קריסת מערכות

בשנת 2014 הוחלט סוף־סוף ליישם מסקנה קריטית מתוך ועדת זיילר - זו שהוקמה לאחר אסון ורסאי, אסון הבנייה הקשה והטרגי ביותר בתולדות המדינה. בעיני רבים מהאנשים שראיינו לצורך הכנת כתבה זו, מדובר במסקנה החשובה ביותר של הדו"ח ושל הוועדה: להקים מכוני בקרה, שיבדקו את תוכניות הבנייה לפני קבלת ההיתרים והביצוע בפועל. המטרה - לשפר את איכות הבנייה בישראל, מתוך דאגה לבטיחות הציבור. כהמשך טבעי לדו"ח זיילר, כבר בנובמבר 2009 קראה ממשלת ישראל למשרד הפנים "לפעול להקמת מכוני בקרה לרישוי הבנייה. מכוני הבקרה יוקמו על פי חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, תוך קביעת מנגנונים להנחיה, לרישוי ולבקרה על פעולתם של מכונים אלו". בקריאה זו נכתב עוד כי "הליך עבודתם ינוהל ויבוקר על ידי הרשות להסמכת מעבדות", וכי "מכון הבקרה אמור לפעול באמצעות אנשי מקצוע מנוסים ובעלי הסמכה כבקרי תכן". ואכן, משהוחלט לאמץ את ההמלצה לפני שנתיים, היה נדמה שלראשונה בישראל יש דרישה לקידום כשירויות עבור בקרי תכן וביצוע מוסמכים, שיעבדו במכוני הבקרה בתחום הרישוי והבנייה. במילים אחרות, אנשים שיטפלו בליקויים לפני שהבניין עומד על רגליו, לא לאחר מכן. 

"מבחינת חלק מהגורמים בכנסת ובענף, היה נדמה שהומצא כאן משהו חדש. דיברו על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים", מספרת עו"ד איילת צור, ממחלקת התכנון ובנייה במשרד פריש, שפרבר, ריינהרץ ושות', "אבל במקרה הזה, אירופה הקדימה אותנו וכך גם מקומות נוספים בעולם. זו ממש לא היתה המצאה ישראלית, אלא להפך. המטרה היתה שקודם כל תיעשה הבדיקה, ולא כמו המצב היום, שיש מכון לבדיקת ליקויים אחרי שהמבנה כבר עובד. אבל אז, ממגוון סיבות שונות, החלו עיכובים בנושא".

מה בדיוק קרה מאז? איש לא יודע באמת להסביר, אבל הסחבת האופיינית כל כך לביורוקרטיה הישראלית גבתה השבוע מחיר כבד. לא חסרות סיבות אפשריות לכך שהמהלך נדחה שוב ושוב: חלק יתלו זאת בלחץ של הלוביסטים על הגורמים הרלוונטיים, שמנע החלטה שהיתה פוגעת בכיסם של הקבלנים הגדולים; אחרים יאמרו כי משרד האוצר גילה שרגולציה רבה יותר גם דורשת תקציב נכבד יותר, ואולי כי לבכירי ענף הבנייה יש גם כך בטן מלאה על הרגולציה הקיימת כיום. מכל מקום, הישיבה המכרעת אמורה להתקיים בתחילת החודש הבא, ואחריה יוכנסו השינויים המיוחלים בענף הבנייה הישראלי. עבור פועלי הבניין שמצאו את מותם בהריסות חניון הברזל, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. 

 

"לא דומה לוורסאי"

היה צריך להיות השבוע במתחם "ההיי־טק והתקשורת" בצפון תל אביב כדי להבין את גודל האסון. הבור שנפער במרכז רמת החייל יצר קונטרסט אמנותי כמעט לבנאליות היומיומית של המשרדים הסמוכים. התושבים הקבועים בשכונה עצרו לרגע כדי להסתכל והמשיכו הלאה; החולים מבית החולים אסותא הסמוך זכו לאתנחתא מהמציאות האפורה, כשראו כיצד מפנים מהאזור ערימות של חול, ואיתן השלט האירוני משהו "חניון הברזל". זו היתה גם שעתו היפה של פיקוד העורף, שאנשיו הפכו לגיבורי היום והראו כמה המציאות האזרחית והצבאית בישראל שלובות זו בזו. ראש מחלקת מיגון בפיקוד העורף, אל"מ גולן ואך, הפך מרואיין מבוקש. מרצון, אגב - "כי זה מאפשר כמה דקות בצל, והאמת היא שאני לא יודע איזה יום היום ומה השעה".

אל"מ ואך, בוגר רעידת האדמה בהאיטי ומי שהוקפץ לזירות פיגועים לא מעטות, פוסק בצורה חפה מציניות ש"דבר כזה לא ראיתי בישראל. לא היה מה שיבלום את הנפילות, והחניון פשוט קרס עד התחתית. בישראל כמובן לא ראינו דבר כזה זולת הפיגוע בטאבה, שבו המבנה קרס עד היסוד, אבל גם בעולם אתה לא רואה דברים כאלו בכל יום, במיוחד בגלל כמויות החול האדירות שדרכן אנחנו צריכים לעבור. מדובר באתגר לא פשוט גם עבור חבר'ה מנוסים שנמצאים בשטח משנות ה־80 ועברו דבר או שניים". גם עו"ד צור חושבת שמדובר בתקדים מדאיג: "במקרה של ורסאי הדיון עסק בשיטת בנייה חדשה (פל־קל; ע"ר) שלא אושרה, ואז התרחש האירוע הנורא. במקרה שאירע השבוע, ככל הידוע לי, לא מדובר בשיטת בנייה חדשה. מדובר במבנה קונבנציונלי לחלוטין, ולכן המחדל חמור הרבה יותר". לשיטתה של עו"ד צור, לכל הצדדים הנוגעים בדבר יש חלק במחדל, "כי מדובר בפרויקט ארוך שמעורבים בו רבים. כמובן, יש מקרים שבהם אדם בודד מקבל החלטה וקשה לעקוב אחריה, לא משנה כמה פיקוח יהיה. כשמדובר באנשים תקלות תמיד קרו ויקרו. כאן אנחנו עדיין לא יודעים לעומק מה קרה, ולכן שאלת האחריות עדיין נותרת פתוחה".

אז אם כולם אחראים, מדוע כולם שותקים? מדוע כמעט כל מי שנשאל השבוע על האסון הסתפק בתשובות לקוניות, שלא סיפקו מענה לתהייה הקריטית מכולן: מי בעצם שומר עלינו? עיריית תל אביב, שהקרקע והחניון שייכים לה, ודניה סיבוס, חברה בת של "אפריקה ישראל" שמקימה את החניון ומפעילה אותו, כמו רקדו טנגו סביב השאלה - צעד קדימה ושניים אחורה. 

אבל הבעיה היא לא רק החשש של המעורבים ליטול על עצמם את האשמה. גם החוק, והעובדה שאפשר לפרש אותו לכאן או לכאן, לא בדיוק עוזרים. "החוק, במקרה הזה, הוא לצד העיריות", הסבירה מהנדסת עיר גדולה שהסכימה לשוחח עימנו, "כולם מדברים על פקחים ומפקחים, ומסבירים כמה מעט כאלו יש במדינה. האם הציבור חושב שבכל מבנה חדש נשלח נציג מהעירייה לפקח לאורך כל הדרך? אפילו בעיריית תל אביב, שנהנית מכוח אדם רב יותר בהשוואה לשאר העיריות, זה לא בר־ביצוע. אנשים מודעים לעלויות?" לפי החוק, מוסיפה המהנדסת, האחריות היא על הקבלן המבצע, "ואני חושבת שבצדק. הפיקוח הוא ברמה גבוהה מספיק. הרי במהלך בנייה כזו, כל אחד נותן את חתימתו. החתימה שלו מאשרת שהדבר תקין". השבוע, כששוטטנו בתל אביב, לא התקשינו למצוא תושבים שמתלוננים על תנופת הבנייה בעיר. חלק התלוננו על כך שמול מעון הילדים שלהם קורם עור וגידים קאנטרי ענק, והילדים נחנקים בכיתות. היה אף מי שטען בצחוק שמרוב בניית תמ"א 38 ברחבי העיר, הוא חש שהוא גר באתר שיפוצים. ודווקא התלונות בנושא זה האירו את עינינו. בניגוד למבנים דוגמת החניון שקרס - שם העירייה מעבירה את האחריות לקבלן הביצוע לפרק זמן קצוב - כשתושבים רוצים להיכנס לפרויקט תמ"א, העירייה פועלת אחרת; היא לא סומכת על המהנדס של החברה המבצעת, ונוסף עליו שולחת מהנדס מטעמה אל בניין המגורים. "מה לעשות? זה החוק", מחייכת המהנדסת הבכירה, "העירייה לא סומכת על החברות המבצעות, והחוק עובד לטובתה. אני חושבת שהעיריות דווקא אמורות לעודד מכוני בקרה, כי אז הסיכויים שיקרה מה שקרה בתל אביב יהיו נמוכים בהרבה". 

 

"תאונות יהיו תמיד" 

השבוע הזה היה, במידה רבה, השבוע השחור של הקבלנים. רובם העדיפו פשוט לשמור על שתיקה, אבל היו מי שבחרו לנקוט עמדה - כמו ראול סרוגו, יו"ר איגוד קבלני ראשון לציון, שירה לכל הכיוונים על גבי דף הפייסבוק שלו. "לכל העיתונאים צמאי הדם, המתחרים ביניהם על כותרות מפוצצות", כתב, "לכל הפרשנים רבי החשיבות העצמית, המחפשים עוד מגה־אירוע על מנת להביע דעה מקדמת רייטינג; לכל אותם חברי הכנסת העלומים, המחפשים עוד כותרת ועוד צילום תוקפני שיסדר להם את הפריימריז הקרובים; לכל נציגי איגודי המהנדסים, שמנצלים את האירוע הטרגי לצורך קידום האג'נדה הקלוקלת שלהם בדבר ה'צורך' בעוד רגולציה ובתוספת מהנדסים מפקחים, תוך כריתת הענף שעליו הם יושבים על מנת לסדר עבודה לעצמם ולחבריהם; לכל הגורמים השונים, הקושרים את האירוע המחריד לנושא בטיחות בעבודה על מנת לקדם אג'נדות שלהם, בעוד אין לכך כל קשר שהוא - לכל אלה אני אומר, חכו רגע. עדיין לא חקרו את נסיבות האירוע, עדיין לא ברור מדוע התמוטטה תקרת החניון. האם זהו כשל ביצועי הנדסי? האם זהו כשל תכנוני? של מי הרשלנות שגרמה לאסון זה? האם היו חסרים מהנדסים באתר הבנייה, או שמא היו יותר מדי מהנדסים? דווקא על רקע האסון הדגיש סרוגו כי לדעתו ענף הבנייה בישראל הוא מהמתקדמים בעולם. "יכולות הפיתוח של בוני הארץ הן מצוינות. רק מלהביט בהיקף הבנייה של הכבישים, הגשרים, מסילות הרכבת, המנהרות, הפארקים רחבי הידיים, מגדלי המגורים, מגדלי המשרדים והמרכזים המסחריים, חרף המחסור בעובדים, באשראי ובקרקע - זה מעורר השתאות ומצביע על כלכלה ישראלית חזקה, על תעשיות בנייה מפותחות ועל יכולות מקצועיות יוצאות מן הכלל של חברות הבנייה ונותני השירותים שלהן. דווקא היום אני גאה להיות קבלן ובונה הארץ".

יגאל דמרי, בעל השליטה בחברת י.ח. דמרי, התבטא השבוע ברוח דומה ואמר כי אין טעם להשחיר את ענף הבנייה כולו. "מי שאחראי בסופו של דבר לאיכות הבנייה בענף זו מדינת ישראל", אמר בפורום הנדל"ן השנתי של חברת דן אנד ברדסטריט, "ואנחנו עוד נראה את הכשלים של איכות הבנייה בדירות של מחיר למשתכן. דניה סיבוס היא חברה טובה, וייתכן שהיה פה כשל תכנוני - כלומר, שהם ביצעו תוכניות לא טובות. אני לא מאמין שהיה להם כשל ביצועי, כי הם עושים עבודה טובה. גם לי קרסה תקרה לפני עשר שנים. זה קורה. תמיד יקרו תאונות, זה ענף מסוכן - אבל זו טעות להכפיש ולומר שיש בו בעיית איכות כללית". 

"במובנים רבים אנחנו אכן מדינת סטארט־אפ", מוסיפה עו"ד צור, "אבל דווקא כאן אנחנו לא צריכים להמציא כל מיני דברים מחדש, אלא לעשות את מה שעשו לפנינו בצורה טובה ביותר. התקשורת נתפסה לעניין הפיקוח, אבל ברור לכולם שאם הבניין יקרוס, אז גם אם העובדים יחבשו קסדות זה לא מה שיציל אותם במקרה של ליקויים חמורים. צריכים לחזור אל ועדת זיילר, שבעצם אמרה שהכל מתנהל כאן בצורה פרטאצ'ית, בחאפ־לאפ. הם בחרו שם במילים קשות מאוד, דיברו על 'כוס התרעלה'. המסקנות היו ברורות, אבל היישום כבר נראה אחרת".

מקס הרשקוביץ, בעלי חברת מומנתקן הנדסת איכות ובטיחות, דווקא מעביר את כובד האחריות אל הציבור עצמו. "בכל מקום השבוע עסקו בתקן. התקן זה האלוהים? הרי הוא פחות מחמיר מהחוק", אמר, "מה שהתרחש בחניון בתל אביב לא היה קשור לבטיחות, אלא לכשל הנדסי. הכי קל להטיח בוץ ולדבר על בטיחות, אבל זה לא המקרה. להפך: בשנים האחרונות אנחנו רואים סטנדרט מחמיר יותר של רגולציה, ובעתיד זה ימשיך להשתפר. עם זאת, אם הציבור הישראלי רוצה ללמוד משהו מהמקרה הזה, הוא צריך לשאול את השאלות הקשות כשהוא קונה דירה או נכנס למבנה מסוים. אם מגלים כשלים, צריך לעשות רעש. בשנים האחרונות ראינו מרפסות שנופלות ומבנים שקורסים, ורק אחר כך הדברים השתפרו. אם הצרכן לא יעשה רעש, דברים לא יזוזו". 

 

בין נדל"ן לשחיתות

לרגע היה נדמה שאסון החניון יסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשת שוחד הנדל"ן בנתניה - עד שלשום, כשראשת העיר מרים פיירברג נעצרה למשך שישה ימים. אחרי המעצר, נזכרו כולם איך לא פעם מי שמטפל בנדל"ן ברשויות המקומיות מוצא עצמו מסתבך בשחיתות: אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי וצבי בר הם רק כמה מראשי הערים שניצלו לרעה את כוחם בענייני בנייה, ושילמו בסופו של דבר את המחיר. היתרי בנייה שניתנים ללא מכרז הם רק דוגמה אחת; על מה שמתרחש באתרי בנייה שעליהם בוצעה השתלטות שלא כדין קשה לפקח, או אפילו לדעת מלכתחילה. בפרשות השחיתות ברשויות המקומיות אפשר למצוא, לרוב, ניסיונות להכפיל את שטחם של מבנים על קרקע בלתי מתאימה. כמו הגשת כתבי האישום, גם התהייה מדוע קרס מבנה זה או אחר עולה באיחור ניכר. בשבועות הקרובים משטרת ישראל תבדוק אתרים נוספים של חברת דניה סיבוס, והענף כולו יושם תחת זכוכית מגדלת. העובדה שהמשטרה לא נידבה פרטים רבים בנוגע לחקירת הקריסה רק הציתה גל שמועות בקרב בכירי ענף הבנייה. "בעצם עכשיו כולנו אשמים, וכל קבלן הוא חאפר פוטנציאלי", הם טענו, "מוטב שהמשטרה תפרסם כמה שיותר פרטים על מה שידוע בחקירת החניון".

מנהל רכש באחת מחברות הבנייה הגדולות מיטיב לסכם את המצב. "כמו בכל דבר במדינת ישראל, גם כאן כולם נכנעים לפופוליזם", הוא לוקח נשימה ארוכה ומסביר, "התקשורת מחפשת את הכותרות, וזה בסדר, כי באמת התרחש כאן אירוע חמור שלא קרה אף פעם. אבל הטיפול בפרשה הזו לא קשור למה שמתרחש בפועל. אני שומע שאומרים שחסכו בברזל ובחומרים. הרי רק מי שלא מבין כלום בענף הבנייה - ורוב הציבור לא באמת מבין - יכול להגיד דבר כזה".

חניון הברזל, מדגים אותו מנהל, "הוא פרויקט של 100 מיליון שקלים. אם לא היו משתמשים בברזל, היו חוסכים כאן כ־2.5 מיליון שקלים. נראה לך שחברה כמו דניה סיבוס, אחת משלוש החברות הגדולות בישראל, 'תתלכלך' על סכום כזה? אפשרות אחת היא שמה שהתרחש כאן היה כשל בתכנון, ואפשרות אחרת היא שמישהו פישל בהערכות שלו תוך כדי תנועה. אני מוכן ללכת גם על תיאוריות הקונספירציה, שמדברות על חבלה בזדון ועל שימוש בחומרי נפץ, זה נשמע לי אפילו הגיוני יותר. אבל בחייכם, להתחיל לדבר על פיקוח ועל חיסכון בחומרים? זה רק מראה כמה אף אחד לא באמת מבין מה מתחולל בענף הבנייה.

"ועוד דבר: בכל מקום כותבים על השחיתות בענף ומקשרים את הדברים גם למה שהתרחש בנתניה. בתור אחד שנמצא כבר הרבה שנים בענף הזה, אני יכול לומר לך שענף הבנייה הישראלי לא מושחת בכל הקשור לשימוש בחומרים בו ובתכנון. אם כבר, הוא מושחת ברמה העסקית, בנושא ההיתרים והזיכיונות. מקרה החניון לא מייצג את הענף".

 

מנוע חיפוש 

אור ליום חמישי בבוקר, אל"מ גולן ואך וצוותו עדיין המשיכו לחפור באזור האסון, לאחר שעות ארוכות ללא שינה. אם זה מעודד מישהו, ואן טוען כי יכולת החיפוש והטכנולוגיה משתפרות בכל שנה, וכי כוחות החילוץ הישראליים זוכים להערכה רבה ברחבי העולם. עדות להתקדמות הטכנולוגיה היה אפשר לקבל בשימוש ב"אלומה", המערכת שאיכנה את הטלפונים הסלולריים של העובדים שנקברו מתחת לאדמה. "אני יכול להגיד שלאחד הפועלים הגענו בעזרת הטלפון הנייד שנמצא בכיסו", מסביר ואך, "דקרנו בצורה מדויקת את החול, ואחד מאנשי הצוות שעובדים כאן למטה נגע לפתע בכתף. זו רמת הדיוק שאנחנו מצליחים להגיע אליה, ואנחנו לא נצא מפה עד שלא נדע שהגענו אל כולם. קרו ניסים, הצליחו להגיע לאנשים גם אחרי 100 שעות, ואנחנו מכינים את עצמנו לשהות כאן גם בסוף השבוע".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו