כאן סובלים בכיף

סבל, סבל תרדוף - אחרי שצפיתי בשלוש הטרגדיות הרומנטיות שביים דרק סיאנפרנס, הגעתי למסקנה שזהו ככל הנראה המוטו המזוכיסטי והמעט מונוטוני שמנחה אותו בעבודתו. 

נכון, ב"בלו ולנטיין", סרטו המוצלח ביותר עד כה, ריאן גוסלינג ומישל וויליאמס אהבו זה את זה - ואימללו זה את זה - באופן שהיה גם ריאליסטי, גם ספקטקולרי וגם מרסק מבחינה אמוציונלית. אבל באפוס האבות ובנים המסורבל "המקום שבתוך היער", שגם בו השתתף גוסלינג, היו הרבה אמביציה ויומרה, ומעט מדי כיסוי. וכעת, ב"אור בין האוקיינוסים", שגם אותו ניתן להגדיר כמנת שף של ממחטות רטובות, כבר לא נותר כמעט דבר מלבד סיטואציות טראומטיות ובכי בלתי נשלט. 

בניגוד לשני סרטיו הקודמים, בסרטו החדש סיאנפרנס מתרחק במודע מהעולם ה"אמיתי" כדי להביא את סיפורם המלודרמטי, המיתי והאלגורי של טום (מייקל פסבנדר), שומר מגדלור מופנם ששב ממלחמת העולם הראשונה עם נפש מצולקת, ואשתו היפה והרגישה איזבל (אלישיה ויקנדר). 

השניים מתגוררים על אי בודד ויפהפה באוסטרליה, דואגים שהמגדלור יאיר את הדרך עבור הספינות שזקוקות לכך, וכמהים לילד. אלא שלאחר שני הריונות לא מוצלחים, החלום הזה הולך ומתרחק מהם.

יום אחד נשטפת אל החוף סירת משוטים, ובתוכה תינוקת חמודה ובוכייה. לצד התינוקת ישנו גם גבר מת - כנראה האבא. טום רוצה לדווח על המקרה, אך איזבל משכנעת אותו לרדת מזה. "נגדל אותה כאילו היא שלנו!" היא אומרת בהתרגשות מעט פסיכוטית. לאחר התלבטות קצרה, טום מסכים, והשמחה גדולה.

אך מובן שעד מהרה מתברר שהרעיון של איזבל היה די דבילי. במהלך שהייה ביבשת, טום נתקל באמא האמיתית של התינוקת (רייצ'ל וויז) ולומד על האירועים הטרגיים שהביאו לכך שסירת המשוטים מצאה את דרכה אל האי. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל לאחור ולספר את האמת, וכל שנותר לעשות הוא לחוש אשמה ובושה, לראות בעיניים לחות איך האושר הגדול הופך לצונאמי אדיר של כאב, ולהמתין שהסיוט הזה יסתיים כבר.  

כהרגלו, סיאנפרנס, שמעבד כאן למסך את רב המכר של הסופרת האוסטרלית מ.ל. סטדמן, אינו מרחם על שחקניו. אך מכיוון שפסבנדר מגיש הופעה גברית ושתקנית (בדיוק כפי שעשה ב"בושה"), רוב העבודה הקשה נופלת על כתפיה של ויקנדר - שמשתתפת בלפחות חצי תריסר סצנות שדורשות מעצביה להתמוטט בפוטוגניות, ושנדרשת לתעל שוב ושוב את רגעי השיא של "בחירתה של סופי". היא עומדת בזה איכשהו. 

מה אני אגיד לכם. "אור בין האוקיינוסים" הוא סרט יפה לעין. על כך אין כל ויכוח. שקיעות. זריחות. גלים. נופים. מה שאתם רוצים. וגם על פסבנדר וויקנדר - שהתאהבו במהלך הצילומים - לא כואב להסתכל. אך במהלך הצפייה נזכרתי לא אחת במסעות הכומתה הסדיסטיים והזכורים לרעה של לארס פון טרייר (כמו "לשבור את הגלים", לדוגמה), ולא ממש הצלחתי להבין מה אני בדיוק אמור לעשות עם הסיפור המופרך והצ'יזי שסיאנפרנס מספר לי. להתרגש ממנו? להצטמרר ממנו? ללמוד ממנו דבר מה? כלומר, מעבר לעובדה שכולם אוהבים לבכות מדי פעם בקולנוע, מה הפואנטה של התרגיל? 

יש לציין כי למרות מאמציו הראויים לציון, "אור בין האוקיינוסים" לא נגע לליבי. והדמעות היחידות שהוא הצליח לסחוט ממני היו דמעות של זעם ותסכול. אבל אותן, ייאמר לזכותו, הוא הרוויח ביושר. 

"אור בין האוקיינוסים" ("A Light Between the Oceans"), במאי: דרק סיאנפרנס. ארה"ב 2016

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו