לפני כשלוש שנים וחצי, במארס 2013, התלוויתי לנשיא שמעון פרס בביקורו בצרפת. נדהמתי כיצד בגיל 90 הוא היה נמרץ וערני כל כך. התבוננתי בו עומד בזקיפות מול 754 חברי הפרלמנט האירופי מ־27 מדינות בשטרסבורג, שקמו על רגליהם כדי להריע לו בתום נאומו.
שעות ספורות לאחר מכן, בשעת ערב, נפגשנו בחדרו במלון בפאריס שבו התארח. באתי כדי לקיים איתו ראיון לסיכום הביקור ולהעניק לו את ספרי "ארבעים על ארבעים", המסכם 40 שנות עבודה עיתונאית וכולל פרק המוקדש לו. הנשיא הקדים את פניי בחיוך ובלחיצת יד חמה. אף שהעייפות ניכרה בו התפעלתי מצלילות מחשבתו ומהזהירות הרבה שלא להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי.
העוזרת הנאמנה שלו, איילת פריש, הזמינה את הצלם של לשכת העיתונות הממשלתית משה מילנר להנציח את הפגישה ואת הענקת ספרי. הנשיא עיין בפרק המוקדש לו וראיתי את פניו מחייכות. כששאלתי מדוע הוא מחייך, השיב כי הוא שבע רצון מתשובה שנתן לי בראיון קודם שקיימתי איתו ב־2006. אז שאלתי אותו אם המוות מטריד אותו. בתשובתו אמר בפסקנות: "לא. אני לא מנהל עם אלוהים שום משא ומתן בנושא הזה. הוא לא פנה אלי ואני לא פניתי אליו".
"תהיה רופא של עצמך"
סיפרתי לפרס שהתפעלתי לקרוא בראיון שפורסם איתו בעיתון "הארץ" מ־2006 כי הוא טיפס 12 קומות ברגל, משום שהמעלית התקלקלה. אמרתי לו בחיוך: "איך זה שבגיל 83 אתה שומר על כושר גופני כזה?" פרס השיב ברצינות: "לפני שאתה הולך, תהיה רופא של עצמך. למשל, אל תאכל יותר ממה שצריך. אחר כך תעשה כמוני: תרגילים גופניים בכל בוקר במשך עשר דקות. אני מעדיף ללכת ברגל במקום לנסוע במכונית. אם יש לי אפשרות אני מטייל. כמו שאתה הולך לחדר כושר גופני, עליך ללכת גם לחדר כושר אינטלקטואלי. אני שומר על הסקרנות שלי על ידי קריאת ספרים. במקום לרכל אני קורא".
סיקרן אותי מאוד לדעת מה מריץ אותו, אחרי כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, שבהן מילא תפקידים בכירים ביותר. פרס נעץ בי את עיניו החכמות והשיב: "אני לא מתעייף לשרת את עמי. בספרו של מאיר שלו 'יונה ונער' נאמר כי 'ישראל היא ארץ קטנה לחיות בה וארץ גדולה למות בה'. האמביציה שלי היא שישראל תהיה ארץ גדולה לחיות בה. אני חושב שהמדינה זקוקה לכל סיוע מבפנים ואם אני יכול לתרום כמו אחרים, אולי טוב מאחרים, למה שלא אעשה זאת? מה אתה רוצה, שאלך לשחק ברידג'?"
בפגישתנו בפאריס ב־2013 שאלתי אותו אם גם בגיל 90 הוא שומר בקפידה על אותו סדר יום כדי לשמור על בריאותו. פרס השיב: "השנים שחלפו לא שינו את מצבי ולא את דעתי. אני עושה את אותה התעמלות בוקר ויש לי את אותה משמעת עצמית. איני מעשן וגם לא זולל. יש לתת גם לנשמה את מה שמגיע לה, כלומר קצת שאר רוח, ולתת לגוף מה שחייבים לתת. לשמור עליו ולא להרוס אותו ע"י דברים שיש בהם רעל לאדם".
שנים רבות עקבתי מקרוב אחרי פעילותו המדינית והפוליטית של פרס. תמיד, גם בשנים שבמפלגתו ובסיעות הימין בזו לו, היתה לי הערכה לתרומתו הרבה למדינה. בכל ראיון עימו חשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה לראיין אדם שרישומו בהיסטוריה מובטח. מי שהיה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר ושר במשרדי ממשלה רבים. מי שהיה אחד מתלמידיו של דוד בן־גוריון והקים את הכור בדימונה, האיש בעל החזון שמלווה את המדינה עוד מלפני הקמתה.
באחד הראיונות שהתקיים שנים ספורות לאחר שכשל בהתמודדות על הנשיאות מול משה קצב, שאלתי אותו אם בכוונתו לרוץ שוב בעתיד לנשיאות, לאחר פרישתו של קצב. פרס השיב בפסקנות: "לא. עכשיו אני שקוע כולי בתוכנית פיתוח הנגב והגליל ובהקמת מסדרון השלום בין ישראל וירדן, ואיני רוצה לעסוק בשום נושא אחר". היה ניכר מנימת דבריו שהוא עדיין לא התאושש מהכישלון, ובעיקר מכך שכמה מחבריו ממפלגת העבודה "ניצלו" את ההצבעה החשאית בכנסת כדי לתמוך בקצב. פרס אמר בכאב: "זה עלבון בעיניי שחברי מפלגתי הצביעו בעד מועמד של מפלגה אחרת. לא העליתי אז בדעתי שדבר כזה עלול לקרות. אני מודה שניתן לרמות אותי".
שנה לאחר מכן זכה לקורטוב של נחת כשהודיע כי יתמודד בשנית על כהונת הנשיא. בהתמודדות זו זכה לתמיכה של 58 ח"כים. שני יריביו, הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין וקולט אביטל, פרשו מהמירוץ לאחר הסיבוב הראשון, ובסיבוב ההצבעות השני זכה פרס לרוב גדול ונבחר לנשיא. בנאום ההכתרה שלו סיפר כי "לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה".
"אין בי שמחה לאיד"
פרס כאב מאוד את העובדה שהדביקו לשמו את הכינוי "לוזר". עד היום מצטלצלת באוזניי השאלה הרטורית שלו מעל הבמה בוועידת מפלגת העבודה כששאל את חברי מפלגתו: "אני לוזר?" והם שאגו בקול: "כן, כן".
באחת משיחותינו שאלתי אותו: "האם אתה לוזר?" הוא סיפר כי שלושה שבועות בלבד לפני הבחירות שהביאו למהפך של 77', הוא נכנס לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה. "היו אז סקנדלים שלא היו כמותם. כולם ידעו שעומדים להפסיד. אף אחד לא היה מוכן לקחת את הנהגת העבודה. בבחירות ההן ירדנו ל־32 מנדטים. כעבור ארבע שנים עלינו ל־47 מנדטים. אחר כך בגין עשה שלום עם מצרים והתחיל במבצע שיקום השכונות ולמרות זאת, בבחירות ב־1981 הפסדתי בהפרש של מנדט אחד. ב־1996, בהתמודדות מול נתניהו, הפסדתי בחצי אחוז, אחרי שהפלשתינים ביצעו פיגועים נוראיים. אנו חיים במדינה שבה הגורל אינו תלוי בידי העם בלבד, אלא גם בידי אויבי העם והטרוריסטים".
פרס סיפר לי שהוא אינו משתמש במחשב ובאינטרנט, וכי צפייה בטלוויזיה היא בעיניו בזבוז זמן. כששאלתי אותו מה דעתו על המתרחש במפלגת העבודה לאחר שפרש ממנה והצטרף לקדימה, השיב: "איני יכול לומר לך את כל אשר על ליבי, כי זה לא יהיה כן ואני לא רוצה לומר את שאין בליבי, כי גם זה לא יהיה כן. לכן אני מוותר על תשובה". "בכל זאת", דחקתי בו, "אתה צופה מבחוץ בהנאה על המאבקים הפנימיים?" פרס השיב: "דבר עצוב לא גורם לי הנאה. אין בי שמחה לאיד. החיים קצרים, למרות שאלוהים בירך אותי באריכות ימים, לא צריך לבזבז זמן על השמצות, יש מי שעושה זאת בכישרון רב ממני".
בשנת 2012, כשכיהן כנשיא, אירח פרס בלשכתו קבוצת ילדים בכיתות ד', שבאו עם כתבת עיתון זה, אמילי עמרוסי, לקיים איתו ראיון לכבוד יום העצמאות. אחת הילדות היתה נכדתי שלי, שהיתה אז בת 10. היא סיפרה לפרס בגאווה כי היא לומדת בבית הספר שבכפר הנוער בן שמן, שבו הוא עצמו למד בצעירותו. פרס שמח לשמוע זאת ולחץ את ידה בחום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו