על חטא שחטאנו באדישות תמוהה נוכח הירידה בעלייה לארץ ישראל אפילו ממדינות מוכות טרור כצרפת מפני ששכחנו כי "הכנסת אורחים קדמה לשכינה".
ועל חטא שחטאנו בהניחנו לבנות ולנכדים לסיים את שירותם הצבאי ולהיתקל בחוסר הוודאות שהרחיק אותם לחפש את עתידם ברחבי העולם, במקום להעמיד להם נתיב עוקף־ייאוש עם סיכוי לדיור בזול.
ועל חטא שחטאנו בבזבוז מיליונים על אנדרטות וכיבודים ופרסי־שווא ותקציבים מוגדלים לחרדים המסרבים להשתלב בלימודי הליבה, ולא השכלנו להרחיב את מוסדות המחקר האקדמיים וליצור בהם מקומות עבודה כדי שלא ניאלץ לקרוא כתבה קורעת לב מאת סבר פלוצקר על ירידת צאצאיו מהארץ לאחר שבמשך שש שנים לא מצאו תעסוקה אקדמית ראויה.
ועל חטא שחטאנו בכך שאזלו מורים לתנ"ך לחנך לאהבת הארץ; ועל חטא של שכבות אליטיסטיות, אשר נשאו בעבר את דגל הציונות החילונית, ועתה צופות כמעט מהצד בילדיהן היורדים מהארץ עד כי אין לך כמעט משפחה שהמגיפה לא היכתה בה.
ועל ייחודו של חטא זה בעידוד הירידה דווקא לברלין עד כי המאמר הציוני החשוב שנכתב אשתקד נגד התופעה הבזויה חתום בידי ראש גוש שלום אורי אבנרי, ואיש בממשלה לא טרח לשכפלו בסיטונות.
ועל חטא שחטאנו בסרבנות גיור, ובהתנכלות למבקשים לבוא בצל קורתו של העם היהודי, ובהם החיים במולדת ומשרתים אותה נאמנה.
ועל חטא שאנו חוטאים כבר עתה בידיעה כמעט מובהקת כי בשנה הבאה, לקראת יום הכיפורים, נוכל להעתיק דברים אלה ככתבם וכלשונם.
סיבה לדאגה
בירושלים פורסם עתה כתב העת "השילוח" בעריכת יואב שורק. שמו נבחר כמחווה ל"השילוח" המקורי רב היוקרה, שיצא לאור בשנים 1926-1896 ונערך בידי גדולי ההגות בדורם אחד העם, הפרופסור יוסף
קלוזנר וחיים נחמן ביאליק. בהתחדשו בחרה איילת שקד לפרסם בחוברתו הראשונה מאמר מנומק היטב אך שנוי במחלוקת על מערכת היחסים בין השלטון לבין בית המשפט. יש סיבה לדאגה.
פרופ' דניאל פרידמן. הוא שגה בעבר, איילת שקד שוגה עתה // צילום: ליאור מזרחי
תפיסת עולמה של מרגרט תאצ'ר הישראלית - כך שקד רואה את גישתה - משתרעת על פני 18 עמודים בכתב העת, וצריכה עיון בכמה נקודות מרכזיות. למשל, היא שוללת את הרחבת מעורבותו של בג"ץ בערעור על החלטות הממשלה. יריבה העקרוני הוא הפרופסור אהרן ברק הרואה "חורים שחורים" במקום שבו נמנעת התערבות בית המשפט בהחלטות הממשלה, ואילו "אני לעומתו קוראת להם מרחבי משילות".
בערגתה לעבר, תוך הסתמכות על ציטוט מהשופט אלפרד ויתקון, חותרת שקד לחזור לימים שבהם רק אדם שנפגע אישית וישירות רשאי היה לעתור לבג"ץ. זו התפיסה שגרמה למדריכה, הפרופסור דניאל פרידמן, לשאול אותי לפני כעשור אם כמשלם מסים אני רוצה "שכל ג'ינג'י יוכל לעתור לבג"ץ"? וכשהשבתי לו בחיוב, שאני מעוניין לממן את הבג"ץ של אליעד שרגא כמו גם להוסיף תקציבים לבתי הספר בספר - תמה שיחתנו, ולא חודשה מעולם.
כן, המדינה - זה אני, כמשלם מסים - חייבת לשלם על שגיאותיה, או על משגי מי שפעל מטעמה, ומי שלא מנעה ממנו לשגות לאורך זמן, והתנועה לאיכות השלטון חשפה זאת כבאת כוחי. דניאל פרידמן טעה אז, איילת שקד שוגה עתה.
בעיקר שתפיסת ויתקון אינה מנוגדת בהכרח לפעילות של "הג'ינג'י". כאשר שרגא פונה לבג"ץ נגד מתווה הגז (אני דווקא חולק עליו), אין בית המשפט העליון עוסק בהחלטה הכלכלית של הממשלה אלא רק בסוגיה אם היא עולה בקנה אחד עם החוק במדינה. כאזרח שהוא הבעלים למשאבי הגז אני נפגע ישיר, וגם חש כאזרח מקופח אישית כאשר הפרקליטות עושה הסדר טיעון עם משה קצב למרות שאף לא אחת מן הנאנסות היא בת משפחתי, והתנועה לאיכות השלטון היא בעצם הפרקליט שלי.
הקושי מצוי בסוגיה הביטחונית. שקד סבורה שבג"ץ עוסק יתר על המידה בענייני ביטחון. אמנם אינה עוינת לבית המשפט כפי שמנסים להציגה. לא כל מעורבות בסוגיה ביטחונית פסולה לדיון בבג"ץ. אבל השופטים אינם
צריכים להתערב, לדעתה, ב"נוהל שכן". גם ראוי שייענו לממשלה המבקשת שהות ל"חוק ההסדרה", שיפתור את בעיית עמונה. רגע, אבל היו לממשלות 15 שנים לכך? המבוי סתום. גם היא מבינה את הקושי.
זה קשור במהות היהודית של ישראל. לפי תפיסתה, ברק מקפיד יותר על יהדותה של המדינה במאמריו מאשר בפסקי הדין שלו. אלה פסקי דין המתמזגים עם החידוש בתפיסתה שלפיה הציונות החילונית האמינה כי דרכה של ישראל מתחילה ב"אליק שנולד מן הים" (תיאור של משה שמיר בספרו "במו ידיו" על אחיו שנולד בחוף תל אביב ונהרג במלחמת השחרור).
לא היא. "אליק" רצה להגן על המדינה מפני היהדות. לפחות מפני הדת היהודית. זה היה מותיר את היהדות של ישראל כערך סמלי, משהו ששרת המשפטים מייחסת לברק. זו ליבת מלחמת התרבות האינטלקטואלית, האינטליגנטית, שהאווירה הדחוסה המאפיינת את מאבקיה של מירי רגב בממסד התרבותי היא רק הצד הצעקני שלה.
העיקרון של שקד נכון. היהדות תחזק את הדמוקרטיה, והדמוקרטיה את היהדות. אך לא בכיווץ ובהסגת בית המשפט העליון לנוחות המשילות של השלטון.
הדילמה של הרצוג
משך המצב הקיים מוביל בוודאות לפטירתו הפוליטית של יצחק הרצוג (שיאריך ימים). אי אפשר להנהיג מפלגה בשיטת "יושב על הגדר / רגל פה, רגל שם". כל ידיעה על חידוש המגעים עם בנימין נתניהו לכינון ממשלת אחדות חושפת אותו למהלומות מעצימות בעבודה. שתי האפשריות העומדות בפניו מרתיעות ומטילות מורא, אבל הבחירה ביניהן פחות מסוכנת מאין האונים ומהמחדל המאפיינים אותו עתה.
יש להרצוג אפשרות לקרוא בסיעתו כמו החשמונאים: "מי לממשלה - אלי" ולהצטרף לקואליציה, ולקבל תיקים לפי שיעור הח"כים שעימו. כך נהג אהוד ברק בהקימו את "עצמאות", ובהאריכו את כהונתו כשר הביטחון. זה מסוכן.
הרצוג. עליו להחליט - לנהוג כמו ברק או לא // צילום: אורן בן חקון
הרצוג יכול גם לשים קץ למגעים. להודיע כי אם גם יציעו לו הרים וגבעות לא ייכנס למשא ומתן עם נתניהו, והתיקים הקורצים? "כולם נשא הרוח". במקרה זה לא יוכל עוד לחמוק מבחירות פנימיות בעבודה וסיכוייו לשרוד מעטים. גם זה מסוכן. רק שהמציאות עתה מסוכנת משתי האפשרויות.
התרשמותי היא שאילו אישר בנימין נתניהו את תוכנית "שתי המדינות לשני עמים" בממשלה ובכנסת, צעד שנמנע מלממש מאז נאום בר־אילן בשנת 2009; ואילו הישעה את הבנייה בהתנחלויות כדי להיענות ליוזמת מדינות ערב לקיים ועידה אזורית - ראוי היה שהרצוג יפר את כל נדריו ויצטרף לקואליציה. ימחלו לו בכיפור. איני יודע אם נתניהו מעוניין בצעד כזה, שיחייב פינוי התנחלויות ספר; אבל יודע כי אין לו רוב לזה במפלגתו, ובימין בכלל.
להפך, שלשום ספג מארה"ב גינוי חריף בניסוחו בשל המשך הבנייה בהתנחלויות. ישראל עולה על נתיב התנגשות עם ברק אובאמה, שעלול להסתיים בהכרה אמריקנית באו"ם בכינון פלשתין. הוא גם לא נהג ברוח הפיוס כאשר נמנע ממחווה כלשהי כלפי יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן.
המנהיג הפלשתיני נכנע ללחץ מערבי והגיע להלווייתו של שמעון פרס בהר הרצל. במצב כה עדין, היה על בנימין נתניהו להזמינו לספל קפה בביתו. הוא לא עשה כן. אולי חשש. אולי לא רצה. אבל זו יכלה להיות הצעה שפירותיה מובטחים בין אם אבו מאזן היה נענה ובין אם לאו. החמיץ. ללא שינוי אפילו באחד ממרכיבי תמונת מצב זו סביר להניח שהרצוג לא יגיע.
אובאמה: האינטלקטואל שהפקיר
טרם היה כנשיא ברק אובאמה, שדבק ביישום עקרונות השלום והדמוקרטיה, אבל הפקיר כחצי מיליון סורים חפים מפשע לרצח בידי ממשלתם והטרור האיסלאמי וחיזבאללה ורוסיה ואיראן. זאת רק מפני שנמנע מלהפעיל עוצמה צבאית.
בשם הדמוקרטיה הנאצלת הפקיר במצרים את בעל בריתו חוסני מובארק לשלטון האחים המוסלמים; ובשמה גם הסתייג מההפיכה של אל־פתאח א־סיסי, שהחזירה את ארץ הנילוס לשפיות.
הנשיא אובאמה אינטלקטואל אך ככל הנראה לא קרא את ספרו האחרון של גדול מדינאי ארצו במאה ה־20, ד"ר הנרי קיסינג'ר, שפירסם לפני שנה את "WORLD ORDER". מעולם לא היה סדר עולמי, כתב הנרי הישיש, לבד אולי בשלום וסטפליה כתום מלחמת 30 השנים (1648) כאשר המדינות היריבות חתמו על הסכם לא להתערב בעניינים הפנימיים אחת של השנייה.
הנרי קיסינג'ר. ככל הנראה אובאמה לא קרא את ספרו האחרון // צילום: ליאור מזרחי
מאז העולם השתנה. ארה"ב התלבטה בין כיבוד עקרונות וסטפליה לבין ראיית אי ההתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות כמעשה לא מוסרי. סדר עולמי וחירות נתפסים כערכים קוטביים זה לזה, הסביר, בשעה שבפועל נחוצים מנהיגים אשר יתעלו לאזן ביניהם.
בהיותו אקדמאי צעיר, סיפר, שאל את הנשיא בדימוס הנרי טרומן במה הוא גאה במיוחד. "שהבסנו באופן מוחלט את אויבינו, ואז החזרנו אותם למשפחת העמים. אני רוצה לחשוב כי רק אמריקה יכולה לנהוג כך". אש והומניות. אובאמה רוצה את חלקו הסופי של ההליך בלי לממש את תחילתו.
היושרה לא כאן
שנים תיפקד הפרופסור למשפטים דניאל פרידמן כשכפ"ץ של אהוד אולמרט, שבממשלתו כיהן. לפני שבוע תהיתי כאן אם יתעשת ויודיע כי טעה בגדול בסוככו על עבריין, שהורשע בארבע פרשיות חמורות.
תחת זאת פירסם שלשום פרידמן מאמר ב"ידיעות אחרונות", ובו הביע תקווה כי ההשקפה על פשעי אולמרט תשתנה לטובתו בעתיד, ואילו עתה יש להריע לו מפני שכראש ממשלה פעל אולמרט לבחירת שמעון פרס לנשיאות.
נכון שבחירתו של פרס לנשיאות היתה הצלחה מהדהדת. גם נכון שאילו נבחר ראובן (רובי) ריבלין היה משכן הנשיא יוצא נשכר כפי שמוכח בעת כהונתו בשנים אלה. בעיקר נכון שתגובה כזאת של פרופסור למשפטים להרשעות החמורות של אהוד אולמרט היא מבוכה מהולה בחרפה. נא לא לספר לי עוד שפרידמן אפוף ביושרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו