מעלה תמונה שלה, נטולת איפור, מקדמת את אבקת הקולגן שהיא שותה מדי בוקר, חלבון טהור, עם סגולות לעור מטופח ואלסטי. "החלטתי להיכנס כשותפה לחברה שמשווקת את האבקה הזו כי אני מאמינה בה", היא אומרת. "וזה חשוב להיות חלק מהעסק, לא רק הפנים שלו".
כן, התגובות האלה באינסטגרם מחמיאות לה, "אבל הן רחוקות מהמציאות. אני לא אוהבת את השיער שלי, הוא לא לכאן ולא לכאן, לא חלק ולא מתולתל. השיניים שלי היו צריכות לעבור יישור כשהייתי נערה, אבל אמא שלי לקחה אותי בזמנו לרופא שיניים, ששיכנע אותה שזה חינני.
"אחרי הלידה של עדי התפרצה אצלי מחלת הוויטיליגו, והגוף שלי מלא בכתמים בהירים. יש לי צלקות משלושה ניתוחים קיסריים, ויש לי עצמות בולטות בכפות הרגליים, שירשתי מסבתא שלי צירָל'ה. הו, כמה אני לא מושלמת, וכמה אני יודעת להסתיר ולטשטש. למשל, את החזה הקטן שלי, שחזיות טובות ומרופדות מצילות את כבודו.
"אבל הפנים שלי לא עברו שום התערבות קוסמטית. לא נגעו בי מזרקי בוטוקס או מילוי כזה או אחר, כי פחדתי לאבד את המימיקה בפנים, היא חשובה למשחק. אני עדיין הולכת לאודישנים לתפקידים בסרטים ובסדרות. אני לא נגד טיפולים קוסמטיים, שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אבל לא בא לי להיראות כמו רנה זלווגר, זה מפחיד אותי".
"מערכות היחסים שלי התפרקו בזו אחר זו. ונתתי כל מה שיש לי" // צילום: אביב אברמוב
בשנים האחרונות היא יוצאת להרצאות בענייני יופי וסטייל, פוגשת נשים מכל הארץ. "זה שיש כאלה שיודעים מי זאת רונית יודקביץ', וזה שכותבים עלי בעיתונים לפעמים, לא הופך אותי למורמת מעם. אני בפירוש לא. אבל אני כן יכולה לתת טיפים על סגנון החיים שלי, שדוגל בפשוט, בזול, בנגיש. אני כן יכולה לעזור לנשים להיראות טוב יותר, ושהבית שלהן יהיה אסתטי יותר".
כשהעלתה לאינסטגרם שלה תמונה של הבית המסוגנן, התגובות לא איחרו להגיע. "בלי לחשוב פעמיים פירסמתי שם את הטלפון שלי, אפשר לחשוב מי כבר יטריד אותי בגילי המתקדם. ופתאום, הנטייה שלי לעיצוב ולאסתטיקה, והשנים שלמדתי במדרשה לאמנות, קיבלו תוקף. התחלתי לקבל הצעות לעצב בתים, להלביש אותם כמו שאני יודעת, אפילו לעצב מסעדות. הייתי הולכת לפגישות עם קביים, והיום, בדיעבד, אני מבינה שהעשייה הזאת הצילה אותי".
בחודשים האחרונים היא פותחת את ביתה היפה לאמנים ישראלים מכל תחומי הלייף סטייל, ומאפשרת להם למכור בו את מרכולתם במיזם שהגתה עם ליאת שטיינמץ, תחת השם "INHOUSE".
"לא מפריע לי שבאים אלי הביתה. להפך. אני נהנית שבאים להתארח אצלי, לקבל השראה, לקנות לעצמם דברים יפים. הפציעה שחוויתי פתחה אותי יותר לאנשים.
"בסופו של יום, הבית היפה שלי משרת אותי ואת צרכיי, אני לא אמורה לשרת אותו. זה חלל עם קירות, שאני אמנם דואגת שיהיו נאים, אבל מי שבאמת מעניינים אותי הם בני אדם. הם, סיפורי החיים שלהם, האמת שלהם, הקושי שלהם, היופי הפנימי והחיצוני שלהם. המיזם הזה כל כך מצליח, שאנחנו יוצאות איתו גם אל בתים אחרים בכל רחבי הארץ".
• • • •
היא לוקחת אותי לסיור בבית המסודר, שמשקף את האישה המסודרת שהיא, שיודעת לנהל את הזמן שלה בקפידה, תוך ניהול רשימות במחברת מסוגננת, אלא מה. את כיסוי המיטה היפה שלה היא גזרה מציפה של שמיכה ישנה, ואת כיסוי המיטה המקורי הפכה לשטיח. ככה היא - משדרגת, צובעת, מזיזה כיסא לפה, תולה תמונה שם.
במכונית שלה שוכנת דרך קבע מזמרה גדולה, למקרה שהיא תחלוף על פני שיח מעניין ברחוב או בפארק ותהיה חייבת לקחת איתה הביתה ענף אחד מעניין. בלילות חשוכים היא מוצאת עצמה גוזמת בהיחבא ענפים מעניינים שנקרים בדרכה, ובבוקר הם מקשטים את האגרטלים הרבים שבביתה.
"אז את מבינה", היא אומרת לי, "אני מעולם לא הייתי סנובית. אני הייתי ילדה טובה פתח תקווה, ביישנית, שלא מאמינה שהיא הגיעה לאן שהגיעה. אם הייתי פוגשת היום את הילדה ההיא, שפורשת ידיים לצדדים כמו נדיה קומנצ'י על הגג בפתח תקווה, הייתי לוחשת לה על האוזן שתחשוב טוב טוב לפני שהיא עושה את הבחירות שלה. שתיקח אוויר, ושלא תהיה כזאת טובה ורגישה, מאמינה לכל אחד, נותנת מייד את כל כולה.
"מצד שני, אם הילדה ההיא היתה מקשיבה לעצות האלה, אני לא הייתי היום מי שאני. כנראה הייתי צריכה לאבד את התמימות הזאת בעצמי, לא לדלג על אף שלב במסע הזה.
"הייתי בטוחה שאחיה לעד עם יואב, ואז באו כל ההפתעות האלה, ועוד פרידה ועוד פרידה, והמחלה של רוי, והפציעה הקשה שלי. אין יום שאני לא קמה בבוקר כואבת, פיזית, ואני עושה ממש מאמצים כדי להתניע את היום, לובשת את החיוך שלי, זוקפת את הגב, וקדימה, לבלוע את החיים, הם יפים, וחבל לא לנצל, קיבלתי תזכורת לזה כשעמדתי ליד הארון של רונית אלקבץ ז"ל.
"אני רוצה למתוח את הגבולות שלי עוד ועוד, להגיע למחוזות חדשים, לא לנוח על זרי הדפנה. העשייה שלי היא כמו פאזל שמרכיב את כל מה שאני יודעת ורוצה לעשות, אבל אני ממוקדת מטרה בכל אחד מחלקיו, ומי חלם שתבוא לפתח ביתי כזאת אהבה, רגע לפני שאיבדתי את האמונה באהבה.
"אני בת 50, ואני במסע שהוא כל כולו למידה, נרגשת ממה שיש לעולם להציע לי, לא מתעסקת במה שהייתי, אלא במה שעוד אהיה. ואני אהיה".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו