הטיפול התקופתי שלי

אני מודה, ההבנה שלי במכוניות קטנה מאוד עד שלילית. בניגוד לגברים אחרים שנהנים מזה, אצלי כל כניסה למוסך מלווה בחיוורון קל ומבוכה כבדה. זה מזכיר לי חדר לידה של פעם: יש חדר המתנה עם פינת קפה, אתה יושב שם עם עוד גברים שאתה לא מכיר, כולם במתח, אתה מעשן בעצבנות, הולך מצד לצד ומחכה לדוקטור שייכנס ויגיד לך מה קורה. בשני המקרים אין לך ממש מה לתרום לדיון, ואתה תעשה מה שהמומחה - זאת אומרת הרופא, או המכונאי - יגיד לך.

היינו בדרך לדרום כשבלוח המחוונים נדלקה נורה אדומה, ועימה החל להבהב איור של מה שלי נראה כמנוע, ולאשתי כציור של קנגורו.

בחרתי להתעלם מהסימנים ושידרתי לחלל האוטו שלווה סטואית שנמשכה עשר שניות לפחות, עד שלחגיגה הצטרף גם טקסט יבש באנגלית לאמור: "בדוק את המנוע!" בשבילי זה היה הסימן להפסיק לשחק אותה אבו עלי ולהתחיל להזיע.

המצב היה עדין. היינו על כביש הערבה, הלילה עמד לרדת, תנים ייללו במרחקים ואני דמיינתי את הבנות יושבות מפוחדות באוטו, בחושך, ואת עצמי שחור מגריז עומד עם סמרטוט ועם מכסה מנוע פתוח, מתרוצץ על השוליים, מבריח את התנים ומנסה להזעיק עזרה.

היה לי ברור שאני אחטוף על זה מהגברת הראשונה. מבט עצבני של "למה לא טיפלת באוטו/למה התחתנתי עם גבר שלא מסוגל לפתור שום בעיה/לאבא שלי זה לא היה קורה". ככל שחשבתי על זה יותר, הרעיון של לעצור בצד הדרך נראה לי הרה אסון, ולכן, ברגע שראיתי משהו שדומה לתחנת דלק, שעטתי פנימה. מתדלק לא היה. אבל היה הסגן של העוזר של הבדואי שמשאירים בקיוסק בלילה. הוא פתח את מכסה המנוע, הביט בדממה בחושך והציע לי למלא שמן. עשיתי פרצוף של אחד שמבין וכיווצתי את הגבות והשפתיים בהבעה שאומרת "אני מבין בזה, ועכשיו אני מתלבט אם זה רעיון טוב או לא". בסוף הסכמתי. קניתי שמן, קניתי עץ ריח, הועברו כספים, אבל אורות האזהרה לא כבו. המשכתי בנסיעה מפוחד, מסתיר עם המרפק את לוח המחוונים כדי שבנות המשפחה לא יראו את המידע הדרמטי. לעזאזל! חופש זה כבר לא יהיה.

הצלחתי להגיע לאילת, אבל הלכתי לישון מודאג. למחרת, מוקדם בבוקר, שמתי פעמיי אל המוסך הקרוב. בדרך נזכרתי שאני ישראלי, וכדי לא לצאת פראייר הרמתי טלפון לאהרון מהמוסך שלי בתל אביב. "אה", אמר לי אהרון, "זאת תופעה ידועה בירידה לים המלח. תתעלם מזה. כשתגיע לתל אביב תיכנס אלי".

ואכן, במשך יומיים המשכתי לנסוע עם לוח מחוונים שנראה כמו רובע החלונות האדומים, עם הרבה סימני קריאה, סימני שאלה, התראות באנגלית ואיומים קשים. אבל שרדתי.

כשחזרתי למרכז דהרתי למוסך. אהרון קיבל את פניי באהבה, יש שיאמרו מוגזמת. הוא חיבר את המכונית למחשב ודיווח בארשת עצובה שיש לי כנראה וירוס במחשב. ניסיתי לשחזר מתי השארתי את הרכב לבד ואם בזמן הזה יכול להיות שהוא גלש ב-WiFi של הבית באתרים שאסור לו. אולי בלילה, בחניה, כשהוא משועמם, הוא גולש לאתרים של משחטות רכב? או חס וחלילה מבלה באתרים מפוקפקים של יד שנייה??? נזכרתי גם שבזמן האחרון היו דיבורים על החלפת האוטו, והם נעשו בנוכחותו של האוטו. למכוניות, כידוע, יש אישיות, ועם הזמן הן מפתחות אינטליגנציה רגשית, אז יש מצב שהרכב מביע את תסכולו ומכין את עצמו לחיים חדשים בלעדינו.

לאהרון לא היה כוח לבדיחות שלי. "גש לענייניך, אנחנו נבדוק את התקלה ונעדכן אותך". בימים אחרים זה בדיוק מה שהייתי עושה, אבל היה לי בוקר פנוי, ולשם שינוי החלטתי להישאר במוסך.

הכנתי לי קפה שחור חם ומתוק כמו שמקובל במקומות עבודה של גברים-גברים, ולא במשרדים של חנונים-לפלפים ששותים אספרסו, והסתכלתי מסביב. במשרד היה תלוי לוח שנה עם נערות בבגדי ים שבחרו משום מה להשתטח על מכסה מנוע של פרארי דווקא בזמן ספירת העומר. בחדר ההמתנה היו מגזיני רכב, ברקע רעם מנועים, והכל אפוף ריחות של שמנים, גריז ואדי דלק. זה התחיל למצוא חן בעיניי. ביקשתי מאהרון רשות להשתלב. הוא התייעץ עם מועצת גדולי הרדיאטורים ונתן לי את האישור.

שמתי עלי סרבל, אחזתי בקליפבורד ותקעתי עט מאחורי האוזן. יורי ביקש ממני לעזור לו להרים את המיצובישי על הליפט. מובן שעזרתי לו בשמחה. אחר כך רוקנתי את הפחים ושטפתי עם צינור את הרחבה. בצהריים ישבתי עם החבר'ה על צלחת אורז עם שעועית וכיכר לחם שחור. ציון, שהוא האנריקו מסיאס של המוסך, נתן קולו בשיר, וכולנו שרנו איתו תוך כדי תיפוף על טמבונים ישנים. מתישהו הצעתי שירי רכב דוגמת "רק עם אופנוע" של גזוז או "אני רוצה מכונית" של משינה, אבל החבר'ה לא הכירו.

היו גם כל מיני דאחקות על אגזוזים ובק-פיירים ועל לקוחות דבילים שלא מבינים את ההבדל בין הנעה קדמית לאחורית (זה משנה משהו-). אהרון אמר שאני מתקדם יפה ושישמח אם אקח את האוטו של גברת סמוחה לשטיפה. מובן שהסכמתי, והגברת אפילו קרצה לי והגניבה לי ליד טיפ של 20 שקל. שווה.

את האידיליה ריסק אהרון, שהגיע אלי בפנים חיוורות, הניח יד כבדה על כתפי ואמר לי שהמחשב אצלי הלך. נזכרתי שיש לי בבית PC ישן שעומד במחסן ללא שימוש והצעתי להביא אותו מחר. גם את הבדיחה הזאת אהרון לא אהב. איש קשה.

לקראת 17:00 נסעתי הביתה עם רכב חלופי שכתוב עליו בגדול "מוסך אהרון". הייתי מסריח מגריז אבל מלא סיפוק. כשנכנסתי הביתה ראיתי שאשתי מסתכלת עלי בעיניים אחרות, חמדניות יותר. הידיים השחורות, הזיעה החמצמצה ואיזו קשיחות חמקמקה שהבאתי איתי מהמוסך כנראה עשו לה את זה. כל המטרוסקסואלים עם הקרם פנים והסידור גבות נראו לי פתאום ממש פאסה. זרקתי את הבגדים ישר לפח והתקלחתי עם מסיר שומנים של סירים. יש משהו בעבודת כפיים שלא דומה לשום דבר, בטח לא לעבודה סטרילית מול מחשב. אתה מרגיש שאתה באמת עובד! כמו פעם! זה מילא אותי סיפוק.

עברו חמישה ימים. המחשב הוחלף, אבל האוטו עדיין במוסך. אהרון אמר לי שכנראה מדובר בתקלה רב-מערכתית שייקח זמן לפתור. "ניאלץ לראות אותך פה עוד הרבה", הוא התנצל. מה אני אגיד לכם, זו הבשורה הכי משמחת ששמעתי בזמן האחרון.

yairn@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו