מה שאני יודעת

בפברואר האחרון, במסגרת סבב הראיונות ואירועי ההשקה המלווים דרך קבע יציאה של ספרי ביכורים בהוצאת סיימון ושוסטר, פגשה הסופרת האמריקנית ג'סיקה נול עיתונאית בריטית לראיון מצולם של כעשר דקות. השתיים שוחחו על מכירת הזכויות על ספרה של נול לעיבוד קולנועי לאולפן הוליוודי, על האומץ שנדרש כדי לברוא גיבורה נשית מורכבת, אובססיבית ופגומה ועל העבודה של נול במגזינים אמריקניים נחשבים ובהם "קוסמופוליטן". 

לבסוף, בדקה האחרונה של השיחה, שאלה העיתונאית הצעירה את נול בת ה–32 אם היא עשתה תחקיר כדי לתאר את האונס הקבוצתי המזעזע שעומד במרכז רומן הביכורים שלה, "הנערה הכי בת מזל בעולם". כשהיא שומרת על טון ענייני וישיר ענתה נול בשלילה והסבירה: "עשיתי תחקיר לגבי אירועים אחרים בעברה של אָנִי (גיבורת הרומן) אבל דווקא לגבי האונס הרגשתי שיש לי מספיק מידע. יש המון עדויות על תקיפות מיניות ואונס, והכרתי נשים שעברו חוויות דומות, כך שלא הייתי זקוקה למחקר מעמיק".

כמה שבועות מאוחר יותר, ב–29 במרץ 2016, סיפקה נול לחצי מיליון קוראיה תשובה כנה ומטרידה בהרבה. בטור אישי שבחרה לפרסם ב"לני" — הניוזלטר הפמיניסטי של לנה דנהאם — היא גילתה שסצנת האונס המצמררת שעוברת הגיבורה בגיל 14 היא למעשה אוטוביוגרפית. נול עצמה נפלה קורבן לאונס קבוצתי כשהיתה בת 15, תלמידה בתיכון פרטי יוקרתי בשם "שיפלי", שגדלה בפרברי פילדלפיה והיתה מוכנה לעשות הכל כדי להתערות בקרב ילדי האצולה הסנובים בבית הספר. הנה התרגום לעברית של הטור המתוקשר של ג'סיקה נול (מאנגלית: אביגיל בורשטיין)

 

*** 

 

הראשונה שאמרה לי, שבע שנים לאחר מעשה, שעברתי אונס קבוצתי, היתה פסיכולוגית. השנייה היתה הסוכנת הספרותית שלי, חמש שנים לאחר מכן, אלא שהיא לא דיברה עליי. היא דיברה על אן, גיבורת הרומן שלי, הנערה הכי בת מזל בעולם. מה שלא סיפרתי לאיש, עד עכשיו, הוא שההשראה לרומן אינה בדיונית.

מאז פרסום הספר במאי האחרון, התארכה רשימת התומכים-בי-בבלי-דעת. הרשימה כוללת מבקרים ועורכים, יחצ"נים ומנהלים בהוליווד. ייתכן שהרשימה כוללת גם אותך, אם את אחת מאלפי הקוראים שכתבו סקירה על הספר באמאזון וגודרידס, או פנו אליי דרך פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. מן הסתם לא ידעת שכשאת מכירה במה שקרה לאן, את מכירה למעשה במה שקרה לי, משום שמעולם לא הזכרתי בפומבי את נקודת המפנה הזו בחיי, וגם מפני שהנערה הכי בת מזל בעולם אינו ממואר ואפילו לא רומן מפתח.

ואולי זה מפני שהתעקשתי שאני לא אן פאנלי, חרף קווי דמיון מסויימים בתולדות חיינו: אן בת 28 בספר; אני עצמי הייתי בת 28 כשכתבתי אותו. בדומה לאן, גדלתי בפרבר ולמדתי שם בתיכון פרטי קטנטן, משקיפה מהצד על תלמידים ממשפחות עם כסף ישן ושאיפות ללימודים באוניברסיטה מובחרת. בבגרותה כותבת אן טור סקס במגזין לאישה; אני הייתי עורכת בקוסמופוליטן, בחמש השנים הראשונות של הקריירה שלי. (זה גם רפרנס לאורות בוהקים, עיר גדולה, אחד הספרים האהובים עליי).

ואף על פי כן, נדמה שאנשים חשים בחיבור עמוק ביני לבין אן, בייחוד אלו התוהים בקשר להקדשה שכתבתי:

לכל הטיפאני פאנליות בעולם — אני יודעת.

הכוונה היא שאני יודעת איך זה להיות לא שייכת, אני מקשקשת בתשובה לקוראים, בדרך כלל קוראות, שחשות בזרם המעמקים שלי כפי שאני חשה בשלהן. מה שאני לא מוסיפה הוא: אני יודעת איך זה לכבות את עצמי ולהמשיך בחריקת שיניים, אני יודעת איך זה כשאין ברירה אלא להעמיד פנים שהכל בסדר. אני מיומנת להפליא בהישרדות.

את השנה האחרונה ביליתי האחרונה בהטלת רימונים חלשלושים כאלה ובריצה לתפוס מחסה. התחמקתי על ידי הצבעה על כל ההבדלים ביני לבין הדמות הבדיונית שלי. אן ממוצא איטלקי, ואני ממוצא גרמני. אן מתכננת חתונה בננטקט, אני התחתנתי בניו ג'רזי (ואם קראתם את הספר אתם יודעים שאצל אן זה לא היה עובר). רצתי, השתופפתי והתחמקתי כי פחדתי. פחדתי שאנשים לא יקראו למה שקרה לי אונס, כי זמן רב איש לא קרא לזה כך. אבל כשהתכוננתי למסע הפרסום של הכריכה הרכה, בעודי מנסה להתחשל לקראת הנשים השואלות בנימה מתוחה ואמיצה לפשר ההקדשה שלי, מה אני יודעת? היתה לי התגלות פשוטה ורבת עוצמה: היום כולם קוראים לזה אונס. אין סיבה לכסות את הראש. אין סיבה לא לספר מה שאני יודעת.

אני יודעת שלפני שהייתי מבוגרת מספיק להוציא רישיון, היה בן אחד שמצא חן בעיני. אני יודעת שהלכתי למסיבה שבה יחס הבנים בנות לא היה לטובתי, ושם שתיתי ופלירטטתי עם הבן ההוא, הסתנוורתי מהבן ההוא, שתיתי עוד קצת וצללתי מחוץ לעולם ההכרה. אני יודעת שהתעוררתי על רצפת חדר מקלחת, כשראשו של בן אחר בין רגליי. בהבזק של קוהרנטיות, נזכרתי אז בבן האחר עוזר לי ללכת, כשרגליי הרדומות בגדו בי.

אני יודעת כמה כאב לי בפעם הבאה שהתעוררתי. גנחתי אוּו, שוב ושוב, עוד לפני שפקחתי עיניים. הפעם הבן היה שם, כתפיו עולות ויורדות מעליי במקצב מייסר. צללתי שוב והתעוררתי על הברכיים בשירותים, בוהה באסלה מלאה דם. אני יודעת שהייתי צעירה מכדי להבין. חשבתי שנחתכתי.

אני יודעת שאחר כך, הרגשתי טעם מגעיל בפה, וחודשים לאחר מכן, כשלא יכולתי לסבול יותר את הלגלוג על פני חברי לשכבה, הברזתי מכמה שיעורים. שוטטתי בעיר, ונעצרתי מול מסעדה סינית שהציגה מגשי אוכל טרי. העמסתי על צלחת מנת איטריות עם ירקות, למרות שהשעה עוד לא היתה 10 בבוקר וגם לא הייתי רעבה. כמו אן, הבנתי שאוכל הוא לפעמים תחליף לחמלה.

אני יודעת שנגסתי במה שהיה ככל הנראה כיס מונוסודיום גלוטומט טהור. הוא התפוצץ לי בפה, מלוח ודוחה. קפאתי, תפר זכרון נפרם והבנתי שרק ככה אני יכולה לתאר את הטעם שהרגשתי באותו לילה.

אני יודעת שבבוקר התעוררתי מול גב חשוף. לרגע נתקפתי בחילה, לא היה לי מושג איפה אני ועם מי, וקיוויתי שלפחות זה הבן. התפללתי שזה הבן. ואז הוא הסתובב. זה לא היה הבן. זה היה בן אחר, שלישי, אחד שלא חיבבתי ולא מצאתי בו שום דבר מושך. הוא התבדח על ההנגאובר המפלצתי שלי, על המסיבה המטורפת ועל זה שאני לא מוצאת את התחתונים שלי, בגלל שהם בקומה התחתונה. חתכתי את היד מבקבוק שבור, כמובן, וכשהסתובבתי מול כולם, עירומה מהמותניים ומטה מרחתי כתם דם קטלני על הקירות – כי זאת חיית המסיבות שאני. אני יודעת שצחקתי, כי היה קל יותר לצחוק מאשר לטפל בלב שלי, שהיה כמו פחם לוהט בחזה, בוער מבושה.

 

"אני יודעת שהייתי צעירה מכדי להבין". צילום אילוסטרציה: GettyImages

 

אני יודעת שהלכתי למרפאה לקבל את הגלולה של היום שאחרי. אני יודעת שהייתי בת 15 והשתוקקתי להנחייה והגנה, השתוקקתי למישהו שישחרר את כפתור ה'השתק' של קולי. הרופאה הקשיבה לתיאור אירועי הערב שהתרחש 65 שעות לפני כן – הספקתי בקושי! – ואני יודעת שכששאלתי אם מה שקרה לי הוא אונס, היא אמרה שהיא לא מוסמכת לענות על השאלה.

אני יודעת שחברי לכיתה קראו לי זונה. (וגם מורה אחת, אישה קטנטונת ואכזרית, שהתיאור שלה בספר הוא מחווה לאופן שבו היא החליטה להסביר לכיתה סוגייה בתואר השם: "למשל, 'ג'סיקה, תולעת אופנה זולה.") אף אחד לא קרא לזה אונס. בעצם לא בדיוק אף אחד. אני אתרשל אם לא אציין שני בנים שעזבו את המסיבה מוקדם באותו ערב. הראשון טמן את הראש בין הידיים כשגילה מה קרה, ואמר שהיה צריך להישאר. אילו היה נשאר הוא לא היה נותן לזה לקרות. השני אמר לי שיש דברים בחיים שאסור לי לסלוח עליהם לעולם. אחד מהם מת לפני סוף התיכון והשני לפני שסיימתי את הקולג' ואני חייבת להכיר בכך שהם היחידים שהעניקו לי נחמה, למרות שזה לא היה הדבר המגניב לעשות. אני חייבת להעלות את זכרם ולהכיר להם תודה.

פעם אחת קראתי לזה אונס בעצמי. בזמן עימות שיכור עם הבן. למחרת, מתוך אימה שהעדר יתקוף אותי ביתר רעבתנות (כמה ימים לפני כן מישהו כתב זונה מטונפת על החלק הפנימי של דלת הלוקר שלי), התקשרתי לבן והתנצלתי. התנצלתי בפני האנס שלי על שקראתי לו אנס. ואז הייתי צריכה לחיות עם זה.

מאותו רגע נכנעתי לנרטיב שהוכתב לי. מה הטעם להרים קול צעקה אם התגובה היחידה היא רק הד קולי? כמו אן, הדרך היחידה שלי לשרוד היתה באמצעות צחוק רם מבדיחות האנסים שלי, דיבור רך עם הבנות המרושעות והתמקדות בחפירת המנהרה שתוציא אותי משם. אני יודעת שברגע שיצאתי לחופשי, הפכה ההמצאה שלי מחדש לאובססיה. לא מפני שרציתי שאנשים מהעבר לא יוכלו למצוא אותי. נהפוך הוא. הייתי בטוחה שעם מלתחה נכונה, עבודה נוצצת וטבעת על האצבע לפני גיל 28, אצליח להביס את המוניטין שלי. האמנתי שאם כל האנשים מעברי יוכלו לראות כמה אני מטופחת, מיושבת בדעתי ומצליחה להפליא בניו יורק סיטי – יהיה קולי סוף סוף ראוי להישמע.

 

כריכת הספר "הנערה הכי בת-מזל בעולם" (כנרת זמורה ביתן)

 

אני יודעת שכעסתי מאוד מאוד. בטיפול הפסיכולוגי למדתי שכעס הוא רגש שקל לחוש. שבנוכחותו, כמעט בלתי אפשרי לחוש רגשות אחרים, מייסרים יותר. הכעס שלי הוא פחמן חד-חמצני, שמתחבר לכאב, השפלה ועלבון ונוטל מהם את כוחם. אם תפגשו אותי לא תעלו בדעתכם כמה אני כועסת. כמו אן, לפעמים אני מרגישה כמו בובה נמתחת. סובבו את המפתח ואספר לכם מה שתרצו לשמוע ואחייך במקומות הנכונים. לכעס שלי אין ריח, צבע או טעם. הוא רעיל לגמרי.

אני יודעת שטעיתי כשחשבתי שחיים טובים יהיו הנקמה המוצלחת ביותר. אני יודעת שבסופו של דבר הבנתי שמראית עין של חיים טובים אינה חיים טובים באמת. ובכל מקרה, נקמה לא מחוללת ריפוי. ריפוי יתרחש כשאחסל את הבושה, כשאקרע את המעטה שמכסה על האמת. אילו הייתי קורבן של הפשע השני המתואר בספר, הייתי מדברת על כך בפתיחות. לא הייתי מעמידה פנים שזה לא קרה לי, שכבר לא כואב לי, שאני כבר לא בוכה בגלל זה. למה שזה יהיה שונה?

אני מנסה, אבל אני חלודה בלהשמיע את האמת. ביום שהחלטתי לכתוב את המאמר הזה, ניגשה אליי מישהי באירוע ספרותי בניו ג'רזי. "אמרת שעשית תחקיר לפני הכתיבה," היא אמרה. "ריאיינת אישה שעברה אונס?"

אמרתי לה שהתחקיר היה על האירוע המרכזי השני בספר.

"אז איך – " היא השתתקה. "כלומר, זה כל כך אמתי. מה שאמרת על לא לצרוח עד שזה נגמר? עד שאת יודעת שאת מוגנת?" התחלתי לזמזם בראש הו פאק, הו פאק, הו פאק, ושמתי לב שעיניה מתמלאות דמעות. אני חלודה גם בחמלה. הותניתי להעדיף אריזה משפחתית של בייגלים בציפוי שוקולד על פני חמלה. "כי זה כמעט קרה לי," אמרתי.

פאק איט. "קרה לי משהו דומה למה שקרה לאן," אמרתי לראשונה בחיי, והיא תפסה לי את היד, החזיקה חזק ומצמצה מהדמעות ואילו אני חייכתי בעליזות והתעקשתי בנימה צייצנית, "אני בסדר! זה בסדר!"

אני לא בסדר. זה לא בסדר. אבל זאת סוף סוף האמת, זה מה שאני יודעת וזאת התחלה.

 

ג'סיקה נול כתבה את רב המכר "הנערה הכי בת מזל בעולם". הפוסט פורסם לראשונה ב-Lenny, הבלוג של לנה דנהאם

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו