"גאה להיות בנך, אבא"

אחרי שמאות המלווים עזבו, עמדו ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו שרה ושני ילדיהם, יאיר ואבנר, מעל קברו של פרופ' בנציון נתניהו והתחבקו דקות ארוכות. אחר כך הדליקו נר, הניחו אבן, נגעו ברגבי האדמה שמעל קברו, והתקשו להיפרד.

פרופ' בנציון נתניהו נפטר אתמול בשיבה טובה בגיל 102, בביתו ברחוב הפורצים בשכונת קטמון בירושלים, שבו התגוררה המשפחה ב-60 השנים האחרונות. בהלוויה, שהתקיימה בחלקת ההורים השכולים בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, העניקו לו כבוד אחרון נשיא המדינה, ראשי המוסד, השב"כ, הרמטכ"ל, המפכ"ל, נשיא בית המשפט העליון, הרבנים הראשיים, שרים וח"כים.

מול הקבר עמדו אחותו של פרופ' נתניהו, מירי מרגולין, ושני בניו, רה"מ ואחיו עידו, שקרעו קריעה ואמרו קדיש יתום. "אבא יקר ואהוב שלי", ספד רה"מ נתניהו מעל קבר אביו ומחה דמעה. "איך אוכל לתאר את כל מה שהענקת ליוני, לעידו ולי? את התמיכה ברגעים הקשים, את העובדה שאתה ואמא שמרתם על שפיותכם כשחייו של יוני נגדעו, שהמשכתם ליצור ולפעול אחר השבר הנורא בחייכם. תמיד הראית לנו, אבא, מהי מחויבות לאומה ולמדינה, אבל לא פחות מזה הראית לנו מהי מחויבותך לנו".

רה"מ אמר כי אהב והעריץ את אביו וחלק עם הנוכחים סיפורים אישיים. "לפני כמה שבועות, כשמיאנת לאכול, הזכרתי לך את אותו יום בניו יורק בשנות ה-50, ימים ספורים לאחר שהגענו לארה"ב לצורך מחקריך. היינו שלושת הילדים עימכם במלון, השעה היתה מאוחרת. סופת שלג עזה השתוללה בחוץ ואני הייתי ילד קטן, רעב. אמרת אז לאמא: 'אני לא מוכן שהילד ילך לישון רעב', ויצאת לסופה המשתוללת בחוץ. כעבור שעה קלה חזרת רטוב וקפוא, כשאתה מחזיק בידך מגש אוכל חם. היית לנו אבא נפלא. תמיד היית קשוב ברגעים הנכונים למצוקותינו ולרחשי ליבנו. ספגנו ממך, אבא, את אהבתך לעם ולארץ ואת אהבתך לאמא ולנו".

נתניהו סיפר על הרגע הקשה מכל, כשסיפר לאביו על מותו של יוני במבצע אנטבה. "זעקת זעקה מרה ואחר כך זעקה גם אמא, ואת הזעקות הללו לא אשכח עד יום מותי. זה היה לפני 36 שנים. שש שנים יותר ממניין השנים שחי יוני".

פרופ' נתניהו היה המצפן והמורה הרוחני לדרכו של בנו. גם בחודשים האחרונים, לפני כל נסיעה למשימה מדינית בחו"ל, עבר רה"מ בבית אביו, התייעץ עימו ושמע את דעתו. "היית חכם, תמיד ראית את הנולד", התוודה אתמול רה"מ מעל קבר אביו. "שנים לפני התממשות תחזיותיו של הרצל הבנת שהוא צדק. ב-1937, בעודך רק בן 27, כתבת: 'הרצל ראה שהגחלים הלוחשות של אש השנאה הקדומה ליהודים עתידות להתלקח מחדש. עמד לעיניו המראה של הקטסטרופה. היה ברור לו שאורב לאומה הכיליון'. את זה כתבת לפני מלחמת העולם השנייה, ולפני השואה שפקדה את עמנו. ראיית הנולד שלך הביאה אותך, אבא, לפני 35 שנה, אחרי נפילתו של יוני באנטבה, לרכז מאמץ אינטלקטואלי עולמי נגד הטרור הבינלאומי. ספריך מראים שניחנת לא רק ביכולת לצפות את פני העתיד, אלא גם לפענח את סודות העבר, והרי יש קשר בין השניים...ביום הזה, אבא, כשאני נפרד ממך, אני מבקש לומר לך בדיוק את אותן מילים שכתב לך יוני לפני 46 שנים: מעולם לא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי בנך".

האח עידו ספד ואמר: "אקח רק את הדברים הבולטים בך שהקרינו עלינו הילדים: היושר הפנימי הגדול שלך, האהבה הבלתי מסויגת לאמא. בזת לתהילה, לא טרחת מעולם לדבר על פעילותך החשובה למען המדינה שעשית בארה"ב. מה שעניין אותך יותר מהכל היתה האמת, גם בחיים וגם במחקר. רבים מדברים על האמת, מעטים מתקרבים אליה כפי שאתה עשית, ולכן עבודתך המונומנטלית תשרוד לדורות".

בהכנת הידיעה השתתפו מתי טוכפלד, עדנה אדטו
ואפרת פורשר

* * *

נשיא המדינה הספיד:

"ביבי, אבא כתב היסטוריה - אתה עושה אותה"

נשיא המדינה שמעון פרס היה מקורב ביותר למשפחת נתניהו, מאז קיבל את ההחלטה על היציאה למבצע אנטבה שבו נהרג יוני נתניהו. אתמול, בהלווייתו של פרופ' בנציון נתניהו, סיפר על הקשר החם עם האב ועם המשפחה: "ביום העצמאות האחרון שאלתיך, ביבי, על שלום אבא. שפתיך התהדקו, עיניך דמעו. ידעתי את התשובה. הכרתי את פרופ' בנציון נתניהו לפני שפגשתי אותו. הכרתי אותו מפני שקראתי את ספריו על ההיסטוריה חסרת המנוחה, שמהם עלתה אישיות מוצקה כסלע. פרופ' בנציון לא ראה בהיסטוריה, למרות שהיה היסטוריון גדול, רק עניין של סיפור דברי הימים. הוא סבר שההיסטוריה צריכה לשאת לעמנו לא את דברי הימים, אלא את דבר היום הזה, היום הבא.

"לא ידעתי אז שאפגוש בו ברגע נשגב בחיי עמנו, ברגע שהיה גם רגע טרגי בחייו הוא. היו אלה ימי מבצע יונתן. הוחלט על דממה אלחוטית. מותר היה להפר אותה רק אם תהיה ידיעה יוצאת דופן. במוצ"ש, כבר לקראת הסוף, היא באה, בשתי מילים: המפקד נפל. ביבי ניבא לי במי מדובר: יוני. יוני, אותו צעיר יפה תואר שראשו מתולתל ונפשו פיוטית ואומץ ליבו הוכח כבר בקרבות קודמים. ראיתי את בנציון ליד קברו של יוני, ליבו שבור אבל גופו כצוק איתן. הוא לא רצה שהיגון האישי יגבר על הגאון הלאומי. יוני עשה היסטוריה, היסטוריה נועזת לפי הגדרת אביו. ובנציון, המבכה בנפשו את בנו, יודע שלא לשווא נפל הבן.

"שלושת בניו כולם מקשה אחת של אהבת עם, אהבת מולדת, אהבת הורים ואחוות אחים. הבכור לחם במבצע מזהיר שהציל חיים והעניק כבוד בל יישכח לעמנו. בן אחר, ביבי, שהוא גם כן לוחם, היה למנהיג בעמו. מנווט את ספינתו הלבדית בשוך גלים גבוהים, מבלי להיבהל מגובה הגלים ומבלי לתעות בקצף הגלים. הנווט, כספינתו, אינו מאבד את נתיבו. ידו מחזיקה חזק בהגה. ובן הזקונים כאחיו, לוחם גם הוא, סוגר מעגל אנושי ולא רק משפחתי: כרופא וכסופר. על אף האבל המשפחתי הכבד על יוני, המשיכו ההורים והבנים לשאת את מורשת האח ברמה ובהגנה על המולדת, באהבה לעם, בנאמנות למורשתו. האבא שתל את השורשים, הבנים פרשו את הכנפיים.

"בנציון הלך מעמנו שבע ימים שהיו, אבל רעב לדורות שיבואו. הוא מת, לא התעייף. כשליבו נדם ציפיותיו לא תמו. הוא ראה בהיסטוריה סמינר לאומי עמוק שנמשך אלפים בשנה, כדי שעמנו יידע להבחין באמת, בעומק ובאומץ בין טוב לרע, בין אווילות לחוכמה...היית מורה גדול שהשאיר אחריו מנהיג בעמו, יודע תורתו. ביבי, אבא כתב היסטוריה, אתה עושה אותה. עם אותה תחושה של ייעוד. אני יודע שליבך שבור היום, אך רוחך איתנה.

"תרשו לי לומר גם דבר אישי היום: ראיתי את שרה מבכה את אביה. ראיתי את ביבי דומע אהבה לאביו. אהבה אי אפשר להספיד, היא לא מתה! היא גם לא תמות. יהי זכרו ברוך".

שלמה צזנה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו