האיש שחי בכחול ולבן

סיפור חייו של שמעון פרס מסמל במובנים רבים את סיפורה של המדינה. הנשיא התשיעי כיהן בתפקידים ציבוריים בתחומים רבים, הוא חתום על פריצות דרך משמעותיות ונדמה שהיה חלק מנוף חיינו מאז ומעולם, ולא רק בשל העובדה שעד ימיו האחרונים כמעט לא נח והתעקש להמשיך בפעילות בארץ ובחו"ל. אמש, בבית החולים, הגיע סיפור חיים מפואר זה לקיצו.

פרס (בהולדתו - שמעון פרסקי) נולד ב־2 באוגוסט 1923 בעיירה וישנבה שבפולין, הנמצאת כיום בשטח בלארוס. כפי שהעיד לא פעם, הושפע פרס בילדותו מסבו מצד אמו, הרב צבי מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. הוא זה שחשף אותו לגמרא ובו בזמן לספרות העולמית והעברית. בנאום המרגש שנשא בפני הכנסת בטקס השבעתו לנשיא מדינת ישראל ביולי 2007, ציין כי "סבי עיצב את עולמי כילד. בעת השואה סבי היה בין אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כתפם".

ב־1934 עלה פרס ארצה, ובצעירותו התגוררה משפחתו בתל אביב. כשהיה בן 14 התקבל ללימודים בפנימייה החקלאית בבן שמן - מוסד חינוכי ששם דגש על הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה - והתבלט בכתיבה ובנאום, ואף פירסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ". ב־1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, וב־1942 הצטרף לגרעין מקימי קיבוץ אלומות. פרס התחתן ב־1945 עם סוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהיתה בשעתו חיילת משוחררת מהצבא הבריטי.

בראשית שנות ה־40 של המאה שעברה היה פרס אחד ממזכירי הנוער העובד, והצטיינותו במילוי תפקידו גרמה ללוי אשכול למנות אותו לשמש בתפקידים ביטחוניים עבור ההגנה. ב־1947 פרס התחיל לעבוד לצד דוד בן־גוריון ואשכול במפקדת ההגנה. עיקר עיסוקו בתקופה זו היה בתחום הרכש וכוח האדם. לאחר קום המדינה והקמת צה"ל הוחלט כי האגף שקידם פרס יישאר במשרד הביטחון, ולכן לא גויס לצה"ל. פרס המשיך להתקדם במערכת הביטחון וב־1949 התמנה לראש שירותי הים של מדינת ישראל הצעירה.

חיזוק הביטחון הישראלי

באותה שנה קיבל פרס מינוי כראש משלחת משרד הביטחון לארה"ב, ובמסגרת זו קידם רכישת ציוד ותחמושת עבור חיל האוויר. כמי שהיה מעורב בעשייה ביטחונית ופוליטית בגיל צעיר, התמנה פרס בגיל 30 בלבד על ידי דוד בן־גוריון למנכ"ל משרד הביטחון, ובתפקיד זה הגיע להישגים רבים. בין השאר, הוא יצר קשרים עם צמרת הממשל הצרפתי והגיע לסיכום על מכירת מטוסי סילון, טנקים ותותחים מצרפת לישראל, ובכך סייע רבות להפוך את צה"ל לצבא מתקדם.

הפעילות הענפה של פרס בצרפת גרמה גם לחיזוק הברית בינה לבין ישראל - קשר שהוביל להקמת הכור הגרעיני בדימונה והקריה למחקר גרעיני בשורק - שהם מפעלי הביטחון וההרתעה המרכזיים של מדינת ישראל עד היום - ותרם רבות להקמת התעשייה האווירית. פרס, שהיה יד ימינו של רה"מ בן־גוריון, הידק עוד יותר את הקשר עם צרפת, ואף נסע לשם להיפגש בחשאי עם בכירי הממשל כדי לקדם את הפעילות לקראת מלחמת סיני ולחזק את מעמדה של ישראל.

בנובמבר 1959, בבחירות לכנסת הרביעית, נבחר פרס לראשונה כחבר כנסת מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כח"כ בקואליציה ובאופוזיציה במשך 48 שנים רצופות. הוא כיהן כסגן שר הביטחון ובדצמבר 1969, כחבר מפלגת העבודה, התמנה לשר לקליטת העלייה וכעבור שנה לשר התחבורה והתקשורת. לאחר מלחמת יום הכיפורים התמודד פרס מול יצחק רבין על תפקיד ראש מפלגת העבודה אולם הפסיד לו, וכאשר רבין זכה בראשות הממשלה מינה את יריבו הפוליטי כשר הביטחון.

היריבות בין פרס לבין רבין היתה עמוקה והמאבקים ביניהם הפכו לאחד מסימני ההיכר של "העבודה" לאורך השנים, זאת אף שגם עבדו בשיתוף פעולה, בעיקר בשנותיהם המאוחרות.

הצלת המשק וחזון אוסלו

כשר הביטחון, בשנת 1976, תיכנן פרס והוציא לפועל את מבצע שחרור החטופים הישראלים באנטבה, שהוא אחד המבצעים הצבאיים לשחרור בני ערובה האמיצים והמוצלחים ביותר במאה ה־20 ובתולדות המדינה. במהלך הימים שחלפו מרגע החטיפה, פעל שר הביטחון במרץ להוצאת המבצע התקדימי לפועל ולשחרורם של החטופים תוך כדי הפגנת מנהיגות נחושה, המדגישה כי בשום אופן אין להיכנע לטרור.

לאחר שהיה באופוזיציה לממשלות הליכוד של בגין, ומערכת הבחירות של 1984, שקבעה כי אף אחד משני הגושים לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על רוטציה שבמסגרתה יכהנו פרס ויצחק שמיר כראשי הממשלה. כראש הממשלה (1986-1984) הוציא פרס את המשק הישראלי מהמשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה מדינת ישראל בתולדותיה ומאינפלציה של יותר מ־400% בשנה כשהנהיג את "תוכנית הייצוב הכלכלית" והציל את המשק מקריסה. פרס, שהאמין כי זכותם של כלל יהודי העולם לחיות בישראל, סייע כראש ממשלה לפתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודי רוסיה לישראל ולקידום "מבצע משה" שבמסגרתו הועלו לארץ 8,000 יהודי אתיופיה, ודחף לשחרורם של אסירי ציון.

כשר חוץ ב־1994, בממשלתו של רבין, הניח פרס את אבן היסוד להסכמי השלום העתידיים בין ישראל לפלשתינים ולירדן ואף זכה בפרס נובל לשלום על יוזמה זו, לצד רבין ויאסר ערפאת. החזון המפורסם שלו - "מזרח תיכון חדש" - נראה היה כבר מעבר לפינה, ועל המדשאות בבית הלבן לחץ פרס ידיים עם ערפאת ועם קלינטון, בצוותא עם רבין. 

פרס חזר לכהן כרה"מ בפעם השנייה, אבל הפעם בנסיבות טרגיות, בעקבות רציחתו של רבין בידי המתנקש יגאל עמיר בנובמבר 1995. בבחירות במאי 1996 הפסיד לבנימין נתניהו, ולאחר מכן הקים את מרכז פרס לשלום כדי לקדם את השלום באמצעות שיתוף פעולה בין ישראל לבין שכנותיה.

התפקיד הבא שאליו לטש פרס עיניים היה נשיא המדינה, אולם במירוץ בשנת 2000 הפסיד למשה קצב וחזר לפעילות פוליטית במפלגת העבודה. בנובמבר 2005 הודיע על פרישתו ממפלגת העבודה ועל תמיכתו במפלגת קדימה, ולאחר הבחירות מונה לתפקיד המשנה לראש הממשלה והשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל.

סוף־סוף נשיא

ב־2007 הודיע פרס כי יתמודד בשנית על תפקיד נשיא המדינה, והפעם ניצח והפך ליחיד שכיהן גם בתפקיד האזרח מספר 1 וגם כראש הממשלה.

במהלך כהונתו אמר פרס בסיפוק: "הייתי האיש הכי שנוי במחלוקת בפוליטיקה הישראלית. כנשיא אני משוחרר מכל הדברים הפוליטיים, מהחיכוכים ומהוויכוחים. אני קורא בעיתונים שאני האיש הכי פופולרי בארץ. עכשיו יש לי באמת הנאה בלתי רגילה בחיים. אני חושב שניתנה לי הזדמנות בלתי רגילה לשרת את המדינה נטו, ללא הכללים הפוליטיים האחרים. זו זכות גדולה, וכל יום הוא בשבילי מלא חוויות".

בשנים שבהן כיהן כנשיא קיים פרס ביקורים מדיניים רבים בחו"ל, ערך מאות סיורים וביקורים בערים וביישובים בארץ, הוביל פגישות מדיניות ומפגשים עם ראשי מערכת הביטחון ואירח טקסים רבים במשכן הנשיא. פרס הגה את "ועידת נשיא המדינה - פונים אל המחר", שבה השתתפו מנהיגים, זוכי פרס נובל ואנשי תרבות. כנשיא זכה לאהדה רבה בקרב כלל הציבור בארץ. 

לצד פעילותו המדינית והביטחונית הענפה לאורך השנים, נחשב פרס לאחד מבוני תעשיית ההיי־טק הישראלית והעומד בראש הפיכת ישראל למעצמת הטכנולוגיה והחדשנות העולמית שהיא היום, Start-up Nation. כראש ממשלה הוביל פרס מהלך חדשני להכרה בתוכנות מחשב כענף ייצוא, החלטה שיחד עם הקמת התעשיות הביטחוניות, הובילה להנחת התשתית לפיתוח תעשיית ההיי־טק הישראלית. במשך כל שנות פעילותו הציבורית קידם פרס את ישראל בעולם כמעצמה מדעית וטכנולוגית, בעודו מגייס משאבים ומקים קרנות מחקר באוניברסיטאות הישראליות שתרמו לפיתוח המדע הישראלי פורץ הדרך בתחומים שונים, ובראשם חקר המוח, רובוטיקה וננו־טכנולוגיה.

פרס נחשב בעולם למדינאי ואיש חזון, ונערץ על ידי מנהיגים רבים, ובראשם נשיא ארה"ב ברק אובאמה, שכינה אותו "המנטור שלי". הוא קיבל תארים ופרסים רבים, ובהם מדליית החירות הנשיאותית של ארה"ב, שאותה העניק לו אובאמה, מדליית הזהב של הקונגרס האמריקני, תואר סר בריטי ואות הלגיון הצרפתי הגבוה ביותר.

פרס, שהיה אופטימיסט מושבע, נהג לומר כי "אופטימי ופסימי מתים באותה דרך, אבל הם חיים בצורה אחרת. אני מעדיף להיות אופטימי". הוא היה נשוי לסוניה, שהעדיפה לשמור על פרטיותה ואף לא התגוררה עימו בבית הנשיא, עד שנפטרה ב־2011. הוא הותיר אחריו את בתו ובניו ד"ר יהונתן פרס - וטרינר, נחמיה (חמי) פרס - איש עסקים וממקימי קרנות הון הסיכון והטכנולוגיה בישראל, פרופ' צביה ולדן - בלשנית ומרצה, שמונה נכדים ושלושה נינים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו