משהו מאוד עמוק התערער פה בזמן האחרון. אי אפשר כבר להגיד כלום על שום דבר. מותר רק לתמוך או להחמיא. אם אתה לא תומך או מחניף, אתה אויב. הכל פתאום נורא רגיש במדינתו הריבונית של העם, שפעם היה אלוף העולם בניהול מחלוקות והיום הוא בעיקר נעלב.
בכל יום יש כאן מישהו שמושעה, או שמופעל לחץ להשעייתו. תמיד סביב מילים, מילים ומילים. גילוי נאות: רק לפני כמה חודשים אני עצמי הושעיתי משידורי גל"צ למשך שבועיים, בגלל משהו אישי מדי וכואב מדי שאמרתי בשידור.
זוגתי, שתחיה, עוסקת בזהות יהודית חילונית. בדרך כלל היא מרצה (מעולה!) על הנושא, אבל לאחרונה גם היא, כמו חלק גדול מהמרצים שיש להם משהו להגיד, עוסקת בעיקר בהדיפת ניסיונות להשעות אותה ולפסול את ההרצאות שלה.
יש מתח באוויר ואי אפשר להתעלם ממנו. מפעם לפעם מתקשרים להזמין אותי להופיע ומבקשים ממני להיות זהיר ורגיש כי "יש אצלנו אוכלוסייה מאוד מיוחדת".
- "מה מיוחדת?" אני שואל בסקרנות תמימה.
- "יופי שאתה שואל", עונים לי בתמימות סקרנית. כאילו הם לא היו מסבירים גם בלי שאטרח לשאול: "ובכן, אנחנו קבוצה מאוד מאוד הטרוגנית".
- "לא יכול להיות" (אני מחקה את שייקה מאיזה "גשש").
- "כן, כן (הם מדלגים בקלילות מעל האזכור. אנשים שדיבורים מפחידים אותם הם אויביו המושבעים של ההומור לדורותיו), בפירוש הטרוגנית. צריך מאוד להיזהר".
- "אין לי להטוטי אש בהופעה, כן? אז מה יש להיזהר?"
- "תראה, אתה בטח תבין. אנחנו מגיעים מכל רחבי הארץ ויש בינינו חרדים וחילונים, תל־אביבים ודרוזים, מתנחלים וחולי צליאק, וקבוצה לא קטנה של נשים בדואיות, דווקא מאוד משכילות".
- "למה אתה אומר דווקא?"
- "אויש סליחה. סליחה. לא התכוונתי".
- "לא נעלבתי".
למרות שהשיחה הזאת, במתכונותיה השונות, מתנהלת על הקו שלי בערך פעמיים־שלוש בשבוע, עדיין לא הצלחתי להבין לגמרי ממה עלי להיזהר. אם יש מוסלמים בקהל, אני לא אגיד מילה רעה על הג'יהאד (מנהג עתיק ויפה, שסובל לאחרונה מבעיית תדמית). בגלל החרדים אסור להכניס בדיחות גסות, זה ברור! אבל ממילא אני לא נוהג להתגסס.
טוב, יש גם סופר־שמרנים שאצלם ההגדרה "מילים גסות" עברה הרחבה. שמעתי כבר על אנשים שהתלוננו על השמעת מילים כמו "הריון" או "תינוק" (כאילו אנחנו לא יודעים איך זה התחיל, אה?!).
בגלל הכיפה שלראשי מבקשים ממני להתחשב גם בחילונים. "לא שצריך להגיד לך את זה, כן?". אוישש... עכשיו הם מנסים להתחשב גם בי. זה כל כך מתיש.
כאן אנחנו מגיעים לבעיה האמיתית. פעם, באותו עידן היסטורי מתוק שבו הדברים היו פשוטים וברורים, היית צריך ממש לפגוע במישהו כדי שהוא באמת ייפגע. היום כבר אי אפשר לדעת. אנשים עשויים להיעלב מכך שאמרת משהו, והם עלולים להיפגע לא פחות אם לא אמרת משהו.
ועוד לא דיברנו על המנגינה, האינטונציה, ועל איך בדיוק הצגת את שמו של האיש או את כותרת הספר שמישהו בקהל מולך סוגד לו או מתעב אותו. האם מותר עדיין להזכיר, בלי להסתבך, שמות טעונים כמו דרווין או ישו?! האם מותר עדיין, במחילה, לספר בדיחות?
צריך לשים לב: אם יש בקהל כורדים, הומואים או פמיניסטיות, אז אסור להתלוצץ על חשבונם, אבל אם יש ירושלמים בקהל, הם עלולים להיפגע מכך שלא תהיה בדיחה על כורדים. אז במי מתחשבים קודם?!
משהו קורה פה בזמן האחרון. מין טרור מילולי, פסיבי־אגרסיבי, שהופך להיות טרנד ישראלי או סתם מכת מדינה. כולם משתדלים נורא להיעלב ממשהו. כולם, אבל כולם, ממש מתאמצים להיפגע כל הזמן. למצוא בדיוק את שתי המילים שהוא או היא אמרו ולעמוד - ולא פעם גם לקפוץ בטירוף - על זכותם הדמוקרטית לסתום למישהו את הפה. להשעות. לפטר. לגלגל מכל המדרגות. ואם אתה השעית לי את הרב, אני כבר אפיל לך איזה מרצה.
איך באמת עושים את זה? איך לעזאזל סותמים פיות דווקא בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי? ובכן, נאחזים בסיסמה "חופש הביטוי הוא לא חופש השיסוי". חזק נאחזים בה. הופכים אותה לחוק יסוד. מעניקים לה חיבוק דוב כזה, שכל חוליותיה תתפקענה.
ואז לוקחים את "השיסוי" - מילה עברית עתיקה ונידחת - מגלגלים אותה ומגדילים אותה בשקל תשעים. לשים אותה ומתפיחים, עד שבסוף יוצא שכמעט כל דבר שתאמר ייחשב לבלתי נסבל, להסתה פרועה, ובעיקר - להזדמנות פז לסתום לך את הפה.
למה זה קורה? אולי מכיוון שלחלק מאיתנו כבר נמאס. אפשר שכמו הרב־תרבותיות, גם הפלורליזם כבר מיצה את עצמו. זה אף פעם לא היה פשוט לשמוע ביקורת או סתם דעות מנוגדות, ולמי יש כוח לכל הג'אז הזה.
ייתכן שיש בינינו אנשים שפשוט מקנאים בדת האיסלאם. הרעיון הזה שמותר לך להשתלח בכל העולם ואשתו, ובאותה נשימה לדרוש מכולם לדבר אליך אך ורק מתוך כבוד מופלג, נשמע באוזניים מסוימות כמו חלום. ויכול להיות שגם הפעם הכל בגלל הפייסבוק.
בימים אלו נהוג להאשים את הפייסבוק כמעט בכל דבר, אז למה לא באמת? יש סברה שהרשתות החברתיות הפכו את כולנו למכורי לייקים, שמסוגלים להתנהל רק בתחומיה המרופדים של הבועה הווירטואלית שיצרנו לעצמנו. כל מי שאנחנו מכירים חושב כמונו. איך אפשר לסבול דעה שונה?
מאז ומעולם הייתי גאה במשפחה הירושלמית שלי ובמורשת חוסר הטקט שמלווה אותנו הרבה לפני פרוץ הפייסבוק. אצלנו תמיד אמרו את האמת בפנים. גם כשהיה עדיף פשוט לשתוק. כולנו גם שילמנו על כך מחירים מפולפלים, אבל עם הזמן למדנו לקבל את הטבע של משפחת לוי לטוב וגם לרע.
כשישבנו שבעה על אבי ז"ל, הגיעו לנחם שני רבנים גדולים ומפורסמים. מדובר בשני אחים ידועי שם ונשואי פנים. האחד גבוה, רזה, נזירי ושדוף, ואחיו גוץ זועף ובעל מראה דחוס משהו, שגבותיו מצליחות להתחבר לזקנו. שניהם ראשי ישיבות חשובות. אבל עבור הדודים והדודות שלי הם היו פשוט "הילדים של השכנים". ככה זה כשגדלים באותה חצר בעיר העתיקה בשנות השלושים והארבעים.
כשנכנסו השניים, הבית התמלא לחישות. יראת הכבוד הזיזה את כל הנוכחים לכאן ולכאן, ואל תוך המקום שהתפנה נעו הרבנים בטקסיות מופלגת והתיישבו מולנו בשתיקה. דודה א' לא המתינה אפילו רגע.
- "אתה רואה את הרבי הזה? כמו שאתה רואה אותו, כשהוא היה קטן, היה כמו ילדה. היינו עושות לו קוקיות. מלבישות אותו שמלות. אודם שמנו לו".
אני וכל האחים שלי השתנקנו. אין צחוק כמו צחוק בבית אבלים, וכשאחד מאיתנו הצליח לנשום סוף סוף, הוא אמר: "איך את מדברת, דודה? לא יפה".
מייד קפצו שתי הדודות האחרות - "למה לא יפה? בדיוק ככה היה. גם היינו קוראות לו שולה לפעמים".
תהרגו אותי אם אני זוכר איך נגמר המפגש ההזוי הזה. אבל מדי פעם בא לי לשלוח כמה בכיינים אל הדודות שלי. לחינוך מחדש. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו