עצרת האו"ם: המגרש הביתי של נתניהו

העצרת הכללית של האו"ם היא הזירה הביתית של נתניהו. ראש הממשלה כאילו נואם לאומות העולם, אבל בפועל הוא מכוון כאן, אלינו. מנפח לאזרחי ישראל את הכבוד הלאומי, כשהוא סונט באויבינו ובמקטרגינו, ומלבה את תחושת הצדק בזכותנו ההיסטורית. אבל בנאום הפעם, מה שישחק לטובתו של נתניהו הוא ככל הנראה לא הנאום עצמו, אלא המתקפות עליו בתקשורת ובאופוזיציה, לפני, תוך כדי וכמובן אחרי הנאום.

בימין לא מיהרו להגיב לנאום. מצד אחד, נתניהו דיבר חזק על הצביעות והשקר של האו"ם ואף תקף את אבו מאזן על כפירתו בהצהרת בלפור. אולם מצד אחר אמר שהוא מוכן לנאום ברמאללה והזמין את אבו מאזן לירושלים. בינתיים, בתקשורת נכנסו לכוננות אנטי־ביבי: פרשן אחד אמר שעל נתניהו להודיע על מחויבותו לשתי מדינות ולקיום ועידה אזורית כדי "להרגיע את העולם" (הערכה תמוהה בלשון המעטה), אחר הציע לו לפני הנאום לשבת בזמן נאומו של אבו מאזן בתור "מחווה" (עצת אחיטופל).

אחרי הנאום מיהרו באולפנים לשפוך מים צוננים על ההתלהבות שאולי שמא דבקה בשומעיו, והחלו להצביע על ליקויים, כמו העובדה שאת כינון היחסים עם מדינות רבות עמם לא היו יחסים יש לזקוף לזכותם של רבין ופרס עם הסכמי אוסלו (לא נכון). הגדילו באחד האולפנים לעשות שכאשר תקף יו"ר האופוזיציה הרצוג את אבו מאזן על נאומו העוין, החלו הפרשנים לתקוף אותו על כך (!).

בתקשורת ובאופוזיציה מתקשים להפנים את לקחי הבחירות האחרונות. ככל שהם תוקפים יותר שלא בצדק, הם הופכים את עצמם למנותקים יותר ואמינים פחות. לדמיין על אותה במה את יאיר לפיד, יצחק הרצוג או אפילו את אהוד ברק המתקאמבק, הם הרי אפילו לא מעיזים לנסות. גם הם יודעים שזה לא כוחות.