שנה לגל הטרור: אין "זבנג וגמרנו"

חידוש הפיגועים בשבועיים האחרונים מלמד כי ההכרזות על הכרעתו של גל הטרור היו אופטימיות מדי. זרמי העומק שגרמו להתפרצותו לפני שנה בדיוק עדיין כאן, וללא שינוי יסודי במצב, שלא נראה כרגע באופק, המציאות של פיגועים בעצימות משתנה צפויה ללוות אותנו בעתיד הנראה לעין.

מנגד, גם ההכרזות על אינתיפאדה שלישית היו מופרזות. ממרחק שנה, אפשר לקבוע בוודאות שמדובר אמנם במשהו אחר מכפי שהכרנו בעבר, אבל בהיעדר השתתפות ותמיכה של המונים, ובעיקר ללא ארגון והכוונה, אינתיפאדה זה לא. ההפך הוא הנכון; כמעט כל הגורמים הממוסדים ברשות הפלשתינית עשו הכל בשנה האחרונה כדי לדכא את הפיגועים: לא מדאגה לחיי ישראלים, אלא מחשש לעתיד הרשות.

הלקח העיקרי בחלוף שנה של פיגועים הוא שאין "זבנג וגמרנו" שיפתור את הבעיה באופן מוחלט. בהיעדר גורם מאורגן להילחם בו, ובהינתן העובדה שכמעט כל הפיגועים היו של יחידים, שלרוב לא שיתפו איש בכוונתם, הדרך לניצחון - או ליתר דיוק: לצמצום האיום - טמונה בסידרה ארוכה של פעולות וצעדים משלל דיסציפלינות: צבאיות, טכנולוגיות, כלכליות, מדיניות, פסיכולוגיות, תקשורתיות ועוד.

לישראל נדרשו שבועות ארוכים כדי להבין זאת. בזמן הזה, מרגע שהחל גל הטרור בפיגוע שבו נרצחו בני הזוג הנקין ב־1 באוקטובר סמוך לשכם, אכן היה נדמה לפרקים שמדובר כאן במשהו אחר, גדול יותר, שעלול לצאת מכלל שליטה. אירועי "גודל השעה", כפי שכינו אותם בצה"ל, נדמו אז כבעלי פוטנציאל לנקז לתוכם את כל הרע (והרעל) של הסכסוך: הדתי, הלאומי, הכלכלי והאישי.

לא בכדי עיקר האלימות התנקזה אז (ומאז) לשני מוקדים עיקריים: ירושלים וחברון; שני סמלים דתיים בולטים, עם חיכוך יוצא דופן בין ישראלים לפלשתינים. יתר חלקי הגדה התנהגו יחסית במתינות, עם חריגים בודדים; תרמה לכך ההחלטה הישראלית לשמר את החיים כסדרם, למרות הטרור. לאפשר לפלשתינים לצאת לעבודה, לעבד אדמות, לסחור וללמוד; שיהיה להם בשביל מה לקום בבוקר, ומנגד - מה להפסיד.

האלמנט המובהק - חקיינות

תובנת ה"רווח והפסד" גובשה בשלב מוקדם יחסית. עיקרה: מי שלא משתתף בטרור ימשיך לחיות כרגיל; מי שכן - ייפגע. יישללו ממנו היתרי עבודה, יוחרמו לו כספים, ייהרס לו הבית. בהיקפים גדולים, של כפר או חמולה, מדובר במחיר לא פשוט. דוגמה לכך היא הכפר שעיר בגזרת חברון. 12 מפגעים יצאו ממנו בתוך פרק זמן קצר, והיה ברור שמעבר ללחץ צבאי - כתר, בדיקות קפדניות, הגבלת עבודה - צריך לעשות עוד משהו. אנשי המינהל האזרחי נפגשו עם נכבדי הכפר, והבהירו להם שכך זה לא יכול להימשך. התוצאה: שיחות עם בני הנוער בכל בתי הספר, שבשיאן אף הובילו לחיפוש יומיומי בתיקים של התלמידים כדי לוודא שאין להם סכינים.

אחוזי התמיכה של הרחוב הפלשתיני במחבלים - בירידה ניכרת. זירת ניסיון פיגוע בחברון, לפני כשבועיים // צילום: אי.פי.איי

הדוגמה הזאת היא אחת מעשרות פעולות מקבילות שננקטו בשנה החולפת, במטרה לדכא את גל הטרור. בהיעדר יד מכוונת, כאמור, התברר מהר מאוד כי האלמנט המובהק ביותר אצל המחבלים הוא החקיינות; הפעולה בהשראת פיגוע או מפגע אחר, והרצון לפעול כמוהו או לנקום את מותו. מהכפר קבטיה, בצפון השומרון, יצאו בזה אחר זה עשרה צעירים לדקור ישראלים; כמעט כולם היו קרובי משפחה או שכנים או חברי בית ספר של מי שיצאו לפניהם. היה ברור שכדי לבלום את המגמה, יש צורך בשני דברים עיקריים: לייצר מרווח מספיק ממושך של שקט מאז הפיגוע האחרון כדי להשכיח את הדיו, ולמנוע ככל שניתן נפגעים בצד הישראלי כדי להפוך את הפיגועים ללא יעילים.

"בתחילת הדרך לא היו לנו מספיק כלים כדי להתמודד ביעילות עם טרור בהשראה", אומר מפקד אוגדת יו"ש, תא"ל ליאור כרמלי. "השתפרנו מאז. פיתחנו תפיסות פעולה וחשיבה, שמאפשרות לנו להביא תוצאות טובות יותר".

הרכיב המרכזי שעליו מדבר כרמלי הוא המבצעי: הניסיון לסיים כל מפגש בין מחבל לאיש ביטחון (חייל או שוטר) בלי נפגעים בצידנו ובלי הישג בצידם. בדרך לשם היה צורך לצמצם ככל הניתן את המטרות האזרחיות, כדי להבטיח שמי שיותקפו יהיו אנשי ביטחון. זה נובע לא רק מהיותם של החיילים והשוטרים חמושים ומיומנים יותר, אלא מההבנה הפשוטה שתפקידם - לא באמירה אלא במעשה - הוא לחצוץ בין הטרור לאזרחים.

כך, נותח השטח וסומנו בו שישה מקומות "מועדים": צומת הגוש; היישוב היהודי בחברון; אזור שער בנימין בעוטף רמאללה; תחנת הדלק דור אלון בכביש 443; מרחב תפוח עד לכניסה לשכם; וכיכר הכניסה לאריאל. בכל אחד מהם בוצע ריכוז מאמץ, שכלל תגבור כוחות, תוספת אמצעים וגדרות, הקשחת התנועה של פלשתינים והקפדה על בידוד בינם לבין ישראלים. התוצאה היתה ירידה חדה במספר הפיגועים, על רקע ההבנה של המחבלים שסיכויי ההצלחה שלהם קלושים.

מפקד אוגדת יו"ש, תא"ל ליאור כרמלי. "יש גורמים שיכולים להצית את השטח" // צילום: דובר צה"ל

צעדים דומים ננקטו סביב נקודות תורפה אחרות, למשל ביישובים או בטרמפיאדות. בשבוע שעבר סוכלה חדירה לאפרת כאשר המחבל זוהה על ידי מצלמה שהוצבה שם באחרונה; פיגוע דריסה סוכל בשבוע שעבר בצומת אליאס בחברון, כאשר הרכב נבלם בעמודים שהוצבו במקום כלקח מאירועים קודמים.

חשש מכאוס שיועיל לחמאס

השיפורים המבצעיים היו רק חלק מהתמונה המלאה. נוספו להם גם מרכיבי הרתעה (החשש מהריסת בתים, ממוות וממעצר), ושיפור משמעותי ביעילות המודיעינית. אם בתחילת הדרך לא ידעה מערכת הביטחון לאתר מראש ולסכל שום מפגע בודד, מאז השתנתה התמונה באופן דרמטי. בעזרת ניטור ומעקב ממוקדים יותר, בעיקר ברשתות החברתיות, מצליחים השב"כ וצה"ל להגיע אל צעירים רבים עוד לפני שהם יוצאים לפגע. הבעת דעות קיצוניות אינה עילת מעצר, אבל בשילוב עם רצון מוצהר במוות ונסיבות אישיות היא בהחלט עילה ל"ביקור בית", שכולל שיחת אזהרה עם ההורים ובמידת הצורך גם מעצר מנע.

לצד אלה, נרשם בשנה האחרונה שינוי מובהק בצד הפלשתיני. בראשית הדרך ישבה הנהגת הרשות על הגדר, ועקבה בעניין אחר האירועים (בניגוד לטענות בישראל היא לא נטלה בהם חלק, אבל גם לא פעלה כנגדם). רק כאשר האלימות איימה לצאת מכלל שליטה בעקבות הפגנות המוניות שהיו בהן נפגעים, ובעיקר כאשר התעורר חשש כי החמושים של התנזים יצטרפו לאלימות ויבעירו את השטח, הורה אבו מאזן לבלום את הפעילות, הנחיה שמולאה בדקדקנות ונשמרת עד היום. כיום אף פועלים כוחות הביטחון של הרשות נגד מחרטות, סוחרי אמל"ח וחלפני כספים; הפעילות מתבצעת לעיתים תוך תיאום הדוק עם ישראל, אך מתוך מטרה פלשתינית ברורה: חשש מכאוס, שיוביל להתחזקות חמאס או לפעולה ישראלית נרחבת.

לכל אלה הצטרף רכיב נוסף, שמעסיק מאוד את הצד הפלשתיני ומוכר פחות בישראל: זהות המחבלים. רבים מבין אלה שביקשו או ניסו לבצע פיגועים בשנה האחרונה היו קטינים, וכמעט לכולם היה רקע אישי בעייתי. פה צעיר שנשר מבית ספר או נזרק מהבית, שם מישהי שבגדה בבעלה או שבן הזוג ביטל לה את החתונה. וכאשר המספרים הצטברו, התברר שלא מדובר בשאהיד הקלאסי שפועל למען עמו ומולדתו, אלא במי שביקשו לנצל את מצוקתם כדי לעלות לתהילה. בחברה שמקדשת את גיבוריה ואת הקרבתם יש לכך משקל רב, מה שהוביל לירידה ניכרת בערכם של השאהידים, ובעקיפין - לירידה במספרם.

הדבר בא לידי ביטוי גם בתמיכת הרחוב הפלשתיני, כפי שעולה בסקרים שעורך מכון המחקר של חליל שקאקי בשכם: אם בדצמבר 2015 תמכו 57 אחוזים מהציבור הפלשתיני בפיגועי הסכינים, ירדה התמיכה ל־44 אחוזים בחודש מארס השנה, ול־36 אחוזים בחודש יוני 2016.

המספרים מלמדים על שיפור

במערכת הביטחון מחלקים את השנה החולפת לכמה תקופות. הראשונה, מפרוץ גל האלימות ("התפרצות" כפי שמכנים אותה הפלשתינים) ועד חודש מארס; השנייה עד לרמדאן; והשלישית - מתום הרמדאן ועד לפני שבועיים. התקופה הראשונה התאפיינה ברף טרור גבוה, כמעט יומיומי. השנייה היתה שקטה משמעותית, עד לרמדאן, שבו שוב נרשמה עלייה בטרור, שנפסקה עם תום החג והתחדשה שוב באחרונה, סביב עיד אל־אדחא וחגי תשרי.

סך הכל בוצעו בשנה החולפת 334 פיגועים וניסיונות פיגוע משמעותיים: 192 פיגועי דקירה, 100 פיגועי ירי, 33 פיגועי דריסה ו־9 פיגועי מטען. 39 אזרחים ואנשי כוחות ביטחון נהרגו בצד הישראלי בתקופה הזאת במהלך פיגועים (מהם 35 ישראלים, 3 זרים ופלשתיני אחד), ו־199 פלשתינים (מהם 159 מחבלים). בתקופה הזאת נעצרו כ־3,570 פלשתינים, מהם 1,200 שהיו מעורבים במישרין בפח"ע, ובוצעו כ־340 סיכולים משמעותיים, בהם 12 פיגועי התאבדות, 10 פיגועי חטיפה (כולל כאלה שכבר הוכנו בהם אמצעי לחימה ודירות מסתור) ויותר מ־120 פיגועי ירי. 29 מפעלים שבהם יוצר נשק לא חוקי אותרו ונסגרו ו־317 נשקים נתפסו, ומיליוני שקלים שיועדו למימון טרור אותרו והוחרמו.

המספרים האלה מספרים את מה שקרה ואת מה שנמנע, וסיכומם חיובי: הנתונים במחצית השנה האחרונה לא רק שהיו טובים יותר מאשר במחצית השנה שקדמה לה, אלא מאשר בתקופות המקבילות לפני שנה ושנתיים. שלל הפעולות שננקטו - המבצעיות, המודיעיניות, הכלכליות והתודעתיות - נוסף על פעילות מואצת של כוחות הביטחון הפלשתיניים ושיתוף הפעולה איתם, הצליחו להוריד משמעותית את גובה הלהבות ולייצר תחושה שגל הטרור נוצח.

כאמור, השבועיים האחרונים החזירו את העניינים לפרופורציות. הטרור לא הלך לשום מקום, הוא ירד והנה עלה שוב, ובדיוק כמו בשנה שעברה - כל מה שהיה צריך זאת להבה קטנה, שתסחוף אחריה רבים. הפעם היתה זאת שמועה שנולדה בעקבות מותה של ילדה מאזור בית לחם בתאונת דרכים, והטענה (המופרכת) שהדריסה בוצעה במתכוון, וכי הדורס/ת היו קשורים בשלל סיבות ונקמות (חסרות שחר כמובן). מכאן קצרה הדרך לפיגוע ראשון, ולכמה שבאו בעקבותיו, כמעט כולם, שוב, ממניעים של נקמה וחקיינות בירושלים ובגזרת חברון.

התגובה הישראלית המיידית היתה הטלת עוד כוחות לגזרה. בשיא גל הטרור היו ביו"ש 23 גדודים, ובשפל - 17 גדודים. בעקבות חידוש הפיגועים הובא כעת גדוד נוסף לגזרת חברון, ובימים הקרובים יתווספו אליו גדוד או שניים נוספים, על פי מידת הנפיצות וההסלמה בשטח. "אנחנו בתקופה מתוחה, שעשויה להתברר כעוד משוכה", אומר תא"ל כרמלי. "על רקע חוסר היציבות, יש מספר גורמים שיכולים לשוב ולהצית את השטח, למרות שכמעט בכל פרמטר אנחנו מוכנים טוב יותר מכפי שהיינו לפני שנה".

ההערכה הרווחת היא שהמיקוד הקבוע של תשומת הלב בהר הבית בתקופת החגים עלול להדליק את השטח מחדש, למרות מאמצי ההרגעה מהצד הישראלי. מסייעת לכך רבות ההחלטה שלא לאפשר לנבחרי ציבור לעלות להר (והשתיקה שגזרו על עצמם בנושא דמויות מושכות אש, דוגמת השר אורי אריאל וח"כ יהודה גליק), כאשר מי שממלא תפקיד מפתח בכך הוא המפכ"ל החדש, רנ"צ רוני אלשיך, שהכיפה שעל ראשו והרקע שלו בשב"כ מסייעים לו לצנן מוטיבציות מסוכנות מהצד הישראלי.

להלבין את השב"חים

ועדיין - הטרור כאן, כפי שהיה ב־150 השנים האחרונות. הציבור הישראלי (ונבחריו) מסרבים לקבל אותו כעובדה ודורשים הצלחה מוחלטת מולו, תביעה הגיונית שחבל שאינה מתקיימת באותו להט בתחום המלחמה בתאונות דרכים (360 הרוגים בשנה) או בתאונות טביעה בים (50 איש בממוצע שנתי).

לדעת הקהל יש אפס סובלנות לנסיבות שעומדות בבסיס המציאות הסבוכה בשטח, ואשר רק צפויות להחריף בעתיד. האינסטינקט הוא להצביע, כמובן, על הקיפאון המדיני שבתוכו כרוכים אלו באלו 2.8 מיליון פלשתינים וכ־400 אלף מתיישבים ביו"ש, אבל יש גם עניינים ארציים בהרבה: ביו"ש יש כ־20 אחוזי אבטלה (בהשוואה לפחות מ־5 אחוזים בישראל), כאשר בקרב צעירים בגילי 40-15 המספרים גבוהים בהרבה; קרוב למיליון מתוכם הם משכילים, חלקם בעלי תואר שני, שבמקרה הטוב מועסקים כשוטפי כלים במשכורת ממוצעת של 60 שקלים ליום.

במציאות הזאת, התסכול הבסיסי ברחוב הפלשתיני גבוה מאוד. זאת גם הסיבה שמערכת הביטחון נלחמה בשנה האחרונה שלא להטיל סגר על השטחים, ולאפשר מרקם חיים סביר ככל האפשר, לרבות שימור היתרי העבודה בישראל לכ־120 אלף פלשתינים (פועלים וסוחרים). גם כאן, הסטטיסטיקה לא משקרת: מי שעובד, לא עושה טרור; הפיגועים שהיו בתחומי הקו הירוק בוצעו ברובם המכריע בידי שוהים בלתי חוקיים. הלקח המתבקש הוא החמרת הפיקוח על השב"חים, או "הלבנתם" והכנסתם למעגל העבודה בהיתר, מתוך ההבנה שמי שתהיה לו סיבה טובה לקום בבוקר לא יפנה ברוב המקרים לאפיקים מסוכנים אחרים.

עיקר תסכולם של הפלשתינים לא מופנה לישראל, אלא לרשות הפלשתינית, שנתפסת כמושחתת וחסרת תוחלת. סקרי דעת קהל מצביעים על עייפות מובהקת של הרחוב לא רק מהנהגתו, אלא גם מהרעיונות שהיא מייצגת. הציבור אינו מאמין ברובו שייתכן הסדר עם ישראל, ובשטח לא נהנים מפירותיו של הקמפיין הבינלאומי שמוביל אבו מאזן נגד ישראל.

בתחילת הדרך ניסתה הרשות לשמר את דעת הקהל באמצעות הסתה, אולם מרגע שהבינה שמדובר ברכיבה מסוכנת על גב הנמר שונתה המגמה. כיום נזהרים בכירי הרשות בדבריהם, וגם רמת ההסתה בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות ירדה דרמטית. ועדיין, את המציאות הבסיסית זה לא משנה: תקציב הרשות הוא כ־16.5 מיליארד שקלים, מתוכם מוקצים כ־1.2 מיליארד לתשלומים לאסירים ולמשפחות שאהידים.

במילים אחרות, גם אם באופן רשמי הרשות נמנעת מהסתה, העובדה ש־8 אחוזים מתקציבה נועדו למימון ישיר או עקיף של מחבלים - מעודדת את ההסתה בפועל.

ביום שאחרי אבו מאזן

כאמור, ההערכה היא שאנחנו בפתחם של שבועות מתוחים - עוד גל שיחייב לשוב ולנקוט את אותן הפעולות במטרה להביא לדעיכתו. אבל גם אחרי שזה יקרה, המציאות בשטח לא תשתנה, ומכאן שזאת גם המציאות שצפויה לנו בשנה הקרובה (ואולי מעבר לכך): גלי טרור שיעלו ויירדו, בעצימות משתנה ובפרקי זמן שילכו ויתקצרו בין גל אחד למשנהו.

ירושה נפיצה. אבו מאזן // צילום: רויטרס

ההערכה הזאת נסמכת, בין היתר, על עניינים שיעסיקו את הפלשתינים (ומכאן גם את ישראל) בשנה הקרובה: האפשרות שאבו מאזן יפרוש, ושאלת יורשו וירושתו; החלטת חמאס להשתתף בבחירות המוניציפליות ברשות הפלשתינית; הבחירות הפנימיות בחמאס, וההתחזקות הצפויה של הזרוע הצבאית על רקע פרישתו של חאלד משעל; וכמובן - השחיקה המתמדת בתהליך המדיני וחוסר היציבות הנמשך באזור, כאשר ברקע גם פוטנציאל ברור לבלאגן על רקע הריסה צפויה של בתים ישראליים בעמונה ובתים פלשתיניים בסוסיא.

מכל אלה, לשני נושאים פוטנציאל נפיץ במיוחד. הראשון - ירושתו של אבו מאזן. כרגע מסומנים לא מעט יורשים פוטנציאליים: מרואן ברגותי (שנתמך בידי הרחוב); מוחמד דחלאן (שיושב במפרץ ונתמך בידי הנסיכויות); ג'יבריל רג'וב (שמנסה לצבור פופולריות דרך תפקידיו בוועד האולימפי ובהתאחדות הכדורגל הפלשתינית); מחמוד אל־עלול (בכיר פת"ח שנחשב לחזק מאוד ב"שטח"); נאסר אל־קידווא (אחיינו של ערפאת, שעשוי להיות מועמד של פשרה דווקא על רקע חולשתו); וראשי הממשלה (לשעבר) סלאם פיאד ו(בהווה) ראמי חמדאללה (שחסרים לובי פוליטי אך עשויים ליהנות מתמיכת המערב).

קרב הירושה צפוי להיות סוער, כאשר הנושא היחיד שיאחד את המתמודדים יהיה איבה לישראל. מכאן, שהמירוץ יכלול הסלמה ברורה של הרטוריקה האנטי־ישראלית, מה שעלול להתבטא גם בהסלמה בשטח. מי שצפוי לבחוש, כדרכו, יהיה חמאס - הפוטנציאל הנפיץ השני - שעל רקע חוסר הצלחתו לתפוס בשנה האחרונה בעלות על גל האלימות ולהפוך אותו לאינתיפאדה חמושה של ממש, החליט לשוב ולנסות להשתלט על הרשות הפלשתינית מבפנים, באמצעות בחירות, תוך ניצול האהדה שיש לו ברחוב והתסכול מהרשות ובכיריה.

ישראל תנסה כמובן להישאר מחוץ למאבקים האלה, אבל בכל מקרה תספוג את הנשורת שלהם, כאשר התרחיש הפסימי הוא של השתלטות חמאס על מוסדות הרשות (לאחר פרישת אבו מאזן). עד אז, וגם כדי להנמיך את הלהבות, תישמר המדיניות הקיימת, בעיקר בפן הכלכלי שלה: כן לעבודה בישראל, כן למסחר, כן לתנועה חופשית, לא לענישה קולקטיבית (בכפוף לפיגועים), והכל - כדי לתת אורך נשימה לרחוב ולצמצם את המוטיבציה שלו להצטרף לפעולות אלימות.

הפתיל של איזנקוט

ברקע הדברים מתקדם האירוע הכי משמעותי שנבע מגל הטרור של השנה האחרונה - משפטו של החייל אלאור אזריה - לנקודת הכרעה. למרות ההכחשות, עשויים הצדדים להגיע לכדי הידברות וניסיונות גישור, במטרה לנטרל את האמוציות ואת הפער המסוכן בין מעשיו של החייל כפי שהם נתפסים בצה"ל לבין איך שרואה אותם הציבור.

במטה הכללי משוכנעים שהנזק שגורמת הפרשה קצר מועד, בעוד תועלת הטיפול בה - המשפטי, הערכי, המבצעי - הוא ארוך טווח במאבק על דמותו של הצבא. הטענה היא שדווקא על רקע מאות הפיגועים שבוצעו וסוכלו, העובדה שרק חייל אחד הועמד לדין מדגישה עד כמה נותן הצבא גיבוי לחייליו, עד שהם חורגים מהנורמות.

מאבק גדול מאחורי הקלעים. אלאור אזריה // צילום: גדעון מרקוביץ

אבל מאחורי הקלעים מדובר במאבק גדול הרבה יותר, סביב השאלה מי מנהל את הצבא - הרמטכ"ל, או ח"כים, רבנים וצעקנים למיניהם. לעניין הזה מתנקזות כמעט כל המחלוקות שהיו באחרונה: פירוק ענף התודעה היהודית ברבנות והעברתו לאכ"א; המחאה סביב עניין גילוח הזקנים; המילים הקשות שמטיחים אישי ציבור באנשי הפרקליטות הצבאית והמינהל האזרחי; וכמובן - פרשת אזריה ונגזרותיה הנוגעות להוראות הפתיחה באש.

בינתיים מסרב הרמטכ"ל להרכין ראש בפני כל הניסיונות האלה. הוא מקפיד אמנם להבהיר את כפיפותו לדרג המדיני, אבל לא מסתיר את מורת רוחו משלל מעשים, דיבורים וניסיונות התערבות חיצוניים. מי שמכיר את איזנקוט יודע שלפתיל שלו יש סוף; בדרך שבה מתנהלים הדברים הוא עשוי להעביר בקרוב את מאבקו על דמותו של הצבא לפסים גלויים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו