זיוף אורגינל

אנחנו מתבוננים בשתי יצירות, תלויות זו לצד זו. הראשונה: תבליט לבן ועדין, עשוי צורות גיאומטריות זהות. השנייה: אף היא לבנה, עשויה ארבעה מלבנים המורכבים מריבועים מחוררים, ניצבים זה בצד זה. שתיהן תוצר של שנות ה־60, שהולידו הרבה אמנות קונספטואלית, רזה, קרה ומנוכרת, לא פעם בלי צבע, עלילה או רגש.

"מעניין אותי לדעת איזו יצירה טובה יותר בעיני הצופה", מהרהר האוצר, ד"ר דורון לוריא. "מה דעתך? איזו מהיצירות יותר מדברת אלייך?" 

בהיסוס מה אני מצביעה על היצירה השנייה; המלבנים האלה מוצאים חן בעיניי. "לא אגלה לאף אחד", מודיע לי לוריא בסיפוק, "היצירה שלא בחרת שווה יותר ממיליון דולר. היא מעשה ידיו של יאן סכונהובן, מחשובי האמנים ההולנדים של אמצע המאה ה־20. תבליטי הקרטון הלבנים והמינימליסטיים שלו מוצגים במיטב המוזיאונים. זו, לעומת זאת", הוא מצביע על התמונה שבחרתי, "היא מקט (סקיצה; נ"ה) של אדריכלים לתקרה של אחת מהגלריות במוזיאון; התקרה מורכבת מרבים כאלו, פשוט עכשיו אחד תלוי על הקיר. בואי, נמשיך". הוא מתקדם שבע רצון לעבר היצירה הבאה, בעוד אני כושלת מאחוריו, מלקקת את הפצעים. 

צרת רבים, כידוע, היא חצי נחמה. התערוכה "זיוף?" שתיחנך היום (ותימשך עד 25 בפברואר 2017) במוזיאון תל אביב, חושפת כיצד כולנו נופלים בפח: החל בצופה, עבור באוצרים, בחוקרים, במומחים ובאספנים הכבדים וכלה בחשובי המוזיאונים ואפילו באמנים עצמם. אף אחד מאיתנו לא אוהב להרגיש מרומה, אבל כשאנחנו פוסעים בחגיגיות לתוך החלל המוזיאלי לא פעם נוח לנו להתעלם מהעובדה שבין אמת ובדיה, בין היצירה של הקיר והתגית הלקונית הצמודה לה, משתרע עולם שלם של גוונים אפורים. 

"זיוף?" מציעה סיור מקיף ומעמיק בקרביים של עולם האמנות, זה שלרוב נותר סמוי מן העין. מפקסימיליה לרפרודוקציה, להעתק, לניכוס, לפסבדונים, לרקונסטרוקציה; מציורי שמן לתצלומים, ליציקות, ליודאיקה, לפסלונים אפריקניים, למטבעות, לתחתוני דולצ'ה וגבאנה ותיקי לואי ויטון; השפע שבה כמעט מסחרר, ועם זאת מדובר בתערוכה נגישה מאוד, שמציעה שיטוט שונה, נינוח יותר, חקרני למדי ומציצני לפעמים בין המוצגים. 

גם עיצוב החלל יוצא דופן: על רקע הקירות יצר המעצב חנן דה לנגה שישה מגדלים צבועים זהב, הפונים בגבם אל הקהל ומזמינים אותו לבדוק מה חבוי בתוכם. "מעין 'חפש את המטמון'", אומר לוריא, "לו הייתי מעצב את החלל בעצמי הייתי מוליך אותך מחדר אל חדר, כפי שנהוג, אבל חנן איתגר אותי לאבד את השליטה על הצופה. אני לא יכול לדעת מה תראי ובאיזה סדר". ברקע שיחתנו מתנהלות עבודות קדחתניות ורועשות לקראת הפתיחה. "כשהמנורות יוצבו, הזהב של המגדלים פשוט ינצוץ, מכת זהב בעין", מבטיח לוריא, "והכל מזויף". 

 הצילום "מותו של לוחם מיליציה" של רוברט קאפה, שיש מי שגורס כי הוא מבוים // צילום: באדיבות מוזיאון ת"א לאמנות

לוריא, המכהן כרסטורטור הראשי וכן כאוצר בכיר במוזיאון, הוא הדוקטור היחיד בעולם לזיוף. מגיל צעיר, כשכל חבריו רצו להיות שוטרים או כבאים, הוא רצה להיות זייפן. "בסוף עברתי לצד השני, זה שיודע לחכות לזייפנים בסיבוב. כאוצר ל'אולד מאסטרס' צריך להיות בטוח שאינך קונה זיופים בכספי ציבור, וכרסטורטור אתה יודע יותר מכולם מה להרגיש, איזה 'פיצוץ' (בשכבת הצבע; נ"ה) בציור עושה לך משהו ואיזה נראה מפוקפק. בסוף אני צייד זייפנים, גם אם אני לא קורא לעצמי ככה".

הוא עובד עם אספנים פרטיים רבים בארץ ובעולם, שמבקשים לדעת שהרמברנדט או הסזאן שברשותם אינו מזויף. "צריך אומץ להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם 'תשכחו מזה', כי הם תיכננו למכור אותו, לעבור דירה ולקנות רולס רויס, וצריך עוד חוצפה כדי לקחת להם אותו ולהציג אותו בתערוכה". 

נשמע טרגי.

"לפעמים זה באמת טרגי. כשמישהו מספר לי שאביו מכר את רכוש כל המשפחה ערב מלחמת העולם השנייה תמורת הציור הזה, כדי שיוכל לגלגל, לקפל ולברוח, וזה עמוד התווך של המשפחה, ובסוף זו איזו רפרודוקציה של פוסטר מודבק אל בד - זה ממש לא נעים. בתחום הזה, כל סיפור ביזארי שיכול לקרות, קורה". 

 

הציור מזויף, הגאונות לא

תערוכה שעוסקת בזיוף היא חלום של לוריא זה שנים רבות; הוא קפץ על ההזדמנות כששלושה מוזיאונים בהולנד הסכימו, אחרי לא מעט שכנועים, להשאיל לו למטרת התערוכה עבודות של האן ואן מחרן, גדול הזייפנים בכל הזמנים. על פרשת ואן מחרן השערורייתית נכתב לא מעט - צייר בינוני שרצה להתנקם במבקריו ולהוכיח את כישרונו ועל כן התאמן ארוכות ביישום הטכניקה של אמנים בני המאה ה־17 דוגמת ורמיר או פראנס האלס. 

משראה כי טוב, החליט לעלות דרגה. הוא טען שגילה את "החוליה החסרה" בקריירה של ורמיר, מתקופה שבה לא היה ידוע על הצייר. לטענתו, ציור זה נוצר בעקבות נסיעה של ורמיר הצעיר לאיטליה, שם הושפע עמוקות מציוריו של קרוואג'ו. "בזיוף החשוב הראשון שלו את ורמיר, 'הסעודה באמאוס', ואן מחרן למעשה המציא סגנון שנוצר בהשראת אותה נסיעה - שלא היתה ולא נבראה - בין ורמיר הצעיר והצייר האיטלקי. מהלך חכם מאוד", מחמיא לוריא. המבקרים התפעמו, המוזיאונים רבו על היצירות, הקהל נהר ואילו ואן מחרן השתקע בכפר יוקרתי, שבו המשיך לצייר את ורמיר המוקדם־מומצא. 

הדוקטור היחיד בעולם לזיוף. האוצר ד"ר דורון לוריא // צילום: אי.פי

בניגוד לרוב המוחץ של הזייפנים, ואן מחרן לא עשה שגיאה אחת. בתערוכה מוצגים בד ציור עתיק שעל גבו הזיוף נראה אותנטי יותר; פיגמנטים לציור מהמאה ה־17, לפני המצאת שפופרות הצבע, או רפליקה של גביע זכוכית הולנדי מהתקופה, מהסוג שרכש ואן מחרן על מנת לשלבם בזיופיו. ובכל זאת, איתרע מזלו והוא נחשף ב־1945, עם תבוסת הגרמנים, כשהתגלה אוסף האמנות של הרמן גרינג ובתוכו "ישו והנואפת" - תמונה בלתי ידועה, חתומה על ידי ורמיר. ואן מחרן מואשם בבגידה ובמכירת אוצר לאומי לאויב, עבירות שדינן מוות. אין לו ברירה אלא להתוודות שמדובר בזיוף, אך למרבה האירוניה איש אינו מאמין לו. רק לקראת תום המשפט, כשהפציר בשופטים לצלם את התמונות בקרני רנטגן ופירט מה בדיוק מצויר בתמונות שעל גביהן צוירו הזיופים, הם השתכנעו והמירו את כתב האישום לזיוף. יום לפני תחילת מאסרו, לקה הזייפן המהולל בהתקף לב ונפח את נשמתו. 

"המקרה של ואן מחרן מעלה שאלות לא קלות", אומר לוריא. "אם התמונה הזו טובה כפי שהיתה קודם, למה אחרי הפרשה היא הורדה למחסן המוזיאון בבושה? הרי שום דבר לא השתנה למעט 

החתימה. אולי מנהלי המוזיאון לא רצו באמת להגן על הציבור, כפי שטענו, אלא על עצמם, כי היו אחוזי זעם על הצחוק שעשו מהם? ייתכן שעולם האמנות הוא בכלל צבוע? ומה שיותר חתרני מזה, ודאי חלק מהמבקרים ישאלו את עצמם, מה אכפת לי בכלל שהוא לא ורמיר אם הוא גאון כזה?"

אגב, איך ייתכן שהוא כזה גאון, כשהציורים שאינם זיופים כה גרועים?

"מתברר שרק כשהוא נכנס לנעליו של מישהו אחר, הוא מגיע להישגים. ציורים שלו עצמו - עינייך הרואות - הם קיטש איום ונורא. כיתה א'".

 

חצאי אמיתות

המקרה של ואן מחרן מבהיר שעל מנת לזייף יצירות בהצלחה יש צורך בלא מעט תחכום, יסודיות ודקדקנות - אותן תכונות הנדרשות, בעצם, על מנת לחשוף זיוף. מגדל נוסף מוקדש לתמונות כפולות - כל תמונה היא בעצם שתי תמונות, מזויפת ואמיתית, כאשר התמונה התחתונה, המוסתרת, מעניקה מראה ונופך אותנטיים לזו שצוירה על גבה. הדיוקן החבוי של אישה בשם אנצולה סנטוצי־קונטאריני, שצייר ג'ירולאמו פוראבוסקו הוונציאני, ממחיש את הזיקה שבין חשיפת תמונה חבויה ובין מחקר בלשי. 

"זייפן טוב לא יקנה בד ב'ארטא' ויצייר עליו רמברנדט; הוא יקנה תמונה בשוק הפשפשים, נגיד ב־2,000 דולר, ויעשה עליה תמונה של מיליון דולר. אז הוא קבר את האישה הזו, שגיליתי ששמה אנצולה, והעניק לזיוף מראה אותנטי לא רק על ידי הבד העתיק, אלא גם על ידי מסגרת מתיחה ומסמרים עתיקים, 'פיצוצים' עתיקים וכדומה". 

כה ייחודי עד שיש הסבורים שהוא זיוף. פסל נפרטיטי // צילום: באדיבות מוזיאון ת"א לאמנות

על מנת לחשוף את התמונה שמתחת לתמונה, עושה לוריא כעצתו של ואן מחרן ובוחן את הציור תחת קרני רנטגן. לאחר מכן, בעזרת קיסם טבול בחומרים מתאימים, הוא ממיס את השכבה העליונה. "אני עובד עם מיקרוסקופ כדי לראות שאני לא ממיס יותר מדי, כי עם האחת אני ממיס גם את השנייה". מתחת לאישה הצעירה (שאותה צייר, כך התברר, לטאנציו קווארנה) צץ לפתע ראש אישה יפה, לבושה אף היא בשמלה הדורה ואוחזת ענף תמר ומכתב. "לפי המכתב זיהיתי את שמה, ובתוספת סמל המשפחה למדתי עליה פרטים נוספים. הם הובילו לחשיפת הצוואה של מי שהתברר כמאהב שלה ובעקבות זאת, לאחר שנים, גם הצוואה שלה", מסביר לוריא. הקומפוזיציה הייחודית בין שני הציורים נועדה להמחיש "שאנשים היו מוכנים להרוס תמונה רק בעבור בצע כסף. לכן אני תמיד משאיר חצי מזו וחצי מזו". 

 

מטרומפלדור ועד נעמי שמר

עם השנים השדה שבין האמיתי והמזויף הופך פתלתל יותר. אחת הדוגמאות המשעשעות היא "דיוקן של ארטורו שוורץ בתור שודד ים", שיצר דניאל ספוארי ב־1961. ספוארי ניכס לעצמו דיוקן - שקרוב לוודאי מצא בשוק - של גבר שאינו ארטורו שוורץ, והעניק לו זהות חדשה. הוא "הוסיף" לו חפצים שונים דוגמת רטייה, פיגיון או חגורת עור, בסגנון ה"רדי־מייד" (אמנות הנוצרת באמצעות שימוש בחפצים יומיומיים; נ"ה). "למיטב ידיעתנו, שוורץ שלח ידו בתחומים רבים, אך שוד ימי לא היה אחד מהם", אומר לוריא. "הכל כאן פיקציה. אך האם אפשר לומר שספוארי זייף את שוורץ? לא בטוח". 

לעומת השאלות שמעלה מעשה הניכוס, רקונסטרוקציה נראית כמושג לגיטימי, שעניינו הרגע שבו העתק משוחזר מטפס לדרגה של אורגינל, או לפחות תחליף מוסכם לאורגינל שאבד. "שילוב חומרים", העבודה של ולדימיר טאטלין, אמנם נהגתה ב־1914, אולם נעשתה על ידי מ. צ'אלק רק ב־1981.

 "גם בעולם הזה יש מדרג", מזכיר לוריא, "העתק רומי שנעשה 200 שנה אחרי הפסל היווני זה הפרש גדול, אבל אחרי 2,000 שנה זה כלום. הבעיה היא בעיקר בקרב האספן התמים, שקורא שהיצירה 'נהגתה' בשנה מסוימת ומאמין שאז גם נוצרה, בעוד ייתכן שרק הרעיון הבסיסי נהגה, והיצירה עצמה נעשתה רק 100 שנים אחר כך. כלל הברזל באמנות הוא, אם כך, Never trust your eyes". 

יש מקרים שבהם ההעתקה בולטת במתכוון, תוך כדי מתן קרדיט מפורש למקור. "את 'גלגל אופניים וכיסא' יצר אריה ארוך בעקבות מרסל דושאן, בטענה שהיות שמדובר ב'רדי־מייד', כל יצירה כזו היא אורגינל מלכתחילה", אומר לוריא.

צריך לזכור את המרכיב החשוב מכולם: כסף. לצופה בן המאה ה־21 ממש לא אכפת אם הוא צופה בהדפס של "מותו של לוחם מיליציה" המקורי של רוברט קאפה או בהדפס, אבל לאספן ששילם עליו מאות אלפי דולרים ועוד איך אכפת. "זה המחיר של קאפה מצלם ומדפיס את התמונה, ולא של הדפס", טוען לוריא. "מה שבטוח שגם לצופה אכפת אם הרגע שלכד קאפה בצילום, שהפך אותו לצילום הדוקומנטרי הכי חשוב במאה ה־20, הוא אמיתי או מבוים, ובמשך השנים אכן החלו להתעורר תהיות לגבי הסוגיה".

יש גם יצירות שחדרו לבשר מבשרו של הקאנון, אף על פי שכיום נוהגים להתייחס אליהן בחשדנות. אחת מהן, כמובן, היא פסל הראש של המלכה המצרית נפרטיטי, שהעתק שלו מוצג בתערוכה. "אין שום דבר דומה לזה באמנות המצרית", פוסק לוריא. "מין עוף בודד, מוזר לחלוטין. לא דומה בסגנון, לא בעיצוב, בשום דבר. שום תקדים. והרי מצאנו כל כך הרבה פסלים מצריים, איך הדבר ייתכן? בחמש השנים האחרונות יצאו שני ספרים שטוענים כי מדובר בזיוף". 

קשה לחשוד באיקונות.

"הבעיה הכי גדולה היא איקונות, כי אותן את לא בודקת. אנחנו משוכנעים שהמשפט האחרון של טרומפלדור היה 'טוב למות בעד ארצנו', אך הוא כנראה בכלל קילל ברוסית. מגילת העצמאות שלנו מזויפת; חתמו על טקסט ריק, האורגינל נשאר בירושלים הנצורה. המשוריינים של באב אל־וואד מזויפים, אלה ברזלים שהביאו מצריפין לבקשת בן־גוריון. הלחן של 'התקווה' גנוב מ'מולדובה' של סמטנה, ו'ירושלים של זהב' הוא בכלל שיר עם בסקי. כל תולדות הציונות, כפי שאנחנו מכירים אותה, רצופה זיופים ושקרים". 

יש מימד של שעשוע בתערוכה, רק מעצם הפער הנגלה שוב ושוב בין מה שאמיתי ומה שלא. לוריא משועשע פחות. "לצחוק על עצמנו זה תמיד בריא, וכצרכנית תרבות לא תמיד אכפת לך אם צפית כרגע באורגינל. אבל כשקנינו עבודה מזויפת בחצי מיליון דולר, אנחנו לרוב בוכים. כשמגיעים לסכומים האלה, כדאי מאוד לדעת מי עשה את זה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו