ירושלים, יום ראשון, 07:00 בבוקר. העוברים ושבים בכיכר ציון בדרכם לעבודה או ללימודים, רגילים לחצות אותה בלי להקדיש לה מבט. אלא שהפעם לא היה אפשר לפספס את אותה הבעה על פניהם - תערובת של פליאה, סקרנות ושעשוע. חלקם אף עצרו לשוטטות קצרה או התיישבו על ספסל סמוך, לספוג את קרני השמש המחמיאה לתפאורה החדשה של הכיכר וליהנות ממנה כל עוד היא על תקן סוד שמור, לפני שתהפוך לנחלת הכלל.
עבור חברי קבוצת "מוסללה", עמותה שקיימת מאז 2009 ומאגדת אמנים ופעילים חברתיים מירושלים, אותה שמש שהלכה והתעצמה היתה דווקא האות שהשינה המיוחלת קרבה. לאחר חודשים של עבודה מאומצת, פתאום נראה שהחזון מתקרב למימוש: חמש שעות קודם לכן עוד שינעו חברי הקבוצה שיירה מלכותית של עצי פרי, נתונים בקופסאות גדולות על גלגלים לאורך מסילת הרכבת הקלה, עד שהציבו אותם, בהתאם לשרטוט קפדני שהתוותה האדריכלית לילך שטיאט, ברחבי הכיכר. במשך שלושה שבועות, עד 23 בספטמבר, תתפקד כיכר ציון, אחד האתרים הטעונים והמורכבים ביותר בירושלים, על תקן חורשה זמנית, נווה מדבר שצמח מתוך בטון.
מכאן אין לדעת איך יתגלגלו העניינים. אנשי מוסללה, שנתמכת בין היתר על ידי עיריית ירושלים, משרד התרבות, הסוכנות היהודית והקרן לירושלים, יצרו את החורשה כדי שכל אחד ירגיש בנוח לבקר ולפעול בכיכר. הישיבה החילונית ומיזם 929 (תנ"ך עכשיו) יזמו אירועים עצמאיים בשטחה; מועדון השחמט הירושלמי יתארח בה; "הבוידעם", חנות בגדים יד שנייה, תקיים תצוגת אופנה; Creative Morning תארגן פיקניק, ואמנים אורחים של עונת התרבות יבקרו ואולי גם ינגנו בה. ביום האחרון תתקיים בחורשה קבלת שבת ציבורית.
•••
"מציון תצא חורשה" הוא, אם כן, אחד הפרויקטים המסקרנים שמתרחשים במסגרת עונת התרבות בירושלים, שמתקיימת השנה תחת הכותרת "מקודשת". בדומה לאירועים נוספים שמתקיימים במסגרת העונה, גם ב"מציון תצא חורשה" מקופל הרהור על מצבה הנוכחי של העיר, כמו גם הצעה לעירוניות חדשה ואפילו פורצת דרך.
אני מנצלת את התווך החמקמק שבין ערות ממושכת ונמרצת ובין קריסת מערכות טוטאלית וגוררת את מתן ישראלי, אמן הנמנה עם מייסדי מוסללה והמנהל האמנותי של הפרויקט, ואת איתי מאוטנר, המנהל האמנותי של עונת התרבות, לאחד מבתי הקפה הסמוכים.
"חיים בסתירה לכל מה שהטבע יודע לעשות". ישראלי // צילום: אריק פוטרמן
"במשך חמש שנים היתה לנו יציבות מסוימת; הקהל ידע פחות או יותר למה לצפות מעונת התרבות ונהנה ממנה", אומר מאוטנר. "השנה אפשר לומר ששברנו את התבנית והרכבנו אותה מחדש. אחת הסיבות העיקריות קשורה לאקטואליה של העיר, להידרדרות שהיא עוברת מאז צוק איתן. שאלנו את עצמנו איך אפשר להמשיך לעשות פסטיבל אמנות ותרבות בעיר כה מורכבת".
זו שאלה שאינה תיאורטית בלבד בירושלים.
"חווינו אותה על בשרנו. ב־2014, יומיים לפני פתיחת העונה, אירע רצח שלושת הנערים ולאחר מכן רצח מוחמד אבו חדיר והתחיל בלאגן שלם", אומר מאוטנר.
אחד מאירועי המפתח באותה עונה היה אמור להיות "3876 מטר", מטבח פופ־אפ משותף של השף אסף גרניט והשף כאמל השלמון. "3876 מטר זה המרחק המדויק בקו אווירי שמפריד בין הבית שבו גדל אסף במערב העיר לבית שבו גדל כאמל במזרחה; ארבעה קילומטרים שמגלמים את כל מה שמפריד ביניהם ואת כל מה שמקרב, ובדיוק בנקודת האמצע היתה אמורה לקום המסעדה", מסביר מאוטנר. לפרויקט קדמו מחקר מקיף והכנות מאומצות, אך הוא נפל מעכשיו לעכשיו כשכאמל נתקע במחסומים בשועפט וגרניט נקרא בצו 8 לעזה. "הפרויקט הזה, שלא קם מאז, הוא רק משל לכך שמאז משהו השתנה בעיר, ולא חזר לקדמותו".
"אני מתגורר בעיר מאז ומתמיד, ומעולם לא הרגשתי פחד, עד לאותה תקופה שבה השתנה הכל", אומר ישראלי, יליד המושבה הגרמנית שמתגורר בשנים האחרונות במוסררה. "אי אפשר שלא להרגיש את זה במוסררה. נוצר שבר. בתוך שנייה הגבול חוזר להיות גבול. ואתה לא חוצה אותו, אפילו לירקן שלך, אפילו שמדובר בכמה עשרות מטרים. זו הפעולה הכי מסוכנת: הסתגרות של כל שבט בתוך עצמו. אין דיאלוג והדמוניזציה של האחר רק מועצמת".
תמונת המצב העגומה דחפה את אדריכלי עונת התרבות לחרוג מהריבוע שלהם ולהקיף את עצמם לא רק באמנים, כי אם גם באנשי חינוך, דת, פעילים חברתיים, אקטיביסטים, וכאלה יש בירושלים בשפע. ההצעה לצאת מגדרנו זלגה גם לכיכר ציון, וישראלי וקבוצת מוסללה קפצו על ההזמנה. "לצערנו למוסללה אין תקציב שוטף, ופה נוצרה הזדמנות לפעול בקנה מידה עירוני אמיתי", מסביר ישראלי. לדבריו, לעבודה על המיצב היתה איכות של מגנט. "המון אנשים התחברו לרעיון ולא כי שילמו להם הרבה כסף; הם התחברו לזה ברמה של לב ורצון ליצור משהו חדש בכיכר. להבין את הקושי, כי יש שם קושי. העיר זנחה את הכיכר, התייאשה ממנה. היא עולה לכותרות כשיש אירועים המוניים, אבל ביומיום היא לא מתפקדת. אתה עובר דרכה".
"בטבע אין פסולת"
ההיסטוריה של כיכר ציון רצופה אירועים טעונים, החל מפיגועי טרור, הראשון בהם בשנת 1967, דרך הפגנת הענק נגד הסכם השילומים ב־1952 שהנהיג מנחם בגין, הפגנות הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה־70 ועד ההפגנה הידועה לשמצה ב־1995 נגד אוסלו ב', שבה בלטה כרזה של יצחק רבין במדי אס.אס. גם האינתיפאדות והעבודות על הרכבת הקלה לא היטיבו עימה. "בעבר זה היה מקום שהכל קרה בו", אומר מאוטנר, ירושלמי במקור, "לכל אחד יש את הסיפור שלו על כיכר ציון. אבל ברבות השנים הכיכר נזנחה. הרבה מנוער להב"ה מסתובבים פה, מציאות מורכבת מאוד".
לצד זאת, ידוע כי יש ביכולתה של הכיכר להתמודד עם מורכבות, ואפילו יופי: מעגלי השיח והשיתוף שיזמה התנועה הירושלמית במקום בעקבות אירועי הדקירה במצעד הגאווה, הצתת הבית בדומא ומותם של שירה בנקי והתינוק עלי דוואבשה מתקיימים מדי יום חמישי ומושכים אליהם חילונים, דתיים, חרדים, להט"בים; גם נוער להב"ה פוקד את הכיכר בימי חמישי. "נוצרות סיטואציות מדהימות", מעיר מאוטנר. "בהתחלה שום צד לא מקשיב ומדברים בשנאה איומה, ואחרי כמה שבועות כבר דואגים אם מישהו מהצד השני לא מגיע. היו מקרים שבהם אנשים התקרבו עד כדי כך שהזמינו את מי שנדמו כאויבים הכי מרים לחתונה שלהם. זה מה שקורה ברגע שרואים את הבנאדם עצמו".
הרעיון להפוך את הכיכר לחורשה מוריקה עלה מתוך ההבנה שהם לא מעוניינים בעוד מאותו דבר. "רצינו משהו שצומח מלמטה ולא מודבק", אומר מאוטנר, "התזוזה לעבר הטבע היא בדיוק לאותם ערכים שדיברנו עליהם - סובלנות, כבוד, הדדיות, בלי להרים שלטים של חיים משותפים. הרעיון בסוף הגיע ממתן, ולשמחתי, כשמישהו מציג לי רעיון מדויק אני כבר רואה אותו".
ומה היה הרעיון המדויק?
ישראלי: "ליצור חורשה על גלגלים שתאפשר להתמיר את הכיכר. לכולנו יש את החיבור לחוויה של הטבע. לפעמים אני מרגיש שאני צריך לברוח מן העיר, ואז אני הולך לטבע. זו שאלה שמעסיקה אותנו במוסללה כיום - איך הופכים את העיר למקום כל כך מוצלח, טבעי ונכון, שלא נרצה כל הזמן לצאת לטבע, לגור בכפר, כי זה בדיוק מה שכל כך הרסני לו, דווקא כך אנחנו מכרסמים בו. הפתרון הוא ליצור מצב שבו העיר והטבע נמצאים במעין סינרגיה, וזה מתחיל מכך שהופכים את הכיכר המרכזית לחורשה למשך שלושה שבועות; הלוואי שמכאן יהיו מי שישאלו מה אפשר לעשות הלאה".
מדובר בשאלות שכל העולם שואל את עצמו כרגע; איך משנים את הדרך שבה חיים בעיר.
"היום אנחנו חיים בסתירה לכל מה שהטבע יודע לעשות: אנחנו מייצרים פסולת, ובטבע אין פסולת. אצלנו כל דבר מנותק ומופרד, ובטבע הכל מחובר. שתי אמיתות פשוטות שאם רק נוכל למקם אותן בתוך המארג המסובך של חיינו, עשינו משהו. בסוף אנחנו חיים בעיר - היצירה האנושית הכי מדהימה, שהיא גם יצירה קולקטיבית. אם נבין שפסולת היא פשוט חומר שלא היינו מספיק יצירתיים לגביו ושכל דבר מחובר, שיש השלכות, עשינו צעד ענק קדימה".
מאוטנר: "ברמה הפרקטית, כשאנחנו מבינים שהכל מחובר זה כולל גם את להב"ה. אי אפשר להוקיע את מה שמחובר אליך, הגם שאנחנו עושים את זה יום־יום ושעה־שעה".
מה שמכונה עשבים שוטים?
ישראלי: "ואיך מדרגים מה טוב יותר? אולי דווקא לעשבים השוטים יש איכויות שאני לא מצליח לזהות? ואם חוזרים לדימוי של החורשה זה מחזיר אותי לדימוי שלנו כעצים מנותקים מהקרקע. אנחנו חיים בעיר עם איזו תחושה של שבר; עדיין אין את המצב העירוני שאנחנו רוצים להגיע אליו. כשעץ זז על גלגלים, לא מחובר, כמו בחורשה שיצרנו, זה מקביל עבורי לתחושה שלי כשאני הולך בכל מרחבי הבטון האלה, אין לי צל ואין לי מים".
חרדים עם מעדרים על הגג
עבור קבוצת מוסללה, אותה הצעה לעירוניות חדשה מולחמת לתוך ההתנהלות היומיומית: לפני פחות משנה העתיקו את משכנם הירוק לגג בניין כלל, שבדברי הימים של העיר מתואר כניסיון הראשון להקים מרכז קניות מקורה בשטחו וכאחד מהמבנים השנויים במחלוקת שבעיר.
אין חולק כי "המרפסת: גג לעירוניות חדשה" שהקימה מוסללה בקומה העליונה בבית כלל הפכה בתוך זמן קצר לאחד המוקדים המרתקים והפוריים הפועלים נכון לעכשיו בירושלים. המתחם, המתפרס על 300 מ"ר, כולל ארבעה מרכזי תוכן, כשכל אחד מהם נוגע באספקט אחר של עירוניות: "אדמהיא", מרכז פיסול ובנייה באדמה; "פרופוליס", המתעסק בדבוראות עירונית במטרה לשקם את מצבן של הדבורים; "פריזמה", מרכז לתנועה, גוף ורוח; ו"גג־עדן", מרכז לימוד והדגמה העוסק בחקלאות עירונית, בטכנולוגיות ירוקות וביישום קיימות בחיי היומיום.
העצים שנבחרו להקמת החורשה הם כולם עצי פרי: גויאבה, רימון, תאנה, שזיף, תפוח ותות עץ. "חלק מהאתגר שלפנינו היום הוא איך להפוך את העיר ליצרנית", מסביר ישראלי. "כיום מייבאים את הכל לתוך העיר וזה מצב מאוד לא נכון, גם מבחינת האיכות, המשאבים שנדרשים לשם כך והעובדה שאנחנו בעצם לא יודעים מה אנחנו אוכלים. היום יש בירושלים כ־70 גינות קהילתיות ועכשיו עוסקים הרבה ביערות מאכל, אז גם לנו היה ברור שאנחנו בונים מעין גירסה משלנו ליער מאכל".
אחד האלמנטים המפתיעים במיצב הוא העובדה שלמעט הקונסטרוקציה, כל מה שמקיף את העץ עשוי מאדמה; מעין יצירת פני שטח חדשים, שכבה גיאולוגית נוספת. דפנה ילון, אמנית אדמה שהובילה את תחום הבנייה והפיסול בפרויקט, מסבירה שבמיצב נעשה שימוש ב־4 סוגי אדמה מקומית - טרה־רוסה, קל־גיר, חוואר מוצא וממשית, ומהן נוצרו ארבע תערובות בעזרת נייר, מוץ קפה וגללי פרות מנוקים ששימשו על תקן סיבים טבעיים. "את התערובות הכנו בעצמנו", מספרת ילון, "צוות נפלא של עשרות אנשים שהגיעו מדי יום, והרבה מתנדבים וכפות ידיים אוהבות. זה מורגש. רעיונית, פיזית ורגשית זו עבודה שיכולה להתבצע רק יחד".
האדריכלית לילך שטיאט, האמונה על הכוריאוגרפיה של המיצב, מוסיפה כי "הרצון היה ליצור מבנה מודולרי, שמתוכו אפשר לייצר אינספור מצבים. היות שהעצים על גלגלים אפשר לייצר מעין קרחת יער שתרכז אנשים, או דווקא מצב של שיטוט. לאפשר למבקרים לפרוע את הסדר הקיים. הכוונה היתה לא לייצר שום דבר גבוה מלבד העצים. מראש זה מאט את קצב השיטוט. מלבד זאת, במבט מלמעלה, פני השטח הם כשל אדמה בקועה".
"היו אנשים שהתקלחו וישנו על הגג ולא ירדו ממנו במשך ימים", כך ישראלי. "הקהילה שלנו גדלה והועשרה כתוצאה מתהליך היצירה הזה, גם בחברים חדשים ומפתיעים. יש בחור חרדי שמגיע בכל יום; באחד מהימים הגיעה אישה חרדית וחמשת ילדיה ופשוט התחילו לעבוד את האדמה. זה גם הגיוני, כי גם הם מרגישים את הניתוק הזה מהאדמה, ובשכונות שלהם המחסור בירוק בולט עוד יותר".
קשה שלא להיסחף אחר ההתלהבות המידבקת והיצירתיות של ישראלי. אך באחורי הראש מנקר הספק באשר ליכולתנו ליצור שינוי כה גורף במרחב העירוני הבעייתי שלנו.
"המין האנושי הוא מין מופלא", מכריז ישראלי, בתקווה שלא בהשפעת המחסור בשעות השינה. "הוא יודע לעשות את כל הטעויות האפשריות, להגיע לרגע האחרון ובסוף לעשות תיקון. יש לנו את הכלים והיכולות, צריך רק להבין מהו החזון ולדבוק בו".
זה עניין לא קל, בטח בעיר קשה כמו ירושלים.
"זה נכון אבל עבורי, בתור ירושלמי, כמו שדג לא יודע שהוא שוחה בתוך מים, גם מבחינתי הקושי הוא אוויר. אני צריך את הקושי. בלעדיו זה לא מעניין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו