את פסק הדין המדהים הזה של בית המשפט העליון, שניתן לפני שבוע על ידי השופטים צבי זילברטל, יצחק עמית ומנחם (מני) מזוז, לא יאהבו עורכי דין, דירקטורים ושומרי סף אחרים. לא יאהבו אותו כל מי שתפקידם הוא לשמור על הקופה הציבורית בעמותות, בבנקים ובגופים אחרים ולמרות זאת הם בוחרים להפקיר אותה.
מגישה: ליטל שמש // צילום: דורון פרסאוד // איפור: הגר נחמיאס | מגישה: ליטל שמש // צילום: דורון פרסאוד // איפור: הגר נחמיאס
במיוחד לא יאהבו את הפסיקה החדשה רואי חשבון שעד היום הצליחו איכשהו לחמוק מאחריותם לקריסה של חברות ולמעשי שחיתות שהתרחשו ממש מתחת לאפם. הם לא ראו, לא הבינו, לא ידעו. ממש שלושת הקופים מהסיפור ההוא.
לא עוד: גירסת "לא ידעתי, הייתי הטיפש, הייתי האהבל של השכונה" מתה עכשיו. כבודם קברו אותה עמוק באדמה. בגופים שבהם מתגלים מחדלים חמורים ורואי החשבון לא מנסים למנוע אותם - עליהם לשלם מחיר על רשלנותם.
הסיפור הלא ייאמן שנחשף בבית המשפט התרחש במוסד למוגבלים "כפר תקווה" שליד קריית טבעון - במוסד המשרת בהצלחה מאות צעירים ומבוגרים הסובלים מליקוי שכלי ברמות שונות. המוסד הזה הוקם בשנת 1965 כמלכ"ר ומאז הוא מספק למוגבלים מגורים, תעסוקה, שיקום, חינוך ואשפוז. הוא הפך לשם דבר - לאחד היהלומים הבודדים שבכתר מוסדות הרווחה בישראל.
.jpg)
עמר. האם בשבוע הבא, במשפטו השלישי כעבריין בנייה שלא ציית לצו ביהמ"ש - יישלח סגן ראש העירייה לכלא? // צילום: מישל דוט קום
בצדק קשרו שנים כתרים לראשו של המנכ"ל והיזם שלו, אריה פינקוביץ, 71; בצדק היו הורי המטופלים מאושרים; בצדק החליט פינקוביץ ב־1991 לנצל את המיליונים שהצטברו בקופת המוסד - מכספי ההורים ומשרד הרווחה - ולהקים מפעל תעסוקתי קטן, טבעון פלסטיק, בשטח הכפר.
הוא רצה אז רק טוב. לאיש אין ספק בכך.
המפעל הזה עסק בראשית ימיו במיון ובאריזה של מוצרים של מפעלים שונים וסיפק מקומות עבודה ל־15 מחוסי הכפר. אלא שלפינקוביץ היה תיאבון גדול: הוא רכש בכספי הכפר מכונות תעשייתיות גדולות בתחום הפלסטיקה, הפך את המפעל לחברת בת של כפר תקווה, שכר עובדים מיומנים ושכח לצורך מה הוקם באמת המפעל. הוא חצה לאט־לאט את הקווים והתחיל לעשות לביתו.
איך בדיוק? ראשית, הוא העניק לעצמו בונוסים במיליוני שקלים והעסיק במפעל כמנהל את בנו וקרובים נוספים. שנית, הוא הקים בשווייץ כפר פרטי ששמו "תקווה שווייץ" ושאב למענו מקופת המוגבלים מאות אלפי שקלים. האיש הטוב הזה, התברר, הסתחרר מהכוח שצבר, הפך למושחת, העביר לחברת הבת "טבעון פלסטיק" 17 מיליון שקלים, השייכים למוגבלים. כך כיסה את הפסדי המפעל.
איש לא הפריע לו, איש לא שאל שאלות, איש לא עצר את השערורייה שנמשכה שנים. ההפקרות חגגה בלי שמישהו מהדירקטורים, שעבדו כולם בהתנדבות, ינסה להפסיקה.
החגיגה הגדולה הסתיימה
עד שבוקר אחד ב־2002 גילו כמה מהורי החוסים שהכפר מצוי בחובות עצומים לבנקים ולנושים אחרים ושכספים לא משולמים לספקים. הם שכרו את שירותי עוה"ד יאיר אבני, יהודה שועלי ולימור פורר, פנו באמצעותם לשופט המחוזי דאז בחיפה, גדעון גינת, וזה מינה לבקשתם את רו"ח גדעון דרמן כמנהל מורשה.
רואה החשבון הזה גיבש הסדרים שונים להצלת הכפר ועצר את הקריסה. במקביל הכין דו"ח ביקורת שבו חשף בפני מועצת המנהלים את מעללי המנכ"ל, את טובות ההנאה שאירגן לעצמו ואת כישלון הדירקטורים הקשישים, שהיו אנשים טובים ביסודם, אבל התרשלו בפיקוח על המנכ"ל.
כשהתשתית הראייתית הזאת היתה בידי ההורים ולכפר נבחר יו"ר חדש, מוטי דייג - זה שדחף את העגלה בכל הכוח קדימה - הגישו עו"ד אבני, שועלי ופורר תביעה מטעם הנהלת הכפר נגד המנכ"ל, נגד הדירקטורים, נגד רואי החשבון וגם נגד חברת הביטוח מגדל, שביטחה את הדירקטורים בביטוח אחריות אישית. הם לא השאירו בחוץ שום גורם שתרם לדעתם לאובדן הכסף.
השופטת המחוזית בחיפה, ברכה בר־זיו, שמעה את התביעה במשך עשר שנים (שערורייה בפני עצמה) ובמארס 2013 דחתה את עיקרה. היא אמנם קבעה כי המנכ"ל פינקוביץ העביר כספים במירמה למפעל טבעון פלסטיק; כי לפחות משנת 2000 לא היתה סיבה להמשך פעילות המפעל; וכי פינקוביץ משך לעצמו בונוסים בגובה 2.7 מיליון שקלים - אבל כאן עצרה.
היא סירבה להטיל אחריות על הדירקטורים, בטענה שמדובר באנשים קשישים שלא היו פעילים כמעט ואין לראותם אחראים למחדל; היא דחתה בנסיבות האלה את התביעה נגד חברת הביטוח; היא דחתה את התביעה נגד רואי החשבון הרי מילר (שבינתיים נפטר והתביעה היא נגד עזבונו) ויהודה שפורן. כבודה לא הבינה במה הם חטאו.
ההיגיון של כבודה
הרכב השופטים בעליון, שדן בערעור הנהלת כפר תקווה על החלטת השופטת בר־זיו, לא אהב את רוב החלטותיה והפך אותן על פניהן. השופט זילברטל אף נזף בה, בדרכו, על הגישה "הערכית" שלה, כלשונו, כאשר קבעה כי התובעים מנסים לייחס לדירקטורים מייסדי החברה, שגילם הממוצע כיום 85, "עוולות והפרות דין רק כדי להגיע לכיס העמוק של חברת הביטוח לכיסוי הנזקים".
השופטת בר־זיו. החלטה שגויה
"נדמה", כתב זילברטל, "כי גישה ערכית זו השפיעה במידה מסוימת על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט והתקשיתי להשלים איתה". כבודו קבע כי הדירקטורים הפרו את חובת הנאמנות ולא עמדו בשתי דרישות: "דרישת המיומנות" ו"דרישת היידוע".
כדי להמחיש את הדבר, הביא זילברטל קטע מעדות הדירקטור ר': "לדאבוני הייתי איזשהו פתי. האמנתי לכל דבר ומה שיותר גרוע - סמכתי על הצוות הכלכלי.... הוא אמר שהמפעל רווחי וכולם האמינו לזה... לא היה לי מושג מה שקראתי עכשיו, שהוא הוציא 20 מיליונים על ההפסדים של המפעל..."
השופט עמית חידד: "דירקטור אינו יכול להתגונן בטענה שהוא אינו מבין או שגילו המתקדם לא איפשר לו לגלות עניין בנעשה. נהפוך הוא: אלה בדיוק הסיבות בגינן יש להטיל אחריות על דירקטורים..."
השורה התחתונה: הסכום הכולל שהמעורבים בפרשה, לרבות חברת הביטוח מגדל, חויבו לשלם לכפר תקווה, הוא 20 מיליון שקלים. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם הוצאות משפט בגובה 850 אלף שקלים. בניגוד לכמה תיקים אחרים, במקרה הזה השכל הישר ניצח.
השופט זילברטל. שכל ישר // צילום: דודו ועקנין
ממתינים לאסון הבא?
עוד אנחנו מדברים על שומרי סף שמעלו בתפקידם בכפר תקווה, קרס השבוע החניון התת־קרקעי בפרויקט הבנייה של חברת "דניה סיבוס" ברמת החייל וגרם למותם של כמה פועלים ולפציעתם של עשרות אחרים. האם אנחנו שוב במגרש הארור הזה של שומרי הסף שנרדמו בשמירה?
אני חושש שכן.
נזכרתי אחרי האסון במשפטי האיוולת השגורים בפי שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, אנשי משק וכלכלה ועיתונאים ברברנים נפוחי חזה: המדינה סובלת מעודף רגולציה... הרגולציה עוצרת את פיתוח המשק... הרגולציה מפריעה למשק לפרוח... צריך להפחית את הרגולציה על הקבלנים...
נזכרתי בדברים מפורשים שנכתבו כאן על מחסור ברגולציה במשק, בכלכלה, בבנקים, בשלטון המקומי, בבנייה, במערכת החינוך המסואבת, בתחום ההגבלים העסקיים; נזכרתי בכותרת המדור הזה במאי השנה ("כשאלה שומרי הסף") ובכותרת המשנה ("מתי ישלמו שומרי הסף על מעשיהם"); נזכרתי בדברים שפורסמו כאן והזהירו שמדובר בהצלת חיי אדם.
אני ועמיתיי, כמו קומץ עיתונאים אחרים, דיברנו אל הקירות.
המדינה סובלת מעודף בקרה ופיקוח? זו הבעיה שלה? בענף הבנייה למשל יש עודף אנשי בקרה ומפקחי בנייה בלתי תלויים?
אבני. שיכנע את שופטי העליון
השבוע, כשפורסם שוב הנתון המחריד של 230 הרוגים באתרי הבנייה מאז 2010 וכמעט אפס כתבי אישום; כשהתגלה ש־17 פקחים בלבד מופקדים על 13 אלף אתרי בנייה בארץ; כשנשמעו עדויות מזעזעות על רשלנות פושעת ואפס מלחמה בחברות בנייה החוסכות בברזל, במלט, בבעלי מקצוע - היה ברור: קריסת גגות ופיגומים אינה נובעת מכוח עליון. היא נובעת מענישה בדיחתית, אם בכלל, מאפס אכיפה והרתעה, מאין דין ואין דיין במגרש הזה.
היה ברור שהכל פרוץ ושאחד הביטויים לכך הוא כניעת משרד השיכון ללחצי איגוד ומועצת הקבלנים: הוא החליט לקדם צעדים להפחתת הרגולציה על רישום וסיווג קבלנים... הנה הפתרון היצירתי למניעת קריסת גגות ופיגומים.
היה ברור שהאסונות נובעים משחיתות ומאפס אכיפה; היה ברור שדרושה ענישה כואבת ורגולציה של בעלי מקצוע אמיתיים; היה ברור שהממשלה חייבת להקים יחידת פיקוח ארצית עם 200 תקנים, משכורות גבוהות, כלי רכב צמודים - יחידה שיאיישו אותה מהנדסים, אדריכלים, הנדסאים ואחרים בעלי סמכויות ושיניים חדות
זה הכרחי וזה בהישג יד. מדובר בחיים ומוות. האם הממשלה תפתיע אותנו ותקים אותה בקרוב נוסף על החמרה מיידית של הענישה? האם נס רכישת צי מטוסי הכיבוי אחרי אסון הכרמל שוב יתרחש?
השחיתות בעיריית חיפה
אפתח באמירת תודה לאזרחים רבים בחיפה שוחרי חוק ומינהל תקין שמאסו במעשי השחיתות השולטים בעיריית יונה יהב. תודה למי שאומרים "עד כאן", מעבירים מידע ומסמכים לעוזי דיין ולמיכל שבת, מכניסים אותם בסוד קן הנחשים. תודה לאנשי מבקר המדינה שכבר עמוק־עמוק בתמונה ונחנקים בוודאי מהצחנה.
תודה והתנצלות: הפניות אלינו רבות ולוקח זמן לטפל בהן - גם בחמורות יותר הנתמכות בראיות ובמסמכים. נגיע אליהן, סבלנות, ובינתיים דיווח על פרשת פנינה פז, מנהלת אגף הנכסים, שלפני שבוע תיארנו כאן קטעים מעבירות הבנייה החמורות שביצעה עם בעלה, ד"ר ברעם פז, בקוטג' שלהם. קטעים מטובות ההנאה שלה בהיקף של לפחות חצי מיליון שקלים.
החיפוי עליה נמשך - הן על ידי ראש העירייה וצמרת העירייה, והן על ידי היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד רשף חן. כדאי לזכור את השם של הפרקליט הזה, ח"כ לשעבר, הנגוע בשחיתות ציבורית, שהודיע השבוע, באיחור של שנים, על התפטרותו מהעירייה.
רשף אמור היה לפעול להעמדתה של פז לדין, לגרום להרס חריגות הבנייה בביתה, לאלץ אותה לשלם מאות אלפי שקלים ארנונה בגין השטח האמיתי של הקוטג' שלה בשכונת דניה. הוא לא עשה זאת והיא עדיין בתפקידה. השערורייה נמשכת.
רגע, כמעט שכחנו את הדובדבן שבקצפת: ב־2010 הגישו הוריה הקשישים של פז בקשה להתקנת מעלית בבית משותף שבו הם מתגוררים.
כמה זמן לוקח לטפל ולאשר בקשה כזאת בדרך כלל? חודשים ארוכים ולפעמים אפילו שנה ויותר. והנה במקרה של הוריה של פז זה נמשך יום אחד: ב־23.11.10 הוגשה הבקשה לקבלת היתר ולמחרת, בהליך אקספרס שכלל גם את תשלום האגרות, היא נדונה בוועדת הרישוי ואושרה.
ימים ספורים אחרי האישור התחרטו השכנים על הסכמתם והגישו התנגדות מנומקת. הוועדה היתה אמורה לעצור את ההליך, להזמין את המתנגדים, לשמוע אותם.
היא דילגה מעליהם. זה לא קרה.
תגובת העירייה להליך החריג בסיפור הזה: היא מזכירה לנו שמדובר בזוג קשישים, אחד מהם סיעודי המרותק לכיסא גלגלים (הבקשה נדונה לפני שש שנים...) ובכלל, "כל בקשה העומדת בתנאים ואינה כרוכה בהקלות ובשימושים חורגים מאושרת בתוך ימים ספורים".
הקראתי את התשובה לאנשי עירייה והם פרצו בצחוק. היה קשה להרגיע אותם.
הנוקמת נשלחת הביתה
את ד"ר ורה רוזנפלד, מנהלת המרכז הגריאטרי של המדינה בראשל"צ, הצגנו כאן לפני שלושה חודשים כמי שמנסה למוטט את המוסד שהוקם בשנות ה־50 לטובת ניצולי השואה הקשישים. הצגנו חלק קטן ממעלליה ואת ניסיונה לרוקן את המקום לטובת בית חולים אחר שגם אותו היא מנהלת.
תגובת שר הבריאות, יעקב ליצמן, על הפרסום היתה חד־משמעית: לא רק שהמוסד לא ייסגר אלא שהוא יפתח את שעריו מחדש. נוסף על ארבעה ביתנים פעילים ייפתחו עשרה נוספים שהיו באחרונה סגורים, וייקלטו בהם בקרוב מאות קשישים וניצולי שואה חסרי אמצעים.
בשורה לקשישים מעוטי היכולת, כתבנו, בשורה לאחיות, לרופאים ולעובדים האחרים.
השר אמר מה שאמר, אבל ד"ר רוזנפלד המשיכה להתנהג כאילו החלטת ליצמן אינה מחייבת אותה. יותר מזאת: היא גרמה לכך שבמרכז הרפואי הגריאטרי לא היתה באחרונה השגחה רפואית רציפה למטופלים - ביום ולעיתים גם בלילה.
הנזק לקשישים: טילטלו אותם לחדר המיון באסף הרופא במצבים שהימצאות רופאים תורניים במרכז הגריאטרי היתה מונעת זאת.
באחרונה שברה המנהלת הצינית שיא חדש: היא ניסתה להתנקם ביו"ר ועד המשפחות, יוסף מזוז, באמצעות הנחיות להעברת אמו בת ה־97 למוסד אחר. מאחורי גבו הוכן כבר טופס הסכמה של קופת חולים לקליטתה באותו מוסד, הוכנס לתיק המטופלת, והיה אמור לסייע להרחקת האם הקשישה ועימה בנה העומד על משמר זכויות הקשישים.
הניסיון הזה התגלה למזוז, ועוזי דיין הציג לה בעניין זה ובעניין סיכון הקשישים, שאלות קשות. התשובה, כמה לא מפתיע, הגיעה ממשרד הבריאות: "השר החליט להמשיך את הפעלת המרכז ולפתוח את שעריו לגבי סוג האשפוזים. המרכז בראשון לציון ימשיך לפעול על כל שטחו לטובת סיעודיים".
סטירה ראשונה ואחריה סטירה נוספת: "כמו כן אנו בעיצומו של תהליך למינוי מנהל מיוחד מטעמנו... אנחנו פועלים לשיפור המצב הקיים ולשיפור האווירה בין ועד המשפחות להנהלה".
כלומר, השר הדיח אותה מתפקידה.
רק אחרי התשובה הזאת, העבירה אלינו המנהלת את תגובתה הקצרה: "כל החלטה של הנהלת משרד הבריאות מכובדת ומיושמת על ידיה".
לתגובה הזאת ביקש משרד הבריאות להוסיף מטעמו שורה לריכוך המכה: "תהליך מינוי מנהל חדש למרכז הגריאטרי נעשה בתיאום עם ד"ר רוזנפלד".
העבריין מנשר הורס
בפעם השלישית בחודש האחרון אני נאלץ לדחות את סיפורי נשר. בכל זאת - אי אפשר לדלג כאן מעל לתיקי סגן ראש עיריית נשר, משיח עמר, שהורשע בשעתו בעבירות בנייה בביתו הפרטי; שלא ציית לצו הריסה והורשע שנית; שהרס ובנה שוב ועכשיו עומד לדין בגין בנייה ללא היתר, שימוש ללא היתר ואי קיום צו בית משפט.
משפטו הנוכחי נדחה לבקשתו כמה פעמים והוא ייפתח מחרתיים בפני שופט השלום בחיפה, ערן קוטון. אם יורשע בו הפעם, מותר להניח שהתביעה תדרוש לשלוח אותו לכלא לתקופה משמעותית. יש גבול לכל תעלול.
לא אצל עמר: לקראת הדיון הוא הרס השבוע את חריגות הבנייה, כפי שעשה בעבר (ושוב בנה...), כדי להימלט מהכלא. כבר היינו בסרט הזה.
