"שבוע ויום", סרט הביכורים של אסף פולונסקי שהתקבל בתשואות בפסטיבל קאן וגרף חופן פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון (כולל הסרט הטוב ביותר), הוא ללא ספק אחד מהסרטים הישראליים המסחריים היותר מרשימים שראינו בשנים האחרונות. זוהי דרמה קומית מורבידית, אנושית ומחממת לב, שמעניקה טיפול קליל ועדין לנושא טרגי וכבד משקל, ושמצליחה לעשות דברים שגם במאים מנוסים בהרבה אינם מצליחים לעשות. כמו לצחוק בפניו של המוות, למשל.
במרכז העלילה ניצבים ויקי ואייל ספיבק (יבגניה דודינה ושי אביבי, בתפקיד חייו) - זוג נשוי ובורגני, שמנסה לאסוף את השברים ולהמשיך במלאכת החיים מייד לאחר תום השבעה על בנם היחיד רוני, שהלך לעולמו לאחר מאבק ארוך וקשה במחלת הסרטן. משימה די מסריחה, לכל הדעות.
בעוד שוויקי, שעובדת כמורה בבית ספר יסודי, מבקשת להעמיד פני קשוחה ולשוב לשיגרה כמה שיותר מהר, אייל העצבני וחסר הסבלנות מרגיש שהוא עדיין לא מוכן להתמודד עם הבלי העולם. הוא מחפש תירוצים כדי להישאר בבית, ממציא לעצמו משימות ומוצא את עצמו, בחלוף כמה שעות עם שקית של גראס רפואי - "ירושה" מבנו. אולי זה מה שיעזור להקל קצת את הכאב, הוא חושב. הבעיה היחידה היא שהוא לא יודע לגלגל.
כאן בדיוק נכנס לתמונה זולר (תומר קאפון), בנם האנרגטי והמעופף של השכנים השנואים, שמגויס בידי אייל כדי לסייע במשימת ההתמסטלות. יחד השניים מבלים יום מעושן ומלא אירועים, שמתחיל בסטירת לחי, ממשיך במאנצ'יז ובשלאפשטונדה על מיטתו של הבן המנוח, ומסתיים בחיוך אופטימי ובהבנה הבנאלית (אך ההכרחית) שהחיים חייבים להימשך.
"שבוע ויום" אולי שואב השראה מסרטי אינדי אמריקניים חמוצים־מתוקים כמו "מיס סנשיין הקטנה" ו"היורשים", אך פולונסקי מטביע את חותמו על החומרים והופך אותם לשלו. בעזרת תסריט מהודק, מורכב ואינטליגנטי (שממקם את הדמויות ואת האירועים עמוק בתוך הפרברים הישראליים), צוות שחקנים מצטיין ושימוש מושכל ברוקנרול ובסלפסטיק, התסריטאי־במאי הצעיר משליך את עצמו למים העמוקים ומתגלה כשחיין שחבל על הזמן. הסרט שלו מגולל סיפור אוניברסלי ועושה זאת בתבונה, ברגישות ובתעוזה. ואף שחלק מהסיטואציות שאליהן מתגלגלות הדמויות שברא יכולות להיות מוגדרות כקיצוניות ו/או סוריאליסטיות, הוא אינו מאבד את האחיזה לרגע. רוצה לומר, מתחת לכל האינפנטיליות הרגרסיבית והאגרסיבית שמאפיינת את התנהגותו הלא תמיד רציונלית של אייל מסתתרת אמת אמוציונלית חדה, חותכת וכואבת, שכל מי שאיבד מישהו אהוב יוכל להזדהות איתה.
כאמור, כל צוות השחקנים עושה עבודה נהדרת, אך מי שניצב מעל כולם הוא אביבי, שיוצר כאן קוקטייל מולוטוב של וולגריות, ישירות וחוסר אונים. זוהי הופעה גדולה של שחקן גדול; של מישהו שמצליח להגיע למקומות הכי עמוקים והכי אמינים בדרכים שנדמות הכי אלמנטריות ואינטואיטיביות. אבל זה רק נראה קל.
דודינה, מצידה, שמפגינה את קור הרוח האופייני והכאילו אפאתי שלה (תוך כדי שהיא מנסה לייצג את "קול ההיגיון"), שבה וממצבת את עצמה כ"אישה הכי קולית בעולם" - מה שרק מעצים את האימפקט של הרגע שבו היא סוף סוף נכנעת לרגשות המשתקים שהיא כל כך מבקשת להדחיק.
גם קאפון, שעושה נפלאות בתפקיד הסייד־קיק, מתגלה כקומיקאי מחונן (סצנת האייר־גיטאר המרהיבה שלו ראויה להיכנס לפנתיאון). ובואו לא נקפח את שרון אלכסנדר, שמגלם את האבא האפס שלו, ואת אורי גבריאל, שצץ לקראת הסוף להופעת אורח אצילית ומרסקת לב שמעלה את הסרט מדרגה נוספת. גם הם, כמו הסרט כולו, ראויים לכל שבח.
"שבוע ויום", כתב וביים: אסף פולונסקי. ישראל 2016
• • •
צ'אן ועכשיו
"השגחה צמודה", קומדיית הפעולה החדשה ודוברת האנגלית, בכיכובו של ג'קי צ'אן, היא מפגן כוח מעט זחוח של תעשיית הקולנוע הסינית שנועדה להוכיח שגם היא יכולה לעשות את הג'אנק שהוליווד עושה. התוצאה המטופשת ונטולת המקוריות אמנם אינה מתעלה לרמה גבוהה במיוחד, בלשון המעטה, וגם צ'אן כבר ידע ימים טובים יותר (גם במולדתו וגם בארה"ב). אך אם מצאתם את עצמכם מתגעגעים לסרטי האקשן נמוכי המצח של שנות התשעים (ובמיוחד לסרטי "שעת שיא"), סביר להניח שלא תתלוננו יותר מדי.
ג'קי צ'אן ב"השגחה צמודה"
צ'אן מגלם שוטר הונג־קונגי שנחוש ללכוד את הגנגסטר האכזר שהרג את שותפו האהוב. ג'וני נוקסוויל, מנגד, מגלם נוכל אמריקני קולני אך לא מזיק, שמחזיק בראיות שעשויות לגרום לזה לקרות סוף סוף. מפה לשם, צ'אן מאתר את נוקסוויל ושם עליו אזיקים, ויחד השניים מסתבכים בהרפתקאות מסמרות שיער שלוקחות אותם למקומות אקזוטיים כמו סיביר ומונגוליה. מיותר לציין
שהדרך רצופה בהתקוטטויות בלתי פוסקות ("מרדף חצות" סטייל), בכמה וכמה קפיצות ממקומות מאוד גבוהים ובהרבה מאוד מכות יבשות (מהסוג שהפכו את צ'אן לכוכב בינלאומי ענק).
רני הרלין, שביים, הוא שועל קרבות ותיק שבהחלט יודע את העבודה. אך לצד הסרטים הקלאסיים שעליהם הוא חתום ("נשיקה ארוכה ללילה", "מת לחיות 2", "ים כחול עמוק"), ניתן למצוא ברזומה העשיר שלו גם כמות מכובדת של טראש חסר ערך (כמו "ציידי המחשבות" ו"קלינר", למשל). למרבה הצער, "השגחה צמודה" קרוב יותר לקבוצה השנייה מאשר לראשונה. עם זאת, כנגד כל הסיכויים, השילוב בין צ'אן לנוקסוויל ("ג'קאס", "עומד אחרון") מתגלה כיעיל וחביב, וההתעקשות של הסינים לדבר באנגלית, יחד עם מאפיינים קולנועיים נוספים שמקורם במזרח הרחוק (כמו מעברים פתאומיים מסצנה לסצנה, למשל), מניבים גם הם כמות לא מבוטלת של רגעים משעשעים שניתן לקטלגם תחת "פערי תרבות".
בתוך כך, דווקא אגף האקשן קצת לוקה בחסר, ולמעט סצנת פתיחה מסעירה למחצה (שעושה שימוש בכל השטיקים המוכרים), צ'אן לא ממש נדרש למתוח את איבריו. הגיל - 62 באפריל האחרון - כנראה עושה את שלו. מה שכן, יש כאן gag מוצלח עם בבושקות, כמה קרבות נחמדים בין בנות קשוחות וקאבר מונגולי הזוי ל"Rolling in the Deep" של אדל. אז אפשר לומר שזה מתאזן.
"השגחה צמודה" ("Skiptrace"), במאי: רני הרלין. סין 2016
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו