כמה פעמים במהלך הקריירה שלהם, אנשים בתיאטרון עושים את 'עלובי החיים'? פעם אחת, לא יותר. וכל מי שלוקח פה חלק בהפקה הנוכחית יודע את זה ומפנים את זה. כל מי שחי את התיאטרון הישראלי תמיד שומע סיפורים על ההפקה ההיא משנת 87' של המחזמר. זו מיתולוגיה. עכשיו, אני מקווה שאנחנו עומדים לייצר משהו חדש".
משה קפטן, המנהל האמנותי ובמאי הבית של "הבימה", יודע על מה הוא מדבר. בפעם הראשונה שהעלו את "עלובי החיים" ב"קאמרי" הוא היה בן 16, הרבה לפני שהפך לסיפור הצלחה בשמי הבימוי התיאטרלי בישראל. זה היה, כאמור, בקיץ 1987, ועד שההצגה ירדה, כעבור שנתיים ימים של הצגות מלאות והמתנה של חודשים לכרטיס, ישראל כבר היתה עמוק באינתיפאדה הראשונה, והעולם עמד להשתנות עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי. דודו פישר, ששיחק אז בתפקיד הראשי של ז'אן ולז'אן, הפך לכוכב בכל בית בישראל, נתון די דמיוני במונחים של היום, בעידן שבו רק כוכבי ריאליטי זוכים לכבוד שכזה, ואילו זמרי אופרה המככבים במחזות זמר הם עולם הולך ונעלם.
במקביל, בארה"ב ובאירופה הלך והתחזק המותג שנקרא "עלובי החיים", ועימו ההבנה שמדובר בנכס צאן ברזל ובמכונת מזומנים משומנת שכוללת לא רק מכירת כרטיסים, אלא הרבה מעבר לכך: מוצרים נלווים (מרצ'נדייז), זיכיונות ועוד. ההפקה הלונדונית הפכה את המחזמר למותג ששומרים עליו מכל משמר, ומהר מאוד הוא התייצב בקופות כאחד משלושת מחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים, ועם זיכיון להופעות ב־38 מדינות שונות ברחבי העולם, כאשר מדי שנה הולך וגדל מספר התיאטראות ברחבי העולם שמבקשים להעלות את ההצגה, אך מקבלים תשובה שלילית ומתבקשים להמשיך ולהמתין בתור. כן, כדי לקבל את האפשרות להציג את "עלובי החיים" נדרש אישור מההפקה הבריטית, שמגיע עם ספר הוראות שלא מבייש בגודלו ספרי הוראות למטוסים, ועם ליווי של איש קשר בריטי, שעובר בלונדון על האודישנים המוקלטים של כל השחקנים, ולאחר אישורו את השחקנים המקומיים מציב תנאי סף ברורים מאוד (למשל שחקן ושחקנית מחליפים לכל התפקידים הראשיים). רק אז יש אפשרות להעלות את המחזה בארץ אחרת, ולמעשה להוציא את ההפקה המורכבת הזו לדרך.
השבוע, כשביקרנו בתיאטרון הלאומי שלובש חג לקראת הפרמיירה, עמדה התפאורה המרשימה בפני ליטושים אחרונים. ביום שני הקרוב תעלה ההצגה בפעם הראשונה, ומדובר כאמור בפרויקט חיים עבור כל אחד מהמשתתפים, גם אם קוראים להם אבי קושניר, מיקי קם וחנה לסלאו, שחקנים שכבר קרעו יותר מזוג נעליים מעל במות התיאטרון בישראל. לצידו של קפטן אפשר למצוא את ערן עצמון, רק בן 35 וכבר מנהל ומעצב התפאורה בפרויקט מסובך ויקר כל כך כמו "עלובי החיים".
עלות הפרויקט כולו עומדת סביב 3 מיליון שקלים, וחלק לא מבוטל הולך כאן על התפאורה, כאשר עצמון הצעיר קיבל לידיו מגרש משחקים לא סטנדרטי במושגים ישראליים: "תשמע, כמעצב תפאורה אתה תמיד תרצה להגשים את כל הפנטזיות האפשריות, אבל גם אם נותנים לך 80% או 90% ממה שרצית, אתה מבסוט - וזה מה שמתרחש מול עיניך; תסתכל על הבמה, יש פה עבודות פיסול, יש פה דברים שהם לא שטנץ, והפתרונות שחיפשנו ומצאנו לא היו הקלים אלא להפך, הקהל מקבל כאן משהו שונה לגמרי, ומבחינתי מדובר בפיסול לכל דבר ועניין, עם דברים שלכל אחד יש את הייחודיות שלו והדיוק בפרטים".
הבמאי משה קפטן // צילום: יוסי זליגר
עצמון לוקח אותנו למסע על הבמה העמוקה, שגם מהקצה שלה אפשר לראות את האולם העמוס בכיסאות עד השורה האחרונה. עצמון עובר איתנו על כל הפרטים, ומציין כי "חייבות להיות פה העמקה ועבודת שטח רצינית, מהכיסאות ועד הבקבוקים, ואפילו התוויות שעל הבקבוקים, כי אתה לא רוצה ליפול בדברים הקטנים האלה אחרי שעשית מאמץ כזה גדול. אם אתה תולה על הקיר פוסטר שכתוב עליו משהו לא רלוונטי בצרפתית או לא קשור לתקופה, ברור שמישהו ישים לב לזה, וזה יכול לפגוע בכל האמינות שלך ולהרוס את כל מה שאתה עושה פה". עצמון מסתובב עם מחברת צמודה ועובר בין עשרות האנשים שעובדים על הבמה ומשתמשים בכל עומקה, אירוע לא שגרתי בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי שמחפש בדרך כלל את הקטן יותר, מטעמי תקציב מובנים. "אבל את 'עלובי החיים' או שאתה עושה הכי גדול, או שאתה לא עושה", מסביר קפטן רגע לפני שמתחילה עוד חזרה.
המלכה החדשה של התיאטרון
הישראלים התאהבו במילניום הנוכחי במחזות הזמר. כל מי שביקר בניו יורק או בלונדון דאג לצפות במיוזיקל אחד לפחות, בין שהיה מדובר בטיול בר מצווה או בחגיגות חתונת הכסף, הישראלי חובב תרבות וחובב טרנדים, ומחזות הזמר התיישבו על הנישה בצורה מצוינת. בשנתיים האחרונות החלו המפיקים המקומיים לגלות את הפוטנציאל השיווקי שקיים בהופעות הללו, והחלו להביא את הקאסטים מברודוויי לצרכן הישראלי עד הבית: "מאמא מיה", "ברנשים וחתיכות", "Thriller Live - סיפורו של מייקל ג'קסון", ו"פרסיליה מלכת המדבר" היו רק חלק מהמחזות שהגיעו הנה, עם צוות שחקנים כזה או אחר, וכמובן מילאו אולמות, עבדו טוב בקופות וקלעו לטעמם של כל הישראלים, שדמיינו את עצמם בארץ אחרת.
גם בזירה המקומית קיבלנו באביב ובקיץ האחרונים מחזות זמר לרוב. ב"הבימה" עדיין חוגגים את הניצחון הגדול עם "אוויטה", שהפך מהר מאוד לסולד־אאוט, ואם הכל יעבוד על פי התכנון - "עלובי החיים", שלפי החוזה שלו יכול להיות מוצג בישראל בשנה וחצי הקרובות, יקבל כמובן אישור להמשיך הלאה - כל עוד הקהל ימשיך למלא את אולם רובינא מדי ערב, כפי שקרה לפני כמעט 30 שנה. ולא, לא קל להוציא מדי יום 900 אנשים מהבית, וצריכים לחשוב היטב על כל סיכון שנלקח היום בשוק ההופעות הישראלי; במיוחד בעידן שבו המלכה האמיתית של התיאטרון הישראלי היא אותה מנהלת כוח אדם אלמונית המועסקת בחברת היי־טק או במשרד ממשלתי, ולמעשה קובעת להיכן יוזרם תקציב התרבות בימי הכיף השונים. תוסיפו לכך את החבר'ה מ"חבר", הסתדרות המורים ושאר קבוצות כוח שלא משלמות יותר ממחיר סמלי על התרבות שלהם - ותקבלו קרב הישרדותי של ממש.
מתוך החזרות להצגה // צילום: יוסי זליגר
אודליה פרידמן, מנכ"לית התיאטרון, יכולה, כך נראה, להיות רגועה ולהתחיל לחשוב על שנת 2018 בכל הקשור למחזמר הנוכחי. 100 הופעות כבר נמכרו מראש לשלל ארגונים במשק הישראלי, ככה שהפסד כבר לא יהיה כאן: "המגמה שלנו היתה להשאיר את הכל כאן בתיאטרון, ולא להוציא דברים החוצה. רצינו לתפור פה את התלבושות, לעשות פה את החזרות עם התופרת שלנו, ולא להוציא אותן לאולמות אחרים. הכל כדי לחסוך וכדי לעמוד בעלות ההפקה הלא קטנה. מצד שני, צריך לזכור שאנחנו תיאטרון לאומי ואנחנו מחויבים להעלות הפקות בסדר גודל כזה", היא מסבירה, וממשיכה: "עבור כל העושים במלאכה מדובר באמת בהפקה של פעם בחיים, אבל בחייו של תיאטרון זה שונה כי אנחנו צריכים כל הזמן לייצר את הדבר הגדול הבא. אני לא יכולה לפרוש אחרי שעשינו את 'עלובי החיים'".
לחסוך היא אכן מילת המפתח כשמדובר בתיאטרון הלאומי. עם גירעון של עשרות מיליונים, ביקורת חמורה ממבקר המדינה ובמקביל מבקרי תיאטרון קשוחים ששואלים איך קרה שהתיאטרון הלאומי, ובכלל התיאטרון הרפרטוארי, הפך עצמו לסוג של ערוץ שתיים משודרג - ההצלחה הצפויה של "עלובי החיים" היא מבחן כוח עבור התיאטרון כולו. מי שיצליח להוציא עשרות אלפי ישראלים שישלמו מכיסם 400 שקלים לכרטיס במקום טוב אולי לא יקטין את הגירעון בצורה משמעותית, אבל בהחלט יוכיח שוב שתיאטרון לאומי הוא אכן תיאטרון לאומי.
הקאסט הבריטי של "עלובי החיים" // צילום: אי.פי
"ללכת על 'עלובי החיים' בזמן הזה זה הימור די בטוח עבור 'הבימה'. המותג הזה זוכה לעדנה בשנים האחרונות", מסביר גורם בכיר בתיאטרון הישראלי שלא קשור לתיאטרון הלאומי. "בשנת 2012 גם הופק בעולם סרט על בסיס הספר והמחזמר, שזכה להצלחה וקירב אליו שוב את הקהל הצעיר. חשוב לזכור שאצלנו, כשהמשכן לאמנויות הבמה העלה את 'עלובי החיים' בשנת 99', גם ההפקה הזו זכתה להצלחה גדולה. אומר לך כך, מספיק שמעלים את הלוגו של ההצגה, של הילדה קוזט שצייר אמיל ביאר, ואנשים אומרים לעצמם, 'להצגה הזו אני חייב ללכת ולקחת גם את הילדים שלי'. כמה מחזות זמר בעולם הם מספיק חזקים ברמה כזו? מעט מאוד".
החיוך של קושניר
ובחזרה לאולם רובינא המקורר בהגזמה, שם נערכות החזרות האחרונות. סצנת "בעל הפונדק" אמורה לתפוס את הבוקר של השחקנים, ובקצב שהדברים זזים, כנראה גם את הצהריים. במרכזה של הסצנה אבי קושניר וחנה לסלאו, אשר לוהקו לתפקידי הזוג ת'נרדייה, אותו זוג מנהלי פונדק נכלוליים, למקרה שהספקתם לשכוח את השניים מאז בחינת הבגרות שלכם.
החבר'ה הצעירים מביטים בקושניר ובלסלאו בהערצה לא מוסתרת. קפטן לא מבסוט ממה שהוא רואה. פעם הכניסה לא טובה, פעם כיסא אחד מתפרק, ובעיקר קושניר לוקח את הכל עם חיוך שמדביק את כולם סביבו. "אתם מבינים מה זה ליצור רגע אחד בתיאטרון, רגע אחד בלבד. כמה עבודה זה", ממלמל קפטן לעצמו וקופץ לבמה כדי לתדרך את החבר'ה מקרוב. הפונדק נראה מרשים למדי, לא בסטנדרטים של התיאטרון הישראלי, ועצמון, שיושב מאחורי קפטן, רושם עוד ועוד דברים שיש לתקן: "בדרך כלל לא נותנים לנו כל כך הרבה זמן לחזרות לפני שהצגה עולה, אבל הפעם לכולם היה ברור למה זה חשוב. יש כאן דברים שתלויים על חמישה סנטימטרים לכאן או לכאן, זה לא עניין של מה בכך".
מנהל התפאורה ערן עצמון // צילום: יוסי זליגר
מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים, יודעים שמדובר במבחן כוח לכל העושים במלאכה. הרומן של ויקטור הוגו משנת 1862 הרי מביא עלילה שמתרחשת בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה־19, ועוקב אחר דמותו של ז'אן ולז'אן, תוך ביקורת על מצבה העגמומי של צרפת לאחר המהפכה והפיכת החברה הצרפתית לענייה ומסכנה. אמנם מדובר ביצירה הגדולה ביותר של הוגו (אף על פי שיש כאלה שיטענו שמדובר דווקא ב"הגיבן מנוטרדם"), אבל בעולם שבו התיאטרון נלחם על הרלוונטיות שלו, אפילו נכס צאן ברזל שכזה יצטרך להילחם על מקומו בליבו של הקהל הצעיר שוחר התרבות.
"אני חושב שזו הצגה רלוונטית מאוד לחיינו בישראל - וקל לראות למה", מסביר קפטן. "מספיק להסתכל על המחאה החברתית שהתרחשה כאן בשנת 2011 ולזכור על מה ולמה היא פרצה, ומה בעצם היו הדברים שאנשים צעקו ברחובות. יותר מכך, מספיק לראות ולבדוק עד כמה הדברים באמת השתנו כאן על אף המחאה. מה קרה לחברה שלנו, מה קרה לנו. כשיש סיפור טוב כל כך כמו שיש לפנינו, אזי בעזרתו אפשר להגיד משהו שמחזיק מעמד גם מאתיים שנה אחרי". חנה לסלאו מצטרפת לשיחתנו ומהנהנת גם היא בהסכמה: "זה בדיוק זה. הרי על מה אנחנו מדברים כאן? בדיוק על הדברים האלה. על יחסה של החברה לחלשים, על אלו שאין להם. הרי על מה יצאו הצעירים לרחובות? בדיוק על הדברים הללו".
אז ביום שני הקרוב ובמשך השנה וחצי הקרובות, המהפכה החברתית שיצאה לדרך בשדרות רוטשילד הפוגשות את רחבת התיאטרון, תחזור למשך שעתיים תמימות לאותו אולם ממוזג בהגזמה. שמישהו יסדר למנהיגת המחאה דפני ליף כרטיס, כי בכל זאת, 400 שקלים לכרטיס אחד, זה לא מוצר צריכה בסיסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו