פרדוקס פרס: חולם מציאותי, הוזה מעשי

כל שנותיו בחיים הציבוריים ציפה שמעון פרס לאהדת הקהל, לאהבה גורפת, ומשזו בוששה לבוא נשמע בקולו צליל סמוי של תרעומת ואכזבה. אך אילו הוענקה לו אהדת הקהל מוקדם מדי, ספק אם היה מגיע להישגיו העיקריים. כדי לגעת בפסגות כאלה של הצלחה נחוצה לחימה מילולית עיקשת תוך הפקת יכולת אינטלקטואלית וניהולית, ואלה מתגלים לרוב תוך כדי משבר, ולא בתנאים של רוגע.

גולדה מאיר ואיסר הראל ויגאל אלון ואורי אבנרי וטובי הפיזיקאים של שנות ה־60 עוררו את חמתו ביחסם הצונן להקמת הכור הגרעיני בדימונה, ובביקורתם הנוקבת באוזני נותן חסותו דוד בן־גוריון על הצעיר הביטחוניסט הזה. אך דווקא נוכח מתקפות אישיות חריפות מבית, ואזהרות מפי ישעיהו ליבוביץ ואליעזר לבנה כי הנה צבא רוסי־אמריקני עומד לצנוח על "מפעל הטקסטיל" בלב הנגב, הגיב פרס בקור רוח והמשיך בפעילות שלא תיאמן בצרפת.

פרס היה קוסם במונחי דורו. לא רק בדימונה אלא בשורה של עניינים, שרובם נקשרו אז במיזמי ביטחון, אבל התפרסו גם לתחומים אחרים. הכל הושג בקושי. בכוח. בפיתוי פוליטי. בשכנוע. ביכולת נדירה לראות את המין האנושי תמיד בתנועה, לעולם לא קופא על שמריו.

הישגיו הייחודיים התפרסו על פני כל מערכת הביטחון. הוא קיבל בלי ערעור את מרותו של דוד בן־גוריון. כמעט כתופעת טבע. אבל השלים מרצון עם בכירותו של משה דיין, מנקודת הראות של עולה חדש מול בן הארץ מנהלל. באחד הקטעים ביומניו כתב לפתע בהשתפכות בלתי אופיינית כמה דיין יפה תואר. בכהנו כשר הביטחון בממשלת רבין שיתף בסודותיה את דיין שהיה כבר ח"כ מנודה אחרי מלחמת יום הכיפורים. פעם אפילו איבדו תיק עם מסמכים סודיים במלון המלך דוד.

בתקופת חיים כה ארוכה טבעי שזיגזג. בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה הפציר ביוסי שריד להוריד את גובה להבות הביקורת שלו מפני שתיהפך לסיפור הצלחה לממשלת הליכוד. אך כשהתמנה לראש ממשלה ב־1984 היה ראשון לבצע נסיגה בארץ הארזים. ניכרת, לא מספקת.

כיצד אירע שהיה הקטר ברכבת המתנחלים? שנטע עץ בעפרה כמו תיאודור הרצל במוצא? שעשה זאת תוך מחלוקת הגובלת ברשפי אש מילוליים עם רבין שעמד בראש הממשלה? וכיצד שינה את טעמו בעצה אחת עם ד"ר יוסי ביילין עד כי התעמת עם רבין מן הכיוון הנגדי? כמה אור־האמת נגלה לו וכמה היתה זו גחמה אישית?

כפוליטיקאי תיכסס ללא הרף. היתה בו המקוריות ליזום עם המלך חוסיין את "הסכם לונדון" מתחת לאפו של ראש הממשלה יצחק שמיר, והיה בו הצורך להשיג הכרה בהישגיו ולכן מיהר לרמוז על כך בטלוויזיה ולהעלות עליו את חמת כל המשטר הירדני. היתה בו גדולה ליזום את מבצע אנטבה, וקטנוניות לא לפרגן למנחם בגין את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. כאשר מקץ שנים כל הח"כים היהודים שיגרו מכתב הוקרה לבגין הספון בביתו, חתימתו של פרס נעדרה ממנו.

אבל יש בו סקרנות אדירה (הכפישו אותו כאילו קרא תקצירי ספרים בלבד. זו היתה דיבה גולמית). לא תמיד היה אופטימי. בניגוד לרושם המקובל הוא ידע גם רגעי דכדוך, אך התגבר מהר. האירוע האחרון היה כאשר הפסיד בהתמודדות עם משה קצב על משכן הנשיא. בדיעבד, הכל הצטערו שלא זכה. הסקרנות הציבה אותו צעד אחד לפני המחנה. בכל פעם שבו מצאה האנושות עניין חדשני להתגדר בו, היה אפשר לומר בביטחון כי פרס נמצא על המרכבה החדשה ודוהר לעבר יעד בלתי מוכר. הננו־טכנולוגיה לא היתה פוזה, אלא מהות.

פרס בעברו. איש של סקרנות אדירה // צילום: נתי הרניק, לע"מ

הוא היה נקי כפיים, אבל מקומו נפקד מהלוחמים בשחיתות. לא התעניין ברצינות. גם כנשיא אהוד ונערץ לא חדל מן הפוליטיקה. נהנה כאשר יריביו של בנימין נתניהו נהגו בו כאילו היה חלופה לראש הממשלה. נהנה, אבל ידע כי אין בזה ממש. הכותרת ההיסטורית שתתנוסס לעד מעל פועלו מכילה בתוכה מין פרדוקס: חולם מציאותי, הוזה מעשי. הניגוד ניכר בפרטים שגודשים את חייו. אפילו במזונו. הוא איש שאוהב יותר מכל יין משובח ויקר, ובמקביל סלט ירקות וגבינת קוטג'.

זה מתכון להצלחה לכל מי שאינו מוותר קודם כל לעצמו, ובמקביל לסביבתו וליריביו, ותמיד חותר למין קרב מגע עם מציאות משתנה.

המתמטיקה של המורשת

אחרי שפעל באורח נבון להגדיל את שיעור התיכוניסטים הבוחרים ללמוד חמש יחידות במתמטיקה, השמיע נפתלי בנט הערה פופוליסטית דתית כי יותר חשוב ללמוד יהדות ממדעים. איילת שקד, שלמדה גם היא חמש יחידות במתמטיקה אבל אמה המנוחה לבית נדיבי היתה מורה לתנ"ך, נחלצה לעשות DELETE לאמירה המיותרת.

בנט. איילת שקד נחלצה לעשות DELETE // צילום: נעם ריבקין פנטון

מוצעת בזה תפישה לפיה "החוט המשולש לא יינתק". מתמטיקה ולימוד המורשת התרבותית היהודית (לא שיעורי דת) על חוכמתה ושפתה ומוסרה, וכן ידיעת אנגלית על בורייה הם החיבור האולטימטיבי לתיכוניסט המצוי. כדי שארצו תהיה מדינה מתקדמת; כדי שפרנסתו תהיה מצויה בשפע; וכדי שיעשה את שנותיו רק כאן, בארצו.

לא סביר כי הלומד חמש יחידות במתמטיקה ידבר אנגלית בנוסח "I was wasing" ויקנה "שלוש כרטיסים לקולנוע".

הסכם טוב, ויכוח טבעי

אילו ניהל נתניהו את מחלוקתו עם ברק אובאמה על מי מנוחות היה הסיוע האמריקני לישראל בעשור הבא גדול מ־38 מיליארדי דולרים. הנשיא האמריקני נטל על עצמו הימור מרחיק לכת בהסכם עם איראן, וכל חיזוק ביטחוני לישראל ישמש אליבי וצידוק בדיעבד לצעדו הכושל לעבר האייתוללות. לפיכך ניתן היה לעשות הסכם בסכום הקרוב יותר ל־45 המיליארדים שביקשה ישראל. בוודאי שכך אילו נעשה ההסכם על הסיוע קודם לזה שעשה אובאמה עם איראן.

אך עדיין, הסכום שסוכם שלשום גבוה מכל מה שקיבלה ישראל מעודה. טבעי שנתניהו מצביע על התוספת. טבעי שיריביו על מה שנגרע מהבקשה המקורית.

ישראל נאלצה לוותר על ההיתר להמיר כרבע מהסכום מדולרים לשקלים. כך תועבר העבודה לארה"ב, ויורע מצב תעשיות הביטחון בארץ. היא גם לא תוכל לבקש מהקונגרס תוספת של 500 מיליון בשנה לקידום "כיפת ברזל". בכל זאת נהגו כחלון וליברמן נכון בהפצירם בנתניהו לחתום על ההסכם. בסופו של דבר נענה, ו"סוף טוב - הכל טוב".

יש בו עוד היבט טוב: הופרכה כליל הטענה כאילו אובאמה מתנכל לישראל. אמנם שגה לרוב בניהול מדיניות החוץ האמריקנית, וגם ישראל שילמה את מחיר טעויותיו, אך הוא ניצב עתה בראש פירמידת הנשיאים האמריקנים שדאגתם נתונה לביטחון ישראל ולגורלה.

אסור להניח לשובתי הרעב

שופטי בג"ץ העדיפו השבוע את הזכות לחיים על פני הזכות למות. הם התירו הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב. אין זו הכרעה קלה.

ראיינתי השבוע את נתן שרנסקי, שחווה בכלא הסובייטי 35 הזנות בכפייה. תיאורו היה מצמרר. אסיר מותש, רפה, נתפס בידי סוהרים אלימים המחדירים נוזל סמיך לגופו והוא נתקף חלחלה וכאב ועלייה מבהילה בשיעור פעימות־הלב. אך האם אלמלא העינוי האכזר היה שרנסקי מגיע מקץ שנים לישראל ולתפקיד הרם של יושב ראש הסוכנות היהודית?

המאבק על הזכות למות אינו עניין הומניטרי המעיק על מצפונם של רופאים תמימים בלבד. בדרך כלל מי שמתנגד להזנה בכפייה הוא גם מי שמתנגד למשטר המחזיק באסיר. כאשר מתחלף משטר באחר משתנה גם זהות המצדדים בהזנת אסירים בכפייה. לא הכל פוליטיקה, אבל היא מרכיב חשוב בקביעת עמדת המצדדים או המתנגדים.

נטיית ליבי לתמוך בהכרעת בג"ץ בנקודות, לא באורח מוחלט. אפשר כי רופא המציל חייו של אסיר גוזר על הנפגע עינויים לשנים רבות וחיים בהשפלה ונכות גופנית ורוחנית קשה, ובכל זאת חייב להצילו. אין לו - ולא צריך להיות לו - שיקול דעת.

כל עמדה אחרת של רופאים וסייעניהם שמה ללעג את הסיסמה הנפוצה, שקדושת החיים קודמת לכל. כאילו היתה בבחינת "הלכה, ואין מורין כן".

נוספות לכך שלוש הערות והארות משניות: שביתת הרעב היא נשק לגיטימי בידי האסיר, אך לא נקי כליל ממרכיב של סחיטה רגשית, וזה ניחא; והיא מסייעת לחבריו השבעים של השובת לסכן את חייו למען מטרתם הצודקת בעיניהם, ויש בה מרכיב ציני, וגם זה ניחא; ועיקר העיקרים, שפעם או פעמיים אחרי שמשטרים תקיפים מניחים לשובתי רעב למות והזעקה הציבורית מהדהדת - הכל מתרגלים והכותרות מתכווצות, ורשימת המתים מתארכת.

זילות הדין של ליברמן

ההתבטאות הצורמת והמזלזלת של אביגדור ליברמן בבית הדין השופט את החייל אלאור אזריה היא מסוג האמירות שעלולות להוציא מפגינים מחוספסים לרחובות. זה עלול להגיע לאירועים לא נעימים.

אזריה חף מפשע כל עוד לא הורשע. אם יימצא אשם יישלח לכלא, ושם יהיה ראוי לכל סיוע נפשי וסוציאלי, שמדינה מתוקנת מעמידה לעברייניה על מנת לאפשר להם לתקן את דרכם.

אך במדינה כזאת שר אינו נוהג זילות בבית הדין; ונרתע מלומר כי הכרעתו "לא חשובה"; ובעיקר אם מדובר בשר ביטחון ובחייל הנתון למרותו; והיכן בנימין נתניהו השומר על זכות השתיקה?

לא רציני, קוטלר

התחלתי לקרוא בסקרנות את האוטוביוגרפיה של השחקן עודד קוטלר "ימים רבים לא יכסו". זיכרון עמום עם ניחוח נמוג מימי תל אביב הקטנה.

הרבה זיכרונות עסיסיים. כיצד בטקס נישואיו של קוטלר עם תרצה אתר - בתו של נתן אלתרמן - כרע אורי זוהר שיכור כלוט לרגלי המחותנת שלו כוכבת־העל חנה רובינא והכריז "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך", והיא גיחכה.

קוטלר. הרבה זיכרונות עסיסיים // צילום: קוקו

גם הדרמה הכואבת כשבני הזוג נסעו לניו יורק, אבל תרצה כרעה תחת עומס נפשי וגרמה לאביה, המשורר ששנים רבות לא יצא את הארץ, לחצות את האוקיינוס על מנת להחזירה לתל אביב. הכאב הוליד את "שיר משמר" המחשמל שכתב לבתו המיוסרת.

לקוטלר יצא שם של שחקן ובמאי בעל השקפת עולם שמאלנית מגובשת. עד שבעמוד 73 הודיע כי מבצע סיני (1956) היה "מלחמה מיותרת... הניצחון הגדול נכלם אל מול פניה של פוליטיקה צינית ונכלולית". סתם ככה.

בעוד חודש ימלאו 60 ל"מלחמת קדש". ידונו בכובד־ראש במשמעותה. לדעתי היתה המועילה במלחמות. יש החולקים על כך.

אבל לפתע קופץ שחקן מהבמה וכותב פסק דין היסטורי קלוט מהאוויר, ומי לאחר מכן צריך להתייחס ברצינות להשקפתו על מלחמת התרבות הישראלית?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו