אין קץ לטיפשות האנושית, ואין גבול למרחבי האהבלות. כך, פחות או יותר, הירהרתי לי ברגעים המוזרים והכואבים שבהם מצאתי את עצמי שרוע על האספלט, מדמם מפה ומשם ומנסה להבין מה קורה איתי, ומה, לעזאזל, גרם לקטנוע הקשיש והנאמן לזרוק אותי מעליו בצורה כל כך נבזית וכפוית טובה. ולא, הפעם אני לא מדבר על טיפשותו של אף אחד אחר. הפעם אני מדבר על טיפשותי שלי, שיכולה להספיק לכולנו.
העיתוי היה ללא ספק אומלל ביותר. יום א' בשבוע שלפני החגים. שבוע עמוס וצפוף. היומן נראה כמו פאזל, ואף אחד לא יכול להרשות לעצמו שמשהו ישתבש. והנה כבר בשעות הראשונות של יום א', אני שוכב כאן משובש לגמרי. באמת כל הכבוד.
בימים כתיקונם אני מצפצף על חוקי מרפי, וחושב שמדובר בקשקוש ילדותי וחסר קוהרנטיות. ובכל זאת, עקרון המפתח של מרפי קובע שבכל מצב שבו אסור שמשהו ישתבש, זה בדיוק מה שיקרה.
מרחבי האין קץ של הטיפשות הם נושא מרתק לכל הדעות, אבל למען האמת לא היה לי יותר מדי זמן להרהורים פילוסופיים. אחת התופעות הייחודיות של החיים בישראל נקראת "איחוד הצלה". קטנועים אדומים שמגיעים לכל זירה בתוך דקות. על הדרך הם מפריכים המון דעות קדומות בנוגע לציבור החרדי, הערבי, ובעיקר בנוגע לקטנועים.
לפני שבועות אחדים דווקא הנחיתי כנס חגיגי של הארגון המבורך הזה במשכן הכנסת, התחבקתי ועשיתי סלפי עם כל הבכירים, ולא העליתי על דעתי כמה מהר יגיע אלי קטנוע.
• • •
שבוע וחצי לאחר מעשה, עדיין מדדה וסוחב קרסול כואב וחבוש, אני מנסה לשחזר את סדר האירועים.
א. אני יוצא מהבית לסיבוב סידורים קצר. לעצמי אני אומר בדרך שבשביל נסיעונת כזאת לא צריך לנעול נעליים או משהו. ובכן אני עולה על האופנוע במכנסיים קצרים ובכפכפים. פשוט גאון.
ב. מאה מטר מהבית אני מגיע לכיכר. רכב נכנס לכיכר. אני בולם. היי מה קורה פה?! כוח מסתורי זורק אותי ימינה אל הכביש והכאב. שכחתי כבר כמה אכזרי מקדם החיכוך של האספלט. למה אי אפשר פשוט להדביק שטיחים לאורך הרחובות?
ג. חשבון נפש. בכל זאת ימים נוראים. עם החינוך שקיבלתי, מכה כזאת לא יכולה לעבור בלי כמה מחשבות מכיוון האונה הדתית שלי שלגמרי מצדיקה את הפציעה, ומציעה לקבל אותה בהבנה.
בד בבד, האונה החילונית אצלי במוח העירה בנימוס שיכול להיות שהחלקתי על הפס הלבן של מעבר החציה. הם באמת נורא חלקלקים הפסים האלה. אולי פשוט זימזמתי לי בראש את המנגינה החדשה שלמדתי הבוקר. או את רשימת המטלות עד לחג. לסיכום אני מתקשה להאמין שזה היה סתם חוסר ריכוז.
ד. שלושה חבר'ה שעברו בסביבה קופצים לראות מה שלומי. הם עוזרים לי להגיע לספסל. פתאום מופיעים שני בקבוקי שתייה. גם את הקטנוע מישהו כבר העמיד בשולי הכביש. מבעד להלם הראשוני אני שומע אותו אומר: "שמתי לך את המפתחות בתיק".
ה. קטנוע אדום של איחוד הצלה. עדיין לא חלפו שתי דקות והוא כבר בודק לי לחץ דם ודופק. מוודא שאין פגיעת ראש ומטפל בפצעים. אני די כאוב, אבל כשהוא אומר בקשר שמדובר בבחור בן 35, אני מחייך לעצמי. גאון, כבר אמרנו?
שבוע וחצי לאחר מכן אני יכול לסכם שהוא גם היחיד שלא בילבל לי את המוח על זה שהכל בגלל הקטנוע. שאסור להתקרב לכלים המטורפים האלה, ושאי אפשר לנצח את הסטטיסטיקה.
למחרת כבר התברר הכל. לפני חודש בערך ניסו לגנוב את הקטנוע. מדובר בגרוטאה מיושנת שאיבדה את רוב הקסם שלה בעשור הקודם, ועצם העובדה שמישהו חמד אותה החמיא לנו בערך כמו שמישהו מנסה לחזר אחרי סבתא שלך. מצד אחד אתה רוצה להגיד "סחתיין!!" ומצד שני: "תסתלק לפני שאני קורא למשטרה".
כמו לא מעט מגזרים, גם גנבי הרכב במדינה הזאת סובלים מרמת מקצועיות די מביכה. הם ניסו להתניע את הקטנוע כמעט מכל מקום אפשרי. מהריפוד. מהפנסים. השד יודע מה הם ניסו לתחוב לתוך הסוויץ'. אבל מבחוץ זה נראה כמו גרזן. על הדרך הם שברו גם את מנעול ההגה ואת הבגאז' הקטן שמתחת למושב, המקום שבו אנחנו שומרים לרוב את השלשלת והמנעול. למה לנעול? מי יגנוב?! את הקטנוע עצמו מצאתי למחרת, דפוק וזרוק בגן המשחקים השכונתי.
בימים שחלפו מאז הגניבה התרחש הדבר. השלשלת הכבדה זחלה לאט אל תוך הפתח ששברו הגנבים. התפתלה לפה, השתרבבה לשם, ובבוקר התאונה היא הצליחה לשתק את מצערת הגז. ברגע שלחצתי על הבלם, המנוע המשיך לדחוף קדימה, וזרק אותי אל הכביש ואל שבועיים שבהם כל נעילת נעל או עלייה במדרגות הן תרגיל מורכב ואקרובטי עד כאב.
• • •
בשבת האחרונה בירכתי הגומל. זאת ברכה נדירה שתמיד מרעידה לי את הקול. בירכתי על כך שבסך הכל נסעתי די לאט. בירכתי על זה ששום דבר לא נשבר. ובעיקר בירכתי על כך שאני עליתי על האופנוע באותו בוקר, ולא אשתי, חלילה.
כאפות מהסוג הזה משאירות אותך עם הרבה חומר למחשבה. בטח לקראת יום הכיפורים. כמה אנחנו באמת מדויקים? כמה אנחנו שקולים ואחראיים? עד כמה יקירינו יכולים להיות שקטים כשאנחנו יוצאים מהבית לג'ונגל הטרופי של הכביש והחיים?
יש גם מחשבה על הקשר התמידי שמתנהל בין גניבות קטנות ועבירות רכוש לבין סכנת חיים. זה נושא שאנחנו נוטים להזניח, עד לפעם הבאה שבה חקלאי יורה בגנב כבשים או שהגנב עצמו פוגע בקורבן שהפתיע אותו. כך או כך, במקום שבו גונבים יותר גם חיי אדם שווים פחות. ואני לא שוכח שגם במקרה שלי הכל התחיל מניסיון גניבה שעליו לא חשבנו אפילו לדווח למשטרה. למה לנו?
בשורה התחתונה - יצאתי בזול. פציעה קלה שבקלות. כשאנחנו שומעים ברדיו על פצועים קל שכבר שוחררו לבתיהם, אנחנו מושכים בכתף. כשהפציעה היא שלך או של בן משפחה, שום דבר לא כל כך קל.
וכשאתה רואה את העיניים של הילדים שלך ברגע שבו הם מתבקשים לעזור לך עם הגרב, אתה מקבל מושג עד כמה החיים האלה יקרים ועד כמה הילדים זקוקים לך חזק וכל יכול ואינסופי. ובמילים אחרות, לנו, ההורים, אין שום מנדט להתנהג כמו אידיוטים, לאבד ריכוז, לקחת סיכונים מיותרים, או לעלות על קטנוע עם כפכפים וברמודה.
גמר חתימה טובה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו