סערת המפכ"ל: מלחמת מילים שהיא טעות

מלחמת המילים בין עסקנים בעדה האתיופית לבין המפכ"ל רוני אלשיך היא טעות אחת גדולה, המבוססת על הנחות סבירות אך שגויות.

ההערה הנכונה של אלשיך כי יש בעדה האתיופית רמת פשיעה גבוהה מהרגיל (בעניינים מקומיים כתגובה אלימה מתוך תחושת זרות, ולא בעבריינות חמורה) ראויה להתקיים בתודעתה ובציבור, לא כביקורת ועלבון אלא בהבנה כי זו המציאות בקרב כל גלי העלייה (רוסית, מרוקאית, תימנית). זה לא נאמר לגנאי אלא דווקא להפך - שזה בסדר ומצריך טיפול משותף (שהמשטרה נוטלת בו חלק בתוכניות מניעה ובגיוסים מוגברים), ולפיכך האתיופים שעברו מהפכה אדירה באורחות חייהם אינם כישלון בעיני האחרים.

נכון שיש חמומי מוח, שמציעים להם ברשתות החברתיות לחזור לאפריקה. לא בא בחשבון. דווקא אלמלא התעוררו בעיות פתירות, שמצריכות הבנה ואהבה וסבלנות, הייתי חושש כי הם הגיעו לכאן רק כאל תחנת מעבר ולא אל בית הקבע שלהם, ולא אכפת להם. אבל ישראל היא ביתם לעד, ודווקא הצפת הנושא לדיון על ידי אלשיך (אם כי לא בניסוח הראוי) תסייע לכולם להתבונן אל המציאות בעיניים פקוחות, ואין דרך טובה מזו אל הפתרון. עצימת עיניים מנציחה אסון ועוול.

בזמנו התגלה כי בגלל התנאים שהתקיימו באפריקה - ולא עקב סיבה גזענית, חלילה - לקו האתיופים באיידס יותר מהאחרים. רופא נודע הזדרז להודיע כי לא ינתח אותם מחשש שיידבק (חזר בו). השלטונות נהגו באטימות ואסרו לקבל תרומות דם מהאתיופים במקום לעשות את ההפך - לעודדם להמשיך ככל האדם, ולבדוק כל מנה אם היא ראויה או נגועה בלי לעורר שימת לב. אך נכון עשה שר הבריאות אהוד אולמרט שהציף את הבעיה, אף שהפופוליסטים זעמו עליו. מפני שהיא נפתרה מכיוון שלא הוחבאה.

האתיופים הם אחים אהובים. הם התקבלו כאן כאחרים. סבלם זהה. זה גם היסוד לתקווה כי הדברים יתוקנו. ישראל אינה קולטת עולים ברגישות הדרושה, אבל ברצון. זו זכות קיומה. קיבוץ הגלויות, אמרו חכמים, גדול כיום שבו נברא העולם. בוודאי בעבור אומה השבה במסע היסטורי מופלא למולדתה.

אוי לה לישראל אלמלא העלייה. עתה, משהיא דלה, צריך לתהות "מאין יבוא עזרי?" לדעתי נחוץ גיור המוני. אך לפני כן חובה לקלוט כל עלייה. לחבקה, ובעיקר להנחיל לה תחושה שהיא אמת לאמיתה - הם מקור לתקווה. דוד בן־גוריון ייחל פעם למינוי רמטכ"ל תימני. החזון הוגשם אצל השכן. יש מפכ"ל תימני.

הוא לא עושה שקר בנפשו. מציף בעיות בשקיפות שבלעדיה אין פתרון. אינו מעודן בתקשורת. עתה יש בדור הצעיר יותר תגרות וקטטות. אבל גם ניצני קצונה בצה"ל ובמשטרה, ובעתיד במכון ויצמן ובאוניברסיטה, כי "שבו בנים לגבולם".

 

 הסדק הראשון בסכר

תלי־תלים של מאמרים ופרשנות וניתוחים, שניתכו על אזרחי הארץ והעולם במלחמה עקובה מדם על אדמת סוריה בדימוס, לא הקלו עליהם לגבש עמדה לאיזו סיומת הם מייחלים. אולי להפך, "ברוב חוכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" - יודעים יותר ובפועל יודעים פחות. 

ישראלים רבים מצאו מקלט לחרדתם בייחול שהצדדים ימשיכו כך עד קץ הימים, ושהסכנה הביטחונית בגבול הצפון תימוג. רק שהצדדים משחקים באש סמוך מאוד לגבול, וחוסר שיקול הדעת תוקף לא רק את הטרוריסטים אלא גם מעצמות שקולות, ואין ביטחון כי לעולם יהיה אפשר להשתלט עליה מלגלוש לרמת הגולן ולגליל.

אובאמה. מדליית הזהב לבגידה המודרנית מגיעה לארה"ב // צילום: רויטרס

זו מלחמה מודרנית השונה מכל מה שהכירו הצבאות עד כה (אם כי במובנים מסוימים, יש לה דמיון למלחמת האזרחים בספרד ב־1939-1936). 

מעצמות וצבאות זרים חודרים כאוות נפשם, מסתלקים לזמן מה ושוב חוזרים אליה כלשטח הפקר.

הפרק שהיא מוסיפה להיסטוריה הצבאית, נוסף על דם והרס ונזק ודמעות ושכול כפול:

• לראשונה נעשה שימוש בנשק כימי אסור, והעולם, ובעיקר ארה"ב, עברו על כך לסדר היום. אם באחד הימים יידרדר העולם לשימוש בנשק גרעיני, יהיה אפשר לומר כי הסכר שאסר זאת החל להיסדק במשהו זניח, בגמגום עולמי על הפרת התחייבותו של בשאר אסד לחדול מהפצצה הכימית. ההיסטוריון איי.ג'י.פי טיילור כתב מסה מבריקה שלפיה מלחמת העולם השנייה החלה למעשה בתקרית זעירה במוקדן שבמנצ'וריה כבר ב־1931, שהעולם עבר עליה בלי תגובה חריפה. עלולה להשתמע הקבלה כלשהי.

• מסכת חסרת תקדים של בגידות ממלכתיות. האמריקנים והרוסים והטורקים והאירופאים נלחמו זה עם זה, והחליפו ונלחמו זה בזה כמעט במהירות של שנת אור במונחים אנושיים. מדליית הזהב לבגידה המודרנית מגיעה לארה"ב, שהגיעה לשיאי זיגזג בין טורקיה ורוסיה ובעלי בריתה הכורדים. היא תיזכר בספרי ההיסטוריה כמלחמת הבגידות הגדולות.

 

אמת צורבת, גם אחרי מות

עורך "הארץ" המיתולוגי גרשום שוקן שבר את תקרת לשון החנופה בכתיבת הספדים. בחתימת ג. ש. ציין את הישגיה של גולדה מאיר, שהלכה לעולמה ב־1978, אבל לא פסח גם על כישלונותיה. בנימוס, בניסוח הראוי לדגל בחצי התורן, בכבוד, אבל בלי משוא פנים, וקמה זעקה. אם הכל טוב ויפה, הסביר, אין צורך לכתוב נקרולוג.

מכל מלמדיי השכלתי. הזיכרון ממספד גולדה עלה השבוע לרגל פטירת בנימין (פואד) בן־אליעזר. הוא היה תקווה גדולה, נער שעלה בגפו מעיראק וטיפס לצמרת (כשלמה הלל וכמשה שחל). שירת למופת בצה"ל והצליח מאוד בפוליטיקה, ורבים שמחו עימו לתפארת מדינת ישראל.

גולדה מאיר. הזכרון ממספד גולדה עלה השבוע לרגל פטירת בן-אליעזר // צילום: אי.אף.פי

עם זאת, השחית שורות של פוליטיקאים וריח פגר של שוחד וקבלת דברים במירמה והעלמת מס - ובוודאי מסירת גירסה ראשונה כוזבת על הדולרים בכספתו - אפיינו את מעשיו משך השנים. אפשר לא לכתוב עליו. אי אפשר לכתוב, ולהתעלם מזה, כמובן בסגנון מתון.

כאשר הפוליטיקאים רדו רק דבש בלשונם, קם עליהם כראוי עמיתם ד"ר יוסי ביילין. עזות המצח של בניו להאשים את שלטון החוק באחריות למחלת האב ולמותו היא ההוכחה ששוקן כפר בצדק באיסור לכלול אמת צורבת בהספדים.

 

רוח הרפאים שבה לרחף

רבים מגיבים בפיהוק ארוך לאזכור המסמך המזויף, שהעבירה לשכת גבי אשכנזי לפרסום בערוץ 2. די, נמאס, ובכלל המשועממים מייעדים את אשכנזי להתמודד בבחירות לראשות העבודה. 

לא נורא, רבים גם הגיבו בפיהוק דומה כאשר דוד בן־גוריון התעקש לברר עד תום מה אירע בסיוט שרקחו פנחס לבון ובנימין גיבלי ב"עסק הביש". בן־גוריון נאבק בכפייתיות, וחלפו שנים עד שהתברר כי קבע עיקרון זהב, שלא פוליטיקאים יגזרו את דין עמיתיהם אלא שופטים.

זה דינן של פרשיות חשובות ומייגעות. תשע שנים חלפו מאז ניסה ד"ר ישראל קסטנר להציל אחרי מלחמת העולם ארבעה פושעים נאצים, ועד שהשופט הדגול ד"ר בנימין הלוי קבע כי "מכר את נפשו לשטן"; וכל בכירי המשטרה חברו לשבש משפט ולהסתיר שחיתות חמורה מעיני הציבור, אבל צעירים ישרי דרך מ"שורת המתנדבים" נלחמו בידיים ריקות נגד ממסד רקוב עד שהשופט משה לנדוי בעליון מצא בהם אור נגוהות, ושלח את מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר לספסל הנאשמים כשקרן; וחלפו יותר משנתיים מאז הורה ראש השב"כ אברהם שלום להרוג מחבלים אזוקים, ויוסי גינוסר פעל בשירותו לשבש הליכי חקירה, עד שהם ועמיתיהם נאלצו לפרוש בבושת פנים מפני שיצחק זמיר ודורית ביניש נזעקו להגן על שלטון החוק מפני שמעון פרס ויצחק שמיר ויצחק רבין.

בכל אחת מהפרשות האמינו השוגים קצרי הרוח כי הצליחו לטמון את "הפגר", אך תמיד צצה הגופה. גם בפרשת המסמך המזויף. מפני שיהודה וינשטיין ויואב סגלוביץ' חתרו לשים לה קץ בלי למצותה, וזה לא יעלה יפה. רוח עוועים שייקספירית תצוף ממקום בלתי צפוי.

הציבור יכול לפהק. חלקו מקווה שאשכנזי ייאבק בבנימין נתניהו. אבל עד שלא ייחשפו השיחות הבעייתיות בלשכת אשכנזי וייוודע מה נאמר בינו לבין שמעון פרס ואהוד אולמרט; ועד שלא יתברר מי עמד מאחרי מסמך הכזב - לא ינום ולא יישן שומר החוק בישראל. "האמת תנצח", קרא יאן הוס שהכנסייה העלתה על המוקד במאה ה־15.

השבוע שבה רוח הרפאים לרחף בזירה. הוחלט להעמיד לדין את בועז הרפז. אין אדם שגרם טרדה והוצאות כספיות לד"ר רונן ברגמן ולי (כמחברי "הבור") יותר מהרפז. הוא "עשה עלינו שני סיבובים", כלשון העגה, אך יצאנו מרוצים. במקביל, יותר מחמש שנים החזיק וינשטיין במקרר כתב אישום נגדו, וכששלח את רז נזרי הרהוט לגונן עליו בוועדת ביקורת המדינה בכנסת ריחמתי עליו. מה מסתתר ברקע?

• הרפז חשוד ששירבט את איוש המטכ"ל אם ימונה יואב גלנט כיורש לאשכנזי. נניח, אבל מי הפעיל אותו? הרי להרפז לא היה עניין בנושא. הוא מסר את המסמך ללשכת אשכנזי, ונדם. מי שעשה בו שימוש לרע הוא אשכנזי, שהראה את המסמך לאלופים כדי לפגוע באהוד ברק ומלשכתו דלף גם לערוץ 2. אז מה פלילי במעשה של הרפז?

• לעומת זאת חמס לוגו של חברה פרטית בבעלות אייל ארד, כדי להעניק למסמך הכוזב נופך של אמינות. זה מעשה פלילי מובהק, מגונה. אך מה זה לעומת המעשה שמייחס אפילו וינשטיין לבכירי לשכת אשכנזי, שזייפו את "יומן הרמטכ"ל", שהוא מסמך ממלכתי? וינשטיין פטר אותם מהעמדה לדין פלילי בטענה מגוחכת שהמסמך נועד להימסר למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שחקירתו אינה פלילית אלא ציבורית. נו, ואז מותר למחוק שורות ביומן הרמטכ"ל? חרפה. אם הם לא עמדו לדין מגיע להרפז שיניחו גם לו, "מן הצדק".

עתה נקלעה הסוגיה לפרשת דרכים. אפשר להרשיעו (אולי בעיסקת טיעון קלה) ושוב לקבור את הפרשה. אך נחוץ גיוס ציבורי של מי שאכפת להם; ונחוצים שמואל תמיר ואליקים העצני חדשים, שאינם נרתעים ממאבק; ונחוץ שופט מסדר הגודל של הלוי או משה לנדוי בעליון, שירחיב את היריעה כדי לרדת לחקר האמת - ואז ייתכן כי הרפז, שיש חטא ועוון בכנפיו, יהיה מי שיביא לציבור את הבשורה מה אירע באופל הפרשה. לצון חומדת לה ההיסטוריה. לעיתים.

 

בעיות בהבנת הנקרא

אבד ביטחוני האישי בהבנת הנקרא. אחרי 55 שנים בעיתונות ושני תארים באוניברסיטה ורשת צפופה של מורים קפדנים לתנ"ך ולספרות וללשון בתיכון, חשתי ביטחון גמור כי אני מבין חומר שקורא או שומע בעברית, שהיא שפת אמי.

ליברמן. לדן מרגלית נמאס לא להבין אותו // צילום: דודי ועקנין

אך לאחרונה נתקפתי קדרות וספק, ואפילו חרדה. בכל פעם שקראתי הצהרה והודעה או האזנתי לנאום מאת אביגדור ליברמן, והייתי משוכנע כי הבנתי מה עמדתו, הגיעה מלשכתו הכחשה או הבהרה כי ההפך נכון. לא הבנתי מה הוא אמר ומה המסר שלו בכל נושא ובכל צורה, הן באותיות קידוש לבנה והן באותיות טל ומטר. נמאס לי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו