בשנה האחרונה בילה השחקן יעקב כהן שעות ארוכות עם המחזאית אורלי ישועה־שוורצברג. הוא חלק איתה סיפורים על חייו: על עלייתו לארץ ממרוקו עם משפחתו בגיל 6 בלבד, על הילדות במגדל העמק והקשיים כעולה חדש - ועל החלום שלו להיות שחקן, שבדרך להגשמתו עבר תלאות וקשיים רבים.
התוצאה של הפגישות הללו היא "סולם יעקב", הצגה חדשה שעלתה לאחרונה בתיאטרון השעה הישראלי בבימויו של משה קפטן (ותרוץ החל מהחודש בכל הארץ). בהצגה משתתפים, לצד כהן, השחקנים שיפי אלוני, נדיר אלעד וניר שיבר. על הבמה הוא יוצא למסע אישי המבוסס על חומרים ביוגרפיים ומספר על הכל: הכישלונות בלימודים, התשובות השליליות כשניסה להתקבל ללמוד משחק והדרך שעבר עד שהפך למותג "יעקב כהן". אף שברזומה שלו אפשר למצוא הצגות רבות, בפני ילדים ומבוגרים ומעל כל במה אפשרית, נראה שהפעם הוא מתרגש קצת יותר.
"ישבתי עם מוטי חלימי, מנהל התיאטרון", הוא נזכר, "ובהתחלה הוא אמר לי שהוא רוצה שאעשה הצגת יחיד. אחר כך הוא אמר, 'אולי נעשה משהו על החיים שלך'".
עד כמה מה שרואים בהצגה מדויק?
"יש דברים שהכנסנו כדי להגביר את הקונפליקט, להעצים את הדרמה. יש דברים נכונים יותר ופחות, אבל ישבתי עם המחזאית יותר משנה, סיפרתי לה את כל סיפור חיי, והיא הפכה את זה להצגה. התחלתי את הקריירה שלי מהצגות לנוער ועשיתי בתיאטרון השעה את 'סאלח שבתי' לילדים. זה הקהל הכי מקסים שיש. חשוב לי להופיע בפניו, בייחוד בהצגה כזו שיש בה עניין ושמתקיים אחריה דיון עם התלמידים".
בהצגה אתה מספר על הקשיים שלך בדרך להגשמת החלום להיות שחקן. אתה חוזר על המסר "לא לוותר על החלומות". חשוב לך להעביר את המסר הזה לדור הצעיר?
"מאוד. אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש איזה חלום. יש כאלה שנשברים בדרך, שחושבים שהחלומות שלהם גדולים מדי, אבל אין חלום גדול מדי. גם עבורי החלום היה בלתי אפשרי בהתחלה, אבל הנה, התעקשתי והגשמתי. כמובן, צריך שזה יהיה בהתאם לנתונים. זה לא שחלמתי להיות שר הביטחון, אף שאולי אם זה היה החלום הייתי היום בפוליטיקה (צוחק)".
"לא לוותר על החלום". מתוך ההצגה // צילום: עומר שטיין
כהן הוא שחקן עסוק. בימים אלה הוא משחק בתיאטרון הלאומי הבימה בכמה הצגות בו בזמן, "הקמצן", "הסוחר מוונציה", "ז'קו" ו"בוסתן ספרדי", ונמצא בחזרות ל"הצמה של אבא", מחזה של אמנון לוי ורמי דנון. תוך כדי הוא גם רץ עם מופע הסטנד־אפ האישי שלו. בהצגה החדשה הוא מקלף מעצמו עוד שיכבה על הבמה: הוא פונה אל הקהל חשוף ואמיץ, ובעיקר מעודד לא לוותר. "כל הצגה חושפת משהו", הוא מסביר, "אבל פה זה הסיפור האישי שלי. קשה לי לעלות לבמה. אני גם לא יודע איך לשפוט את מה שאני עושה, כי זו לא דמות שאני מסתכל עליה מבחוץ, זה אני שמשחק את עצמי וזה קשה לי. אני כל כך בלחץ בהצגה הזו, כמו שלא הייתי בשום הצגה. אני באמת מודה לכל הצוות - לשחקנים שאיתי על הבמה, לקפטן, לאורלי וגם לצוות של תיאטרון השעה, שעזרו לי לעבור את החוויה הזאת".
מה הקטע הכי קשה לך בהצגה?
"אני חושב שאולי הקטעים שבהם אני מדבר על זה שאיבדתי את אבא ואמא שלי והקטעים שבהם אני מדבר על הכישלונות. אבל זה לא קשה באופן שאי אפשר להתמודד איתו. זה קשה ומרגש".
אפילו כשאתה מדבר מהלב, הקהל מקבל אותך בצחוק ונהנה לראות אותך.
"נכון, ואני שמח מאוד, כי אני חושב שבטרגדיה הכי גדולה יש משהו מצחיק. הרי כשמישהו מחליק על בננה ואתה נקרע מצחוק, זו טרגדיה של מי שכמעט שבר את הראש. אני שמח שצוחקים וחשוב לי להצחיק, כי לצד הקונפליקטים והקשיים, החיים שלי היו גם מאוד מצחיקים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו