צילום: דוד כהן // ינון אשכנזי, ליד קבר בנו בקיבוץ רשפים. "החיים חזקים מהכל"

ארז, לב אדום

ינון אשכנזי מקיבוץ רשפים שכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים ואת בנו באסון השייטת • למרות הכאב העצום, החליט להנציח את בנו ארז ז"ל, אוהד שרוף של הפועל ת"א, באמצעות הקמת בי"ס לכדורגל לילדים עם צרכים מיוחדים

פעמיים היכה השכול בינון אשכנזי (64), חבר קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. בפעם הראשונה כששכל את אחיו - רב"ט ירון אשכנזי (20) ז"ל, לוחם בשריון שנהרג לפני 29 שנים במלחמת יום הכיפורים, ובפעם השנייה לפני תשע שנים, כשבנו, סמ"ר ארז אשכנזי (21) ז"ל, לוחם בשייטת 13, נהרג במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה.

מחר, כשבשעה 11:00 תישמע ברחבי הארץ הצפירה שמציינת את פתיחת טקסי הזיכרון לחללי צה"ל, יתייצב ינון אשכנזי, כמו בכל שנה, מול קבר בנו בבית העלמין הקטן של קיבוץ רשפים. מצידו האחד יעמוד מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, ומצידו השני רס"ן א' מהשייטת, חברו לצוות של ארז ז"ל, שנישא להילה, חברתו של ארז.

הבחירה של האלוף רוטברג, שהיה מפקד השייטת בעת האסון, ושל רס"ן א' דווקא בטקס בבית העלמין של קיבוץ רשפים אינה מקרית. לאחר האסון שפקד אותו, קשר ינון אשכנזי את חייו ללוחמי השייטת והוא מנציח את זכר בנו בשני מסלולים שנושקים זה לזה: טיפוח לוחמי השייטת וחברי הצוות של בנו במגוון דרכים והקמת בית הספר לכדורגל ע"ש ארז אשכנזי ז"ל בעמק בית שאן, אשר נועד לילדים רגילים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים.

אשכנזי הפך את מפעל ההנצחה של בנו ארז למפעל חיים, לדרך חיים, לטעם החיים. "החיים חזקים מהכל ובמשך השנים למדתי להמשיך בחיי, לצד הכאב שרק מתעצם והולך. אני קם בבוקר כאבא גאה שרוצה להוקיר את זכר בנו שנפל ומשקיע את כולו בחבריו לצוות ובמפעל ההנצחה לזכרו", הוא מסביר, "עוד במהלך ימי השבעה על ארז החלטתי שאני עם הצוות שלו הולך כל החיים. אימצתי את לוחמי השייטת ואני דואג להם לטיולים, לימי כיף, למתנות ולצ'ופרים מסוגים שונים. הם יודעים שאני הכתובת לכל מה שהם צריכים".

ינון, אחד האוהדים הכי שרופים של קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, "הוריש" לבנו ארז ז"ל את האהבה לקבוצה. "ארז הפך לאוהד עוד יותר שרוף ממני, אוהד של שער 5 שלא החמיץ שום משחק חוץ נידח. כשישבנו שבעה, הגיע לנחם בעל הקבוצה דאז, משה תאומים, ואמר: 'ינון, תבוא אחרי השבעה, צריך להנציח את ארז'. שבועיים אחרי האסון באתי למשרדו ומשם הכל רץ עד להקמת בית הספר לכדורגל", מספר ינון.

"זה הפך לפרויקט של חיי. לראות 65 ילדים שהגורל התאכזר אליהם מעלים חיוך על השפתיים, רוקדים בדבוקה במרכז המגרש אחרי שער שהבקיעו כאילו זכו באליפות העולם - זה האושר של חיי", הוא מוסיף, "ילדים לא כותבים צוואות וארז לא הותיר אחריו צוואה. אבל אם ארז יושב במרומים ומביט עלי, אני בטוח שהוא יותר מגאה בי על מה שעשינו פה עם הילדים האלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...