"ברגע האליפות, חשבתי על אמא"
את חגיגות האליפות של קריית שמונה הוא פיספס כי "הוזמנתי לבקר בשני מועדונים באנגליה", את אבי לוזון הוא אוהב כי "הוא יו"ר מצוין שרק עושה טוב לכדורגל הישראלי", ו"דחיית העונש למכבי פ"ת מוצדקת" • רן בן שמעון (41) בדרך לתחנה הבאה בקריירה, וממש לא אכפת לו מה יגידו עליו: "מגיל 17 עד גיל 30 היה לי חשוב מה אומרים עלי. ואז הבנתי: אני הולך רק עם האמת שלי" • מאמן העתיד של הכדורגל הישראלי פתח בפנינו את ביתו ודיבר על מות אמו, על מחלת האסטמה שפרצה לפתע ועל תקופת הבילויים הסוערת שחווה
רן בן שמעון צוחק כשמשווים אותו לאברהם גרנט. גרנט, אם אינכם חובבי כדורגל, הוא אחד שפילס את דרכו הכי רחוק שאפשר בכדורגל האירופי בעזרת חיוך וחוש פוליטי מחודד. בן שמעון, האלוף הטרי של המדינה עם קבוצתו עירוני קריית שמונה, מסומן כיורש של גרנט. בקריית שמונה הוא לא ימשיך בעונה הבאה, אבל כששורות אלו נכתבות, בן שמעון נמצא בכלל בלונדון, לאחר שלא נכח בחגיגות האליפות של קבוצתו. לא נתפלא אם הספיק כבר לחתום בקבוצה גדולה, אבל לא נופתע גם אם זה יגיע בהמשך הקיץ.
בן שמעון זכה השבוע לעוד צרור של ביקורות מאנשי קריית שמונה. מהבעלים איזי שרצקי ועד ראש העיר ניסים מלכה, כולם מתייחסים אליו כמי שנטש את הספינה. "אני לא מבין מה עשיתי לאיזי", הוא אומר. "מה עשיתי? סיימתי חוזה, אני לא הולך באמצע. ואני ממשיך הלאה. למה כל הזמן מתעסקים בי ובזה שאני לא נשאר, שאני נוטש? למה לא אומרים את זה על מוריניו, על פפ, על מאמנים אחרים בישראל ובעולם? אם הייתי עושה תוצאות לא טובות והמועדון היה משחרר אותי, זה היה בסדר, זה מקובל. אבל אם מאמן מחליט שהוא לא ממשיך, זה כבר נורא ואיום. אני יודע שאיזי נפגע ממני. גם לי לא היה נעים מאיך שהוא דיבר עלי. אני יכול לקבל את זה שהוא נפגע, לא יכול להבין את הדרך. לא עשיתי שום דבר בימי חיי כדי לפגוע בו. אני מאוד מעריך את איזי, שנתן לי הרבה מאוד, ואני גם מאוד מכבד את המקום שאני נמצא בו".
במהלך ההתקפה הגדולה שלו עליך, פנית אליו? אמרת לו: "איזי, די, בוא נפסיק עם זה"-
"דיברתי עם שרצקי. אמרתי לו שאנחנו צריכים ליהנות מכל רגע של האליפות הזאת, לנצור אותה, לחוות את הרגעים המרגשים האלה ולהתעסק בזה, לא בדברים אחרים. היתה לנו תקופה מדהימה יחד. אני, כדרכי, מעדיף לזכור את הדברים האלה, לתת להם את הפינה החמה בלב שלי. יש לי זיכרון ארוך. בכלל, אנשים נוטים כאן להתעסק תמיד עם התמונה האחרונה, עם רגע אחד. אני אחר. מותר לי. יש לי זיכרונות יפים מקריית שמונה, מיוחדים וחמים, ועם זה אני הולך. וזה לא בגלל כסף. איזי יודע לתגמל יפה מאוד בכסף. וזה גם לא קשור לזה שסגרתי או לא סגרתי במקום אחר".
קריית שמונה, בואו נגיד את זה במקום בן שמעון, כבר קטנה עליו. על אף השאיפות להיכנס לליגת האלופות, הקבוצה לא תהיה מדורגת בהגרלה בקיץ הקרוב ותקבל כנראה יריבה קשה, כך שהסיכוי שמסי יגיע לגבול הצפון לא גדול במיוחד. בשבוע האחרון התרסקה הקבוצה מול בני סכנין, והעתיד נראה מעורפל. שרצקי מתעקש לדבר על המשכיות, אבל בן שמעון חולם בגדול, והוא יודע שקריית שמונה לא תוכל לספק לו את זה.
אפילו לא באת לחגיגות האליפות. לא יפה.
"תאמין לי שרציתי להיות שם. בכלל, קשה לי מאוד לא להמשיך עם האוהדים, עם הצוות שלי ועם השחקנים שאני כל כך אוהב. אבל שני מועדונים באנגליה הזמינו אותי להיות אורח שלהם, זה דבר נדיר, ואני לא יכול להרשות לעצמי לפספס את זה או לא לראות את המשחק בלונדון בין צ'לסי לברצלונה בליגת האלופות (שנערך ביום רביעי האחרון; ע"נ). אני עוד אמצא את הזמן לחגוג עם השחקנים, עם הצוות ועם כל האנשים הנפלאים בקריית שמונה. כן, מותר גם לחגוג אחרי ניצחונות. אם לא נדע ליהנות מההצלחה אז כל העסק הזה שלשמו התכנסנו לא שווה. אחרי האליפות אמרו לי שראש הממשלה רוצה לפגוש אותנו, וראש העיר, ואחרים. אמרתי בטח, למה לא, אנחנו קבוצה שמחה. נתתי לשחקנים לשמוח מהאליפות המדהימה הזאת. והנה, יש לזה תשלום יקר, כמו במשחק מול סכנין. אני לא אוהב את זה, ואנחנו נתקן את זה".
"אמא צעקה במגרשים"
רן בן שמעון בן 41. הוא נולד בגבעת שמואל, בן אמצעי לסילבי ויהודה. כשהיה בן 5 עברה המשפחה לפתח תקווה. אביו היה מורה לנהיגה, ואמו מונתה אז למנהלת המזנון של בית המשפט בתל אביב. "כל כניסה לבניין הפכה אצלי לשער של כדורגל. אסי, אחי הבכור, ואני בעטנו כדורי סחבות לשער של העירייה וביטוח לאומי", הוא מחייך. "לא קיבלו אז שחקנים להפועל פ"ת, אז הלכנו למכבי. היתה בבית חלוקה מאוד ברורה: אמא היתה הטמפרמנטית, זאת שצועקת, ואבא היה שתקן. לא מדבר. במגרש הוא היה יושב ביציע אחר. לא ליד אמא, היא היתה מביכה אותו, כל הזמן צועקת. אבא היה אומר לנו שצריך לדעת להסתדר 'כי אין דמי כיס'. אמא דחפה לנו כסף מתחת לדלת. היא ליוותה אותנו לכל אימון, לכל משחק ילדים, ואבא הקפיד על לימודים. הוא היה איש של חינוך, ערכים ושיעורי בית, אפילו שלח אותי ללמוד פסנתר. מגיל 8 עד גיל 12 למדתי פסנתר אצל המורה מלכה. אהבתי את זה, אבל בסוף כבר לא יכולתי להסתדר עם זה ועם הכדורגל".
בן שמעון החל לבלוט כבר בנבחרת האפרוחים, הנערים והנוער. הוא הוצב כבלם והתבלט מגיל צעיר, גם במנהיגות שלו על המגרש ומחוצה לו. אבל משהו בו תמיד היה אחר, רחוק מתדמית הכדורגלן שרק הכדור והרשת מעניינים אותו. תולעת ספרים שקורא את ניטשה ומקיאוולי וספרי ניהול וביוגרפיה. בתיכון עמל בעיר עשה 18 יחידות בגרות, שלוש חסרו לו לבגרות מלאה. עד היום הוא מצר על שלא הצליח להשלים את התואר הראשון בתקשורת במכללת נתניה, לאחר שלמד כשלוש שנים אך לא השלים את כל המטלות.
"לאברם יש תפקיד בחיי"
תשע בבוקר, שכונת סביוני דניה, חיפה. בן שמעון פותח את הדלת, מנומנם. זיפי זקן, יחף, טרנינג, חולצה קצרה וחיוך נבוך. יש שיגידו שכמו אצל גרנט, הכל מתוכנן היטב.
"ההתבוננות שלי על הכדורגל מאוד רחבה", הוא אומר. "הכדורגל הוא תרבות, ואני מאוד מאמין בחשיבה מנטלית ובהרבה פסיכולוגיה מול השחקן, בניתוח מצבים. אני עושה את זה מול השחקנים גם באופן פרטני: יושב מול השחקן, מרגיש אותו, יודע באיזה מצב הוא נמצא - פיזי, רגשי, הכל".
אני אומר לו שאם נלך אחורה לראיונות עם המנטור גרנט, נמצא אותם ציטוטים. הוא לא מכחיש. "לאברם יש בהחלט תפקיד בחיי. הכרנו כבר כשהייתי בן 12. היינו בטורניר ספורט של בתי ספר בפתח תקווה, אברם היה מורה לספורט, ושם נוצר הקשר. התחלנו להתחבר. לדבר הרבה על כדורגל. הייתי בא אליו הביתה, אמא שלו עליזה היתה מארחת אותנו, והאהבה לכדורגל תמיד חיברה בינינו. אני באמת מאוד אוהב אותו, הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר".
אומרים שהשתמשת השנה בטקטיקת גרנט: להטריף את השחקנים. אמרת להם, "אומרים עליכם שאתם לא שווים, שאתם פחות טובים, יאללה, תראו להם מה זה".
בן שמעון צוחק. "שטויות. לא מכיר טקטיקה כזאת, גם אברם לא משתמש בדבר הזה. הוא לא היה אומר את זה לשחקנים, ואני בטח לא. אני כן מדבר איתם בהיבט הפסיכולוגי, חלש מול חזק, אמונה בבחירה שלך, הכוח לנצח. מראה להם בווידיאו קטעים מנצחים. אני ואברם שונים בהרבה פרמטרים: בדרכי העבודה שלנו, באמוציונליות, בראיית החיים. לי, למשל, היתה חשובה מאוד המשפחתיות והקמתי משפחה כבר בגיל צעיר. אברם עשה את זה בגיל הרבה יותר מאוחר".
איזו אידיאולוגיה העברת לשחקנים-
"לאסיפת האליפות שלנו לפני המשחק עם הפועל ת"א הכנתי לשחקנים סיפור: יום אחד, בגיל 12, הייתי צריך להגיע לאימון של נבחרת הנערים באיצטדיון רמת גן. ארבעה ימים לפני המשחק התיק כבר היה מוכן. את הנעליים שמתי מתחת לכרית. מהבוקר היה גשם שוטף ולא ידעתי אם יהיה אימון או לא. דיברתי עם אבא בטלפון והוא אמר לי: 'עזוב, יבטלו את האימון, לא צריך לנסוע היום'. באחת בצהריים עזבתי את הבית, לקחתי שלושה אוטובוסים מפתח תקווה לאיצטדיון רמת גן. הגעתי רטוב לגמרי וישבתי על החומה, הסתכלתי על מגרש האימונים. ואף אחד לא מגיע. אחרי דקות ארוכות, אני קופא מקור, באה ניידת משטרה. השוטרים עוצרים לידי ולוקחים אותי הביתה. בדיעבד הבנתי שההורים שלי לא מצאו אותי, נעלמתי, אז הם הלכו להתלונן במשטרה".
ומה המסר שרצית להעביר להם-
"שלפני הכסף, התקשורת, החרדות, הלחץ - באה האהבה למה שאתה עושה. התשוקה לאימון, למשחק, הרצון לשחק וליהנות. לא סתם סיפרתי להם את זה. כי לפני המשחק עם בני יהודה, שבו יכולנו לזכות באליפות, ראיתי בשחקנים שלי את כל מה שאני לא אוהב: חרדתיות, קיפאון, לחץ. לא מסתדרים עם הרגע, לא משוחררים, לא באו ליהנות ולהיות שמחים".
בן שמעון עשה הרבה כסף בקריירה שלו. אף על פי שגדל אצל הלוזונים במכבי פ"ת הוא עבר להפועל חיפה בסכום מדהים לסוף המילניום הקודם: 450 אלף דולר. אבל גם הלוזונים וגם רובי שפירא ז"ל, בעלי הפועל חיפה, היו מבסוטים, כי בן שמעון דאג להרגיע את האווירה ולתת לכולם את ההרגשה הטובה. כמו ההוא שכבר הזכרנו כאן.
נשארו משקעים עם הלוזונים? אתם בקשר בכלל-
"לא נשארו משקעים. ברגע שעברתי לחיפה הם בירכו אותי. היו שנים של נתק, אבל זה היה בגלל המרחק, לא בגלל חוסר באהבה. מכבי פ"ת היא מקום שגדלתי בו, מקום קרוב לליבי, ואני אוהב את הלוזונים".
זה שבוע די שחור עבורם.
"אני חושב שיש אנטגוניזם כלפיהם, ואני יכול להבין חלק ממנו. הם מאוד אסרטיביים, דבקים בדרך שלהם, זה לא תמיד קל לאנשים. אבל אני מכיר גם הרבה צדדים אחרים. מאוד טובים. ואני חושב שבסך הכל, אבי הוא יו"ר התאחדות מצוין והוא עושה טוב לכדורגל הישראלי".
גם אחרי שהחזירו את הנקודות למכבי פ"ת-
"בעיניי זאת היתה החלטה נכונה של בית הדין. אני מעדיף שהירידה לליגה הלאומית תוכרע על המגרש ולא בהורדת נקודות".
עכשיו יקראו את זה ויגידו: "נו, בטח, רן בן שמעון. הוא מחושב, הוא רוצה להיות פעם מאמן הנבחרת, ברור שהוא יפרגן לאבי ולעמוס לוזון".
"מגיל 17 עד גיל 30 היה לי חשוב מה אומרים עלי. מה כותבים עלי. ואז הבנתי. אני הולך רק עם האמת שלי. הנה, תשמע. כתבו עלי שלפני המשחק עם הפועל ת"א הלכתי לקברי צדיקים. לא היה ולא נברא. ראו אותי מבקר ילד חולה בצפת, ומשם מישהו המציא שהייתי בקברי צדיקים, וזהו, כולם כבר בחגיגה הזאת. אנחנו יושבים כולנו על ענף אחד שיש בו מעט מאוד פרגון ואיפוק, וסבלנות, וסובלנות. אני, רן בן שמעון, רוצה אחרת. אני גדלתי עם אבי ועמוס, אבי ליווה אותי גם בשמחות וגם במשברים אישיים לא פשוטים שעברתי, ואני בוחר לפרגן לו".
מבשל ספגטי וחביתות
לבן שמעון אין בעיה לדבר בחופשיות על חייו האישיים. "את אשתי הראשונה תהילה הכרתי בחטיבת הביניים בבית הספר ברנר בפתח תקווה. הייתי חבר שלה שבע שנים. נולדה לנו בת, עמית, והיינו נשואים שש-שבע שנים. כשהחלטנו להתגרש זה היה מאוד קשה עבורי. עמית היתה אז בת 4, ולא היה לי פשוט להיפרד ממנה. אני אדם של ודאות, לא יודע לחיות בחוסר ודאות. צריך את הפינה שלי בתוך כל הג'ונגל הזה. אני יודע שאני תמיד צריך קרקע יציבה".
איך התמודדת עם החיים החדשים-
"זה היה גיל ההתבגרות שלי. סיימתי אז קריירה נהדרת כשחקן - מכבי פ"ת, הפועל חיפה עם אלי גוטמן ואליפות, בני יהודה, הרבה הופעות בנבחרת. הרווחתי 40 אלף שקל נטו בחודש. ופתאום הייתי במקום אחר בחיים. כולם עושים את הטיול להודו אחרי הצבא? זה היה הטיול הפרטי שלי. שנתיים שגיליתי וחוויתי דברים שלא הכרתי. הייתי הולל ועולל יחד. שכרתי דירה במרינה בהרצליה, בלב ההמולה, הסצנה, והתחלתי לבלות. לצאת למועדונים, לשתות. הרבה סוגים של אלכוהול נכנסו לגוף שלי, ואני אחד שאפילו בקידוש של שישי היה לוקח רק טיפה קטנה עם האצבע ומכניס לפה. הכרתי אנשים מדהימים, אבל בשלב מסוים הרגשתי עם זה חרא. זה לא הוציא ממני את הטוב שבי. ידעתי שאני חייב לחזור לאיזון. ליציבות".
החרדה של בן שמעון מחיים ריקניים הובילה אותו לסיבוב השני בחייו. "חבר טוב שלי מטבריה אמר לי שהוא רוצה להכיר לי בחורה מדהימה. מאוד חששתי. גרתי אז במרכז, אסתר גרה בחיפה. הסכמתי להיפגש באמצע הדרך, בזכרון. היה חיבור טוב, אבל אני לא הייתי בכיוון. ידעתי שאסתר היא משהו אחר, אבל כנראה בתוך תוכי פחדתי מפרק ב'. לא ידעתי אם אני בנוי לזה, אם אני יכול להתחייב שוב. היו לי התלבטויות גדולות לגבי מוסד הנישואים. מאוד חששתי מעוד קשר שיתפרק. וזאת גם היתה הפעם הראשונה שאמא שלי נתנה לי לקבל את ההחלטה לבד".
בן שמעון לא ויתר על הקשר. הוא נישא לאסתר, שצעירה ממנו בשנה, ולפני ארבע שנים נולד בנם גיא. לאסתר שני ילדים מנישואים קודמים, שי (16), שוער במכבי פ"ת (איך לא), ודניאל (11).
"אני קם בשבע בבוקר, מארגן את הילדים, ולקראת הצהריים נוסע לאימון בקריית שמונה. בערב אני כאן. אוהב לבשל ספגטי וחביתות. אני רואה הרבה את הבת שלי עמית, אבל כל יום שזה לא קורה מאוד קשה לי".
בקומה הראשונה של בניין הדירות יש שישה חדרים. סלון מרווח ובו ספות לבנות, פינת אוכל ארוכה וריצוף דמוי פרקט. הריהוט ברובו לבן, צנוע. מהמרפסת הגדולה נשקפים הים ומפרץ חיפה, זו גולת הכותרת של הבית. במרפסת יש גם פינת ישיבה, נדנדות ובית קטן מעץ. "זאת היתה הבחירה של אסתר", הוא מסביר לי מייד, "אנחנו ארבע שנים בבית הזה, ואני מאוד אוהב את העיר. אין לי מספיק זמן להיות בה".
אני שואל אותו על הבריאות, על הצרידות התמידית שלו. "למעט עודף משקל, הכל בסדר. אני יודע שמתעסקים במשקל שלי, זה לא מפריע לי. אני כל הזמן בדיאטות ויודע שיהיו לזה תוצאות טובות. אני צרוד כי השנה, לקריית שמונה היה מאמן דומיננטי על הקווים והוא צעק ודירבן את השחקנים שלו. וחוץ מזה, פתאום גילו לי אסטמה. אבל זה בקטנה, אני עדיין לא נוסע לחדר מלח בערד".
מה חשבת על החיקוי שלך ב"בובה של לילה"-
בן שמעון צוחק. "אני מאוד אוהב את החיקוי הזה. הם מצחיקים, החבר'ה האלה. אני לא יכול לברוח מזה - השחקנים עושים על זה קטעים באימונים, אנשים מדברים על זה בכל מקום שאני בא. זה תפס חזק, החיקוי הזה".
הגעגועים לרובי
שרצקי בטוח שבן שמעון כבר תפר לעצמו קבוצה מאחורי גבו. מכבי ת"א, נניח, זו שממנה נזרק בבושת פנים לאחר שמונה מחזורים בלבד, כשאוהדים מקורבים לכוכב הבלתי מעורער, אבי נמני, ירקו על צווארו לעיני המצלמות. עוד רגע יפה בכדורגל הישראלי. "אני אומר לך שלנמני לא היה קשר לפיטורים שלי, ואני ביחסים טובים למדי איתו. הוא מציע לי עכשיו שחקנים".
הפיטורים ממכבי ת"א נחתו עליו בתקופה שהוא מכנה "הקשה בחיי". בגילוי לב אופייני, הוא מספר: "שבועיים לפני הפיטורים אמא שלי, סילבי, שהיתה הרוח החיה בחיי, אושפזה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. המחלה חזרה אליה אחרי עשר שנים ואחרי שהצליחה להחלים מסרטן במקום אחר בגוף. נברתי בעצמי, חשבתי לעצמי איפה טעיתי, מה הביא אותי למצב הזה. הייתי לידה יום ולילה. בסיבוב הראשון של הסרטן היא נלחמה כמו לביאה, כמו ענקית, כמו מה שהיא היתה כל החיים.
"בפעם השנייה, כשהסרטן חזר, זה היה אחרת. כבר לא היו לה כוחות. היא הלכה ודעכה, ואנחנו, אסי, אני, דנה ואבא יהודה, לא זזנו ממנה. ראינו אותה נגמרת. אחרי ארבעה חודשים היא נפטרה. היא היתה רק בת 66. האישה עם האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה שראיתי, שגוננה עלי בכל דקה מחיי, שצעקה מהיציע על שופטים, על מאמנים ועל שחקנים.
"זאת גם היתה הפעם הראשונה מאז גיל 5 שהייתי בלי הכדורגל. שבעה חודשים ישבתי בבית, הכל יחד היה קשה מנשוא. הייתי באבל הפרטי שלי. זה היה עצוב".
ואמא שלו, הוא אומר, גם היתה שם כשזכה באליפות. "אני לא אדם נוסטלגי, אבל הברכה הכי מרגשת שקיבלתי אחרי הזכייה הגיעה מרחל שפירא, אשתו של רובי ז"ל. היא כתבה לי הודעת טקסט, דיברה על אמא שלי ועל רובי. מאוד אהבתי אותו, כי הוא היה איש אמיתי וחם. אני עדיין שומר על קשר עם המשפחה. התרגשתי מההודעה, כי אני יודע שהאנשים שאהבו אותי באמת היו שם איתי, ברגע של האליפות, כשהייתי עם גיא על הכתפיים. כולם היו שם, וגם אמא שלי. חשבתי עליה הרבה. היא היתה עמוק בלב שלי".
איזי שרצקי מסר בתגובה: "היו לנו חמש שנים נהדרות ונפרדנו, לצערי לא היתה ברירה. זה לא בגלל עניינים מקצועיים ולא בגלל שרן רצה לעבוד במקום אחר. הפרידה היא לא בגלל ההצלחה שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו