כל הג'אז הזה

פסטיבל הג'אז באילת, שנפתח במוצ"ש והסתיים אתמול, חגג השנה יומולדת 30. לשם החגיגות החליט המנהל האמנותי של הפסטיבל, הסקסופוניסט אלי דג'יברי, להתמקד באמנים ישראלים. ההחלטה האמיצה הזו גררה החלטה נוספת, אולי בלתי נמנעת: להרחיב את גבולות הז'אנר ולכלול אמנים שאינם על טהרת הג'אז.

בערב הפתיחה היה זה מופע של יוני רכטר ואסתר עופרים, וכן ההרכב ימן בלוז שאירח את מרגלית צנעני. בערב השני היה זה מופע של שלום חנוך והאורקסטרה של אבי ליבוביץ'. בערב השלישי היה זה שלומי שבן במופע שנקרא "love looping".

המופע המסקרן של שבן, שהוכן במיוחד עבור הפסטיבל, הלך עד הקצה עם מתיחת גבולות הז'אנר. על הבמה התגבשה לה סופר גרופ יוצאת דופן: שבן על הפסנתר, רע מוכיח (שגם כתב עם שבן את החומרים למופע) על התופים, הנשפן הבינלאומי המצליח אבישי כהן על החצוצרה, אסף אמדורסקי על הקלידים, וכן גיטריסט ונגן קונטרבס. אליהם הצטרפו כוכבים כמו מארינה מקסימיליאן, הראפר טונה וגלעד כהנא.

ג'אז הוא ז'אנר ששם במרכז את הצלילים ואת כלי הנגינה, לא את המילים. שבן, לעומת זאת, הוא אמן של מילים. הוא אמנם פסנתרן מחונן, אבל עיקר כוחו בטקסטים שהוא כותב, שאותם הוא מדקלם בסגנונו הייחודי. כשהוא מעלה על הבמה את הראפר טונה ואת גלעד כהנא - שניהם אמני מילים מהשורה הראשונה - הטקסטים משתלטים על המוסיקה לחלוטין. זה נהיה מופע ספוקן וורד יותר מאשר מופע ג'אז. מה גם שהקלידים של אמדורסקי נותנים צליל אלקטרוני־סינתיסייזרי לכל העסק, וזה נשמע רחוק מאוד מג'אז קלאסי.

חלק מהקהל מתקשה להתמודד עם המופע ויוצא החוצה. זה לא קהל קל. לא מדובר פה בהיפסטרים צעירים ומעודכנים שמתרגשים מניסויים מוסיקליים. הקהל פה מבוגר ברובו. אלה שנשארים, יושבים פעורי פה לנוכח מה שמתרחש על הבמה. לא כל יום מתאספים יחד אמנים בסדר גודל כזה, שניכר כי הם פשוט מתענגים על המנדט שניתן להם לעשות משהו שונה לגמרי. אין פה טיפת קראוד פליזינג. הם לא זורקים לקהל שום דבר מוכר או קל לעיכול. הם הולכים עם הניסוי שלהם עד הסוף. שבן, שמודע למתרחש, גם מודה בסוף המופע לקהל מקרב לב על ההקשבה. הוא יודע שהוא הניח בפניהם אתגר.

וזו אולי הגדולה האמיתית של פסטיבל הג'אז באילת. נראה כי זו אחת הזירות הבודדות שמאפשרת לאמנים להשתחרר משיקולי פלייליסט ומכירת כרטיסים, ולעשות ניסיונות מוסיקליים. ולו בשביל האומץ והתעוזה, מגיעות להם מחיאות כפיים.