"צמחנו מתוך התהום והצלחנו"

רב־סרן בת אל סטפנסקי זוכרת היטב את היום שבו ראתה בפעם האחרונה את אביה, אורי גָדקֶר. זה היה ב־9 בפברואר 2005, סמוך לחצות. היא היתה רק בת 15 וחצי, ביום שבו רצח אביה בדם קר את אמה רחל בדירתה הצנועה בחצור הגלילית. באותו יום מר ונמהר, שבו חרב עליה עולמה, שהתה בת אל בבית אביה, באותו רחוב, יחד עם אחיה בן, שהיה אז בן 14, ואחותם הקטנה שֶרי, בת ה־9.

״קצת אחרי חצות דפקו בדלת, אבא שלי פתח, ובדלת עמדו שוטרים ודרשו ממנו להתלוות אליהם. לא היה לחץ, לא היו ויכוחים ולא צעקות. הוא הלך להכין תיק ויצא איתם, כאילו התכונן לרגע הזה. השעה היתה מאוחרת. שכבתי על הכורסה בסלון ולא הבנתי מה קורה.

"אבא יצא מהבית, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. גם אחי ואחותי, שהיו לידי בסלון, לא ראו אותו מאז. אנחנו אפילו לא יודעים באיזה בית סוהר הוא כלוא והיכן הוא מרצה את מאסר העולם שנגזר עליו. לא רק שלא יודעים, גם לא מעניין אותנו. אין לנו שום קשר איתו ולא יהיה בעתיד. מרגע שהוא רצח את אמא והרס גם לנו את החיים, הוא מחוק".

משפחת גדקר לא היתה משפחה מאושרת. אורי ורחל הכירו במהלך שירותם בצה״ל. הוא היה מדריך נהגים בבסיס שבו היא עברה קורס נהיגה. מייד עם סיום השירות הצבאי, בשנת 1989, נישאו. אורי היה בן 24, והיא בת 21. הם עברו להתגורר בחצור הגלילית, שם נולדו שלושת ילדיהם.

בת אל עם אחותה, שרי (מימין), על רקע תמונת אמן. "אמא אמרה שרק אחרי שקורה אסון, אומרים שהכתובת היתה על הקיר" // צילום: אנצ'ו גוש ג'יני

"לאבא ולאמא היו קשיים כלכליים", נזכרת בת אל (27). "האווירה בבית לא היתה נעימה. אבא לא עבד, אמא עבדה בסיעוד, טיפלה בקשישים. היא ידעה איפה ואיך למצוא את הכסף לפרנסת המשפחה ולעשות בשבילנו את הכי טוב שאפשר. היא דאגה לנו, טיפלה בנו, הרעיפה עלינו חום ואהבה והיתה המשענת שלנו בכל מה שקרה לנו בחיים.

״אבא לא היה אבא רגיל, אם בכלל אפשר לקרוא לזה אבא. כל הזמן היו ביניהם מריבות. מריבות על הגניבות שלו, על השקרים. הזוגיות לא היתה טובה. הרגשנו את זה בבית. לא פעם אבא היה זורק צלחות על אמא. הוא השתמש בסמים, העביר את היום בגניבות ובשקרים. היה סוג של עבריין".

בשנת 2002 התגרשו אורי ורחל, אבל המשיכו להתגורר באותו רחוב בחצור הגלילית. "אחרי הגירושים אמא הסבירה לנו שעדיף לחיות חיים מאושרים מאשר חיים של קושי וסבל. היא הבטיחה שיהיה טוב. ובאמת, היה לנו יותר טוב. כבר לא היה אבא שגונב את הכסף שהיה מיועד לאוכל.

"אבל הוא נשאר בחיינו. גר קרוב והיה מעורב. אמא ריחמה עליו. לפעמים, בשבתות, היא היתה מביאה לו אוכל הביתה. הוא היה מסכן ועלוב. אנחנו גרנו אצל אמא, ומדי פעם היינו מבקרים אותו. לא ישנו אצלו.

״אבל אבא לא ויתר. הוא קינא לאמא, רצה שתחזור אליו, ועל הרקע הזה היו איומים. בשנה שלפני הרצח, לאמא כבר היה בן זוג חדש, והם אפילו דיברו על חתונה. זה הטריף אותו.

"ב־2004, כשביקרנו אצל סבתא שלנו במגדל העמק, הוא התקשר, דרש מאמא שתחזור ואיים שירצח אותה אם היא לא חוזרת. אמא הזעיקה את המשטרה, ובאותו ערב חזרנו הביתה עם ליווי משטרתי.

"אמא אמרה לי שרק אחרי שקורה אסון, אומרים שהכתובת היתה על הקיר. היא ראתה את הנולד. היא האמינה לאבא שהוא יפגע בה. חודש לפני הרצח היא ביקשה מאחותה הגדולה, ריקי, שתבטיח לה שאם חס וחלילה יקרה לה משהו, היא תשמור עלינו. היא ידעה שיש לה עסק עם אדם אלים ומסוכן״.

בכתב האישום, שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת על ידי עו״ד אילנה ירושלמי מפרקליטות מחוז הצפון, מתואר כיצד, מאז פרידתם, הטריד אורי את רחל וביקש ממנה שוב ושוב לחזור לחיות עימו, אבל היא הבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בכך.

״לאחר שרחל החלה להיפגש עם גברים אחרים, החל הנאשם לאיים עליה כי יהרוג אותה. כחודש לפני הרצח, כתוצאה מסירובה לחדש עימו את הקשר, גמלה בליבו של הנאשם החלטה לרצוח את רחל אם זו לא ׳תימלך בדעתה׳ ותסכים להחזירו לביתה.

"הנאשם אף כתב מכתבים לילדיו, שאותם שמר אצלו, מתוך מטרה שיימסרו להם לאחר שיוציא לפועל את תוכניתו לרצוח את רחל. סמוך לשעה 9:30 בבוקר הגיע הנאשם לדירה ופתח בשיחה עם רחל, במהלכה שב והתחנן בפניה שתחזירו לחייה. לאחר שהבין כי היא נחושה להמשיך בחייה בלעדיו, החליט הנאשם לרצחה.

"לשם כך יצא מהדירה, ירד אל המקלט ונטל משם כבל פלסטיק, שאותו החביא בכיס מעילו. הוא שב לדירה והמתין לשעת כושר לביצוע זממו. כשסובבה רחל את גבה אליו, אחז הנאשם בכבל, הגיח אליה מאחור, ובכוונה לגרום למותה, כרך את הכבל סביב צווארה והחל לחנוק אותה.

"הנאשם השכיב את רחל על רצפת הדירה, בעודו ממשיך לחנוק אותה, והמתין עד שפסקו נשימותיה. אחר כך עטף את גופתה בסדין, גרר אותה לתוך חדר הילדים והחביא אותה בארון הבגדים״. 

בעת שאמם נרצחה היו בת אל ובן בהשתלמות של מועצות תלמידים בפתח תקווה. היא היתה תלמידת כיתה י׳, יו״ר מועצת התלמידים באולפנה, והוא - תלמיד כיתה ט׳, סגן יו״ר מועצת התלמידים בישיבה שלו. אחותם הקטנה, תלמידת כיתה ד׳, הלכה לבית הספר.

האם, רחל, ז"ל. "היא היתה המשענת שלנו"  

״במהלך היום אמרתי לבן שאני מרגישה רע עם זה שאמא לא מתקשרת אלי", נזכרת בת אל. "היו לי פרפרים בבטן. זה לא התאים לאמא, כי היא היתה דאגנית".

היא עוצרת את שטף הדיבור. זו הפעם הראשונה מאז הרצח שהיא משחזרת את אירועי היום הנורא ההוא. ״אנחנו אפילו לא מדברים בינינו על מה שקרה שם״, היא אומרת בכאב.

״שרי חזרה הביתה בשעה 15:00, בסיום יום הלימודים. זה היה יום המשפחה. אבא, בקור רוח מצמרר, אחרי שחנק את אמא למוות והחביא אותה בארון, גנב לה כסף מהארנק וביקש משרי ללכת לקנות לאמא זר פרחים. שרי הלכה וקנתה.

"כשאני ובן חזרנו הביתה בערב, התפלאתי למצוא את אבא שלי בבית. שאלתי אותו, 'איפה אמא?' והוא ענה, 'בבדיקות'. שאלתי, 'מה זאת אומרת בבדיקות?'. הוא אמר, 'אמא הרגישה לא טוב והלכה להיבדק. היא ביקשה שאשמור עליכם עד שהיא תחזור׳.

"הלכתי למחשב, ובן הלך למיטה שלו לנוח. הוא לא ידע שאמא שוכבת מתה, עטופה בסדין, בארון שצמוד למיטה שלו. מצמררת אותי המחשבה מה היה קורה אם הוא היה פותח במקרה את הארון״.

האב הרוצח, אורי גדקר (במרכז). "מאחלת לו מאסר עולם בלי חנינה ובלי לקצוב את העונש. שיימק בכלא עד יומו האחרון, זה מה שמגיע לו״

היא לוקחת נשימה עמוקה. הרגעים הקשים עוד לפניה. "פתאום הטלפון צילצל. דודה ריקי מנצרת עילית, אחות של אמא שלי, התקשרה לשאול איפה אמא. סיפרתי לה מה שאבא אמר. היא אמרה שהיא מרגישה שמשהו לא טוב קורה וביקשה ממני לחפש את אמא בכל הבית. כולל מתחת למיטות ובארונות. לא יודעת מאיפה אספתי את הכוחות לעשות את זה. פעלתי כמו רובוט.

"חיפשתי בכל הבית, ודווקא בארון ליד המיטה של בן לא בדקתי. אבא ישב בסלון עם שרי, וכשהבחין בי מחפשת, הבנתי שהוא חושד.

"ריקי התקשרה לברר אם מצאתי משהו וביקשה שארד למקלט בכניסה לבית ואבדוק גם שם. אמרתי לאבא שאני יורדת למקלט להוציא את המנגל, ואז הוא החליט לקחת אותנו לקיוסק השכונתי לאכול משהו. ברור שהוא רצה להרחיק אותנו מהבית.

"אחרי שאכלנו, הוא שיכנע אותנו ללכת איתו אליו הביתה. הבטיח שברגע שאמא תחזור, הוא יחזיר אותנו אליה. כשהגענו אליו, נרדמנו בסלון. השעה כבר היתה 10 בערב.

"בסביבות חצות באה המשטרה. אותנו לקחו לדודה תמי, אחות של אמא, שמתגוררת באותו בניין. כשהיא ראתה את השוטרים לוקחים אותו, היא צרחה, ׳אתה רצחת אותה, אתה רצחת אותה׳. הוא אמר לה, 'זה לא נכון'.

"אחרי זמן קצר אני ובן רצינו ללכת הביתה. ירדנו מהבית של תמי והתחלנו ללכת על המדרכה לכיוון הבית של אמא. חבר של המשפחה ראה אותנו, אסף אותנו למכונית שלו והעביר אותנו לעובדת סוציאלית, שלקחה אותנו לבית קפה בראש פינה כדי להרחיק אותנו מההמולה ליד הבית של אמא.

"בדרך חזרה מבית הקפה היא עצרה את המכונית, הסתובבה לאחור וסיפרה לנו שמצאו את אמא. ברגע הראשון בן לא ממש קלט. הוא אמר, 'יופי, אז קחי אותנו אליה'. ואז היא אמרה שאמא מתה.

"היינו בשוק. כשהגענו הביתה, ב־1 בלילה, ראינו את כל המשפחה שם. כולם כבר היו שם, והיתה היסטריה נוראית. זה היה הרגע שבו חרב עלינו עולמנו. הרגע שבו ידענו שנשארנו לבד בעולם, ונצטרך להתחיל הכל מחדש. ידעתי שמאותו רגע אני לוקחת אחריות על אחי ועל אחותי״.

 

עוד באותו לילה עברו הילדים לבית סבתם במגדל העמק. למחרת נקברה אמם בעיר. היא היתה בת 37 במותה. על קברה הניחו ילדיה את הפרחים שקנתה שרי לאמם ליום המשפחה.

בתום 30 ימי האבל עברו השלושה לבית דודתם ריקי, שהתגוררה עם בעלה יורם מזוז וארבעת ילדיהם בנצרת עילית. ״רק פעם אחת חזרנו לבית של אמא בחצור הגלילית לאסוף חפצים אישיים, וזהו", אומרת בת אל. "מאז לא חזרנו לשם שוב״.

אחרי ימי האבל החלה בת אל ללמוד באולפנית בעפולה, ובן התחיל ללמוד בישיבה חדשה בעפולה. "לא היה לנו קל״, מספרת בת אל. "פתאום היו לנו חברים חדשים שלא הכרנו, סביבה חדשה, בית ספר חדש. הגעגועים לאמא והמחשבות על כל מה שקרה העיקו עלינו. שנינו ידענו שאנחנו לא אשמים בכלום, אבל פחדנו שאנשים יחשבו, 'אם אבא שלהם רוצח, אולי גם הם כאלה'.

״אני חוויתי את זה עוד בימי השבעה על אמא. הייתי בזוגיות עם בחור, שפשוט הודיע לאחת החברות שלי שהוא מנתק את הקשר איתי, כי הוא לא מסוגל לשאת את כל החבילה. הוא לא היה מסוגל להכיל את העוצמות של האירוע, זה היה גדול עליו. הפכתי ל'חבילה'.

עם אמה ואחיה, בן, בילדותם. "נשארו לבד"

"בשנים שאחרי הרצח היה לי מאוד קשה עם גברים. תמיד חיפשתי בהם תכונות אופי שמזכירות את ההתנהגות החמורה של אבא שלי. יכולתי להכיר מישהו, ואחרי יומיים להיפרד ממנו אם היה בו שמץ של תכונה שהזכירה לי את ההתנהגות של אבא שלי. ברחתי מזה כמו מאש.

"בן הקפיד לצאת רק עם בנות שכבר נחשפו לטרגדיה שלנו. כשחברים רצו להכיר לו בנות, הוא תמיד ביקש שקודם הם יספרו להן מה עבר עליו. הוא לא רצה שהבום הזה ייפול עליהן במהלך הפגישה איתו. ובאמת היו בנות שחששו מקשר".

בעקבות האסון שפקד אותם קיבלו בת אל, בן ושרי טיפול פסיכולוגי צמוד, שסייע להם להמשיך בחייהם. הם גרו במשפחה של דודיהם, ריקי ויורם מזוז, בנצרת עילית. ״הטיפול הפסיכולוגי בהחלט עזר לנו״, אומרת בת אל. ״בשנה הראשונה היתה לי תחושה שבוקר אחד אמא תדפוק בדלת, תיכנס עם חיוך ותגיד, 'סתאאם, כלום לא קרה, אני כאן'. היה קשה לי לעכל את מה שקרה, להסתגל למשפחה חדשה, להתנתק מהחברים הישנים, להכיר חברים חדשים, וגם להיות אמא קטנה לבן ושרי.

"בלילות הייתי בוכה המון. כמעט לא ישנתי, וכשכבר הייתי נרדמת, הייתי מדברת מתוך שינה וחורקת בשיניים. רציתי לחלום על אמא, שהיא באה ואומרת לי שטוב לה, שהכל בסדר. אבל היא לא באה".

״רק ממש לפני החתונה היא הופיעה אצלי בחלום״, היא מספרת ומתקשה לעצור את הדמעות. ״היינו בחנות שמלות, ואמא לבשה שמלה לבנה. היא אמרה לי, ׳תבחרי לך שמלה לבנה׳, ועניתי לה, 'אמא, את לא יכולה ללבוש שמלה לבנה'. הצעתי לה ללבוש צהוב, ביקשתי שתלבש קצת פחות לבן, אבל היא התעקשה. זו הפעם הראשונה שהיא הופיעה אצלי בחלום״.

עם משפחתו של האב הרוצח הם לא שמרו על שום קשר. ״בימים הראשונים אחרי הרצח, קרוב משפחה של אבא נתן לבן טלפון נייד חדש. אחרי כמה ימים, במהלך השבעה, בן דוד שלנו מצד אבא התקשר אליו ושאל אותו מה שלומו. בן ענה לו בקרירות, ואחרי השיחה זרק את הטלפון הנייד לפח. מאז לא היה לנו שום קשר עם אף אחד מהמשפחה של אבא״.

ההתנתקות מהאב היתה מוחלטת. ילדיו לא התעניינו במה שעלה בגורלו ולא נענו לניסיונות של האב ליצור עימם קשר מבית הכלא. ״פעם הוא אפילו הצליח לעלות לשידור ברדיו אזורי, למסור לנו ד״ש ולבקש סליחה", אומרת בת אל. "בפעם אחרת הוא התקשר לטלפון הנייד שלי, וניתקתי לו.

"החלפתי מייד את המספר, אבל הוא הגיע גם למספר החדש, אני לא יודעת איך. שוב לא עניתי לו. כל זה הלחיץ אותי, ונאלצתי לנתק קשר עם החברות שלי בחצור הגלילית, כדי לשמור על הפרטיות שלי".

עם שרי. "בשנים שאחרי הרצח היה לי מאוד קשה עם גברים. חיפשתי בהם תכונות שמזכירות את ההתנהגות החמורה של אבא שלי" // צילום: אנצ'ו ג'יני

שנתיים ושלושה חודשים אחרי הרצח, ב־20 במאי 2007, הסתיים משפטו של אורי גדקר בבית המשפט המחוזי בנצרת. הרכב של שלושה שופטים, בראשותו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי דאז, השופט אהרן אמינוף, והשופטים זיאד הווארי ונחמה מוניץ, הרשיע אותו ושלח אותו למאסר עולם.

״הנאשם רצח את המנוחה בדם קר לאחר שתיכנן את הרצח זמן רב לפני כן", כתבו השופטים. "לאחר הרצח התנהג במשך שעות רבות בקור רוח שטני, כשישב לשתות קפה הן בדירת המנוחה והן אצל אחותו, הוציא את הכלב להתאוורר, לקח את ילדיו לקיוסק, בילה עימם עד לשעות הלילה המאוחרות ושיקר במצח נחושה לשאלות של אחותה הבכורה של המנוחה וחבר של אחותה האחרת, כי הוא לא יודע היכן נמצאת המנוחה וכי לא עשה לה מאומה״.

גדקר עירער לבית המשפט העליון וביקש ענישה מופחתת, אבל ערעורו נדחה.

"מעולם לא קראנו את כתב האישום שהוגש נגד אבא, לא ליווינו את המשפט ולא עיינו בהכרעות הדין", אומרת בת אל ומוסיפה: ״פחדתי ממנו, ואני עדיין פוחדת ממנו. אני אפילו לא יודעת איפה הוא כלוא, ולא מעניין אותי. הוא לעולם לא יחזור לחיי. גם את המכתבים שכתב לפני הרצח במטרה שנקרא אותם לא קראנו. זה לא מעניין אותנו״.

באוגוסט 2007, שלושה חודשים אחרי שאבא שלה הורשע, התגייסה בת אל לצה"ל, כחיילת בודדה, למסלול ייעודי לקצונה. ״רוב הבנות בבית הספר שלי הלכו לשירות לאומי, אבל לי היה ברור שכמו שאמא שלי שירתה בצבא, כך אעשה גם אני".

היא סיימה בהצטיינות קורס מש״קי שלישות ובסיומו שובצה, על פי בקשתה, בחטיבת גולני, שם שימשה מש"קית שלישות בגדוד 51. אחרי שסיימה קורס קצינות מילאה שורה של תפקידי שלישות בגדוד של חיל התקשוב, בגדוד של הנדסה קרבית ובחטיבה 7 של השריון. באוגוסט 2015 היא עברה לחיל התותחנים, שם היא משרתת היום כקצינת שלישות של אגד ארטילרי.

״בכל הטקסים, סיומי הקורסים, סיום תפקיד ותחילת תפקיד, אמא חסְרה לי. חסרים לי התמיכה שלה, החיבוק החם, המילה הטובה. המפקדים שלי ידעו על האסון שלי, לא הסתרתי מאף אחד. גם לא מהחברות שלי באוהל בטירונות. אבל מעולם לא הצגתי את עצמי כמסכנה שצריך לרחם עליה. תמיד שידרתי נחישות ושאיפה להצליח בכל תפקיד. ומעולם לא קיבלתי הנחות. להפך, ציפו ממני ליותר. להיות הכי טובה.

"צריך להיות נחושים לצאת מתוך השכול והכאב ולהצליח בחיים. הכל אפשרי, ואני הוכחתי את זה.

"היום אני ׳הפסיכולוגית׳ של החיילים והחיילות שלי. כשקשה להם, כשיש להם בעיות בשירות או בבית או עם בני זוג, הם באים אלי. גם הבנים. לי לא היה על מי להישען, אבל הם יודעים שאני האוזן הקשבת שלהם, האמא שלהם״.

כשהגיע מועד גיוסו של בן, הוא נתקל בהתנגדות של הצבא. "בלשכת הגיוס לא רצו לגייס אותו בגלל מה שעבר עליו, ובגלל שהיה בטיפול פסיכולוגי. הוא נכנס לראיון אצל קב״נית בלשכת הגיוס בטבריה, והדבר הכי קל מבחינתו היה לצאת משם משוחרר. היו שם צעירים שעמדו בתור לקבל פטור.

"הוא אמר לקב״נית שלא יעזור כלום, לא משנה מה היא תעשה, הוא רוצה לשרת כלוחם בגדוד 51. הכי קל היה לו להגיד, 'קשה לי, תעזבו אותי', אבל זו לא הדרך של בן".

הגיוס לגולני היה מבחינתו הגשמת חלום. הוא עבר את המסלול המלא - טירונות, אימון מתקדם, פעילות מבצעית, קורס מ"כים וקורס קצינים. שימש מ"מ טירונים ומ"מ ותיקה, ובמבצע צוק איתן לחם עם חייליו כסגן מפקד פלוגה ברצועה. כעת, בדרגת סרן, הוא יפקד על פלוגה בגדוד 51.

חייה של בת אל השתנו שוב לפני חמש שנים, כשהכירה את יבגני סטפנסקי (28), מנהל אתר בחיל הים מטעם חברת HP. ״הכרנו בתרגיל צבאי, והיה בינינו קליק מהרגע הראשון. אבל בניגוד לאחרים, שהייתי מספרת להם על העבר שלי, איתו זה לא קרה. מאוחר יותר התברר לי שהוא ידע, אבל הוא לא שאל. כיבד את הפרטיות שלי. רק אחרי חצי שנה סיפרתי לו הכל.

"יבגני ידע להכיל אותי. להכיל הכל. ידעתי שהוא האחד. בכיתי איתו המון, והוא היה רק שותק ומחבק. אף פעם מאז האסון לא קרה לי שמישהו מחבק אותי כל כך הרבה ולא עוזב אותי. הוא בחור מופנם, לא דברן גדול, רק אמר לי שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל מה שהיה בעברי״.

ביוני 2015 הם נישאו. "לפני החתונה רציתי את אמא", בת אל שוב מוחה דמעה. "היא כל כך חסרה לי. רציתי את החיבוק שלה, את העצה הטובה. רציתי שתוביל אותי לחופה. במקום זה שמתי לה הזמנה לחתונה על הקבר".

לפני חודשיים היא ילדה את בתה הבכורה, אגם־רחל. ״כשנודע לנו שיש לנו בת, יבגני בחר את השם אגם, אבל היה ברור לשנינו שהשם השני שלה יהיה רחל. רציתי שאמא שלי תלווה את הנכדה שלה לאורך דרכה בחיים. והיא תינוקת כל כך שקטה, בדיוק כמו המים השקטים באגם.

"אחרי הלידה כל כך רציתי סבתא אוהבת ומחבקת. אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לעלות שוב לקבר של אמא ולהראות לה סרטון של הנכדה שלה".

אביה בן 52 היום. אם עונשו ייקצב והוא ישוחרר בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר, הוא צפוי לצאת לחופשי בשנת 2023. החשש מפני הרגע הזה אינו מרפה ממנה.

"ברור לנו שיבוא היום והוא ישתחרר מהכלא, ייצא לחופשי וימשיך בחייו. אבל לא איתנו. אני בטוחה שאם הוא ידפוק פתאום בדלת, אטרוק לו אותה ללא היסוס.

"אין לנו שום כוונה לשמוע מה יש לו להגיד, לא מעניין אותנו מה הוא חושב או עושה ומה יעלה בגורלו. זה שהוא האבא הביולוגי שלנו לא מקנה לו שום זכות לכלום. אנחנו לוקחים בחשבון שגם הכתבה הזו תגיע לידיו, ושהוא יקרא מה אנחנו אומרים או חושבים.

״השאלה מה יקרה כשהוא ישתחרר מטרידה אותי, כי אדם שהפגין אלימות כל כך קשה כלפי אשתו, עלול להיות מסוכן גם כלפי הילדים שלו. ומאחר שהקשר איתו נותק, אין לדעת איך הוא ינהג ברגע שייצא לחופשי".

בת אל סבורה שיש להטיל עונש מוות על רוצחים. "אני חושבת שמי שלקח חיים של בן אדם צריך לשלם בחייו. אבל אם כבר גוזרים מאסר עולם, אז בלי חנינה ובלי לקצוב את העונש. שיימק בכלא עד יומו האחרון, זה מה שמגיע לו״.

הגעגועים לאמה אינם פוסקים לרגע. ״אנחנו היינו כל עולמה, והיא היתה כל עולמנו", אומרת בת אל בכאב. "מאז האסון היא מלווה אותנו בכל צעד בחיים שלנו. אנחנו עולים לקברה, מספרים לה מה קורה איתנו, מדברים אליה, מתייעצים איתה, ובטוחים שהיא כל כך גאה בנו ושומרת עלינו מלמעלה.

"בסלון בבית שלי תליתי תמונה גדולה של אמא, שמביטה בי כל הזמן ונותנת לי כוחות. קשה לתאר במילים את החלל שהיא הותירה בחיים שלי. רציתי שתלווה אותי ברגעים הכי מאושרים בחיי. בחתונה ובלידה.

"אחרי האסון תיפקדתי כאמא קטנה עם בן ושרי. עם בן היה יותר קל, ידעתי שהצבא יעניק לו מעטפת. אין לי ספק שהשירות בצבא עיצב את האישיות של שנינו ועזר לנו להמשיך בחיינו אחרי האסון. אותי זה הפך לאישה חזקה יותר, דעתנית, נחושה להצליח, ומאוד אימהית. תמיד חששתי לבן. לאן ילך? לאן יגיע? אני בטוחה שהוא יצליח בצבא.

"שרי, אחותי הקטנה, שירתה כטכנאית אלקטרוניקה בחיל החימוש והשתחררה מהצבא לפני חצי שנה. עכשיו היא גרה אצלי כמו בת מאומצת. כל עוד היתה בצבא היא היתה מסודרת, אבל עכשיו אני דואגת לה. אני שומרת עליה ועל בן, והם שומרים עלי.

"אנחנו המשפחה הכי מלוכדת בעולם, יודעים על כל דבר שקורה אצל כל אחד מאיתנו. הטרגדיה שלנו חיברה אותנו בעבותות של אהבה ותמיכה הדדית".

השבוע, בטקס חגיגי ומרגש על מגרש המסדרים בבסיס גלילות, סיים סרן בן גד את לימודיו במכללה לפיקוד טקטי והוכשר להיות מפקד פלוגה. בת אל ושרי, אשתו שלי ובני משפחה נוספים צפו בו בהתרגשות מהיציע.

״התמלאנו בגאווה אינסופית", אומרת בת אל. "ההצלחה שלו ממלאת את ליבנו בשמחה. וכמו תמיד מאז האסון, זו היתה שמחה מהולה בעצב. אמא היתה חסרה שם כל כך. הרי אין כמו שמחה של אמא.

״אמא השאירה שתי צוואות לא כתובות. באחת, היא השביעה את אחותה ריקי לשמור עלינו, אם חס וחלילה יקרה לה משהו. בשנייה היא ביקשה מאיתנו לשמור אחד על השני ולהצליח, גם אם זה נגד כל הסיכויים. אני מוצאת את עצמי מביטה הרבה לשמיים ובטוחה שהיא מסתכלת עלינו מלמעלה וגאה בנו מאוד. צמחנו מתוך התהום - והצלחנו". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו